אהובה (זייברט) חכמוביץ'
נפטרה אור ליום ד', ה' באייר תשס"ט, 29 באפריל 2009
אמא, אהובה, נולדה ב-22 באוגוסט 1922 בפולין, בעיירה קטנה בשם גוֹמְבִּין להוריה חוה ושלמה, אחות לזלדה ויצחק, ואחריה הצטרף למשפחה האח הצעיר אברהם.
בשנת 1925 עלה אביה ארצה עם יצחק. אמא בת השלוש הועברה לעיירה זִ'יכְלִין לבית סבא וסבתא לייזר וציפורה, שם כבר היתה זלדה, אחותה הבכורה. לַסבים היתה מכולת קטנה והם גידלו את שתי האחיות בצניעות אך באהבה רבה. עד יומן האחרון זכרו אמא וזלדה את סבא וסבתא בחום רב ובגעגועים.
ב-1933 עלה היטלר לשלטון והסבים החלו לדאוג. בכאב אך עם תחושת אחריות הם החליטו לשלוח את שתי הילדות לארץ בָּאוניה "פולוניה". אמא סיפרה איך רקדו המעפילים כל לילה על הסיפון. זלדה הצטרפה למעגלים, ואמא, ילדה בת 11, הסתובבה ביניהם, לא מבינה את אש הנעורים המתפרצת ואת להט הציונות.
המשפחה גרה ביפו-מנשייה בְּבַית בְּבעלות ערבית. אבא היה מחוסר עבודה והחיים בבית היו קשים מנשוא. מצוקת הפרנסה הוציאה את הילדים לעבודה ואמא, כילדה קטנה, החלה לעבוד כעוזרת בית ומטפלת אצל משפחה בתל-אביב.
סיפוריה על אותה תקופה שיקפו עצב וצער על ילדוּת שלא היו בה שמחה או חדוות נעורים.
בהיותה בת 16 עזבה אמא את הבית והצטרפה לתנועת "הנוער העובד", שם החלו חייה הטובים והמאושרים, כך סיפרה. יחד עם חבריה הלכה להכשרה בכנרת ולאחר מכן המשיכה לשלושה קיבוצים נוספים – נען, זרעים (כיום גדעונה) וגשר.
אלה היו שנותיה המאושרות ביותר. היא אהבה לשיר ולרקוד ותמיד היתה מוקפת מחזרים. אמא התרפקה בגעגועים על אותם ימי תום ורומנטיקה של ארץ ישראל הקטנה והיפה.
בנען קשרה אמא ידידות אמיצה עם זהבה (איגר) ורחל (שטיינפלד) – ויחד צעדו שלושתן דרך ארוכת שנים. אמא ורחל היו חברות בַּלב וּבַנפש עד מותה של רחל לפני כשנתיים. החיבור הנדיר ביניהן ליווה אותן בִּשְׂמחות, בְּעצב וּבעיקר בְּרגעי החול הפשוטים של עליות החיים וּמורדותיהם.
בשנת 1942, בהיותה חברת גשר, נשלחה אמא לקורס תפירה בחיפה, שם הכירה את יוכבד ויינר. כאשר באה לבקר אותה ביגור פגשה בדירתה את יעקב חכמוביץ', בחור נאה עם עיניים ירוקות ונבונות אשר שָׁבָה את לבה. מאז אותו ערב היה אבא נוסע בְּרכבת העמק לבקר את אמא בְּגשר, ובין פגישה לפגישה היה כותב לה את אהבתו במכתבים רגישים ומרגשים, שגישרו מעל המרחק הגיאוגרפי ומעל המופנמוּת והביישנוּת שאפיינו את שניהם.
במחצית השניה של 1947 עברה אמא ליגור וכאן נולדו הבנות – נטע, טליה ועידית.
אמא ואבא טיפחו את המשפחה ואת הבית. אנחנו זוכרות חפצים קטנים ויפים על הכוננית, החדר מלא בִּצלילי מוסיקה קלאסית, שאבא כל-כך אהב, וריחות משכרים של עוגיות שאמא אפתה.
בִּרְבות השנים הכניסו הנכדים אור ושמחה לחייהם של ההורים, ואמא כל כך אהבה והתרגשה מטלפון של דורון או מהישג חדש של נגה.
אמא היתה חברת יגור במשך 62 שנים. רוב חייה עבדה כתופרת איכותית והשמלות שתפרה היו אהובות מאוד על חברות יגור שזכרו לה את זה לטובה עוד שנים רבות אחר כך.
לאחר מותו של אבא, בפברואר 1990, נשארה אמא ללא המשענת והתמיכה שהיו לה איתו במשך למעלה מארבעים שנה. אנחנו, בנותיה, אמנם היינו בשבילה ובמחיצתה, אבל כוחות הנפש שלה הלכו ואזלו וגם בגידת הגוף נתנה בה סימנים.
בַּשנים האחרונות עבדה אמא ב"אגרטל" וגם שם באו לביטוי ידיה המוכשרות, עד שלא יכלה יותר.
כמעט שנתיים היינו עם אמא בבית אחווה, יודעות להעריך את קיומו של הבית הזה ואת הטיפול היומיומי המסור והקשוב של הצוות.
בחצות הלילה, אור ליום ה' באייר, יום העצמאות, 29 באפריל, נשמה אמא את נשימתה האחרונה.
אנחנו כבר מתגעגעים, אמא, אוהבים ונוצרים אותך בלבנו לתמיד.
