יוסי חרמוני
יוסי נולד ב-14.6.1948 להוריו לובה ומיכאל חרמוני ולאחותו הבכירה פנינקה. בהיותו ילד חלתה אימו, ורוב שנות מחלתה היא היתה בירושלים. מיכאל היה נוסע אליה ושני הילדים נשארו לבדם.
פנינקה מספרת: "אני חושבת שבימים האלה נוצרה בינינו מערכת של תמיכה ואהבה, שליוותה אותנו כל חייו".
בהיותו בן 13 נפטרה האם והם נשארו משפחה קטנה בת שלוש נפשות, חמה ותומכת.
בשנת 1966 סיים יוסי י"ב כיתות, ויחד עם בני כיתתו התגייס ליד-חנה לשנת שירות לפני הצבא, שם עבר עם בני כיתתו את מלחמת ששת הימים. בתום שנת השירות התגייס לצה"ל ושרת בסיירת גולני. לאחר
השרות הצבאי יצא לעבוד ברפת, בחממת הוורדים וכתברואן.
ליוסי ורוחלה היה חלום לצאת לחופש ולטייל בחו"ל, ואז פרצה בסערה מלחמת יום הכיפורים וגנזה את חלומם. באמצע המלחמה ההיא נפטר מיכאל, אבא של יוסי ופנינקה. הם נשארו לבדם, אך לא בודדים. ושוב מדברי פנינקה: "יוסי התגלה אז כאח שהיה לצידי וכדוד הכי טוב שיכולתי לאחל לילדי".
בשנת 1974 נישאו יוסי ורוחלה ביגור. מיכל, בתם הבכורה, נולדה בתאריך 14 ביוני, ויוסי אמר, כי זו המתנה היפה ביותר שיכול היה לקבל ליום הולדתו, שחל באותו היום. בהמשך נולדו נועה ויפתח, ילדים
ליוסי ולרוחלה, ואחים למיכל. משפחות חרמוני ועוגן, המשפחה הפרטית והמורחבת, היו ליוסי מקור לאושר בלתי נדלה.
בשנת 1982 השתתף יוסי במלחמת שלום הגליל. יחידתו השתתפה בכיבוש צידון ועין-חילוואה.
כמעט 25 שנים היה יוסי תברואן ביגור. בעבודתו, כמו בחייו, באה לידי ביטוי אישיותו המיוחדת – עניו, צנוע, עם חיוך רחב ועיניים כחולות, שקט, בלי הרבה מילים, תמיד הושיט יד לעזור ולסייע.
יוסי היה איש של התנדבות ונתינה אין סופיים. הוא התנדב לצוות כיבוי-אש, צוות חילוץ בכרמל, עוזר קבוע לרב"ש, מושיט יד לחברים שעברו דירה, נותן טרמפ לאנשים מבוגרים ולצעירים שעבר לידם במקרה. יוסי היה מסוגל להיות בכמה מקומות באותו הזמן. והיה לו מוטו: "חמש דקות עזרה לא ישנו את מהלך יום העבודה".
במהלך טיולי האפניים היה ידוע כ"רוח גבית תומכת" לבנות שהתקשו בחום, בעליות ובקפיצות על האבנים.
יוסי, תסתכל עלינו מלמעלה ותראה את הכרמל הפורח במלוא יופיו, ותדע שיש גם אנשים שהם פרחים. אתה היפה שבהם. עם הצניעות, חוש ההומור, העיניים הכחולות, היכולת להקשיב, לעזור ולתת. טוב לבך לא השאיר אותנו אדישים. אולי לא אמרנו מספיק, אבל אהבנו אותך בכל ליבנו ובכל מאודינו.
כעת אתה עומד מול בית דין של מעלה, ומלאכים עוברים וקוראים בדפי חייך, והם רואים את מה שאנחנו כבר יודעים – שהם מלאים במעשים טובים. והם אומרים שאתה מלאך. ואתה אולי מחייך ואומר לעצמך –
"לא ידעתי שאני כזה". ואנחנו פה ודמעות שוטפות את עינינו, ואנחנו לא מאמינים שכך נקטפת לנו באמצע החיים. והמילים אין בכוחן לנחם את כל המשפחה, כי אנחנו מרגישים שלא רק הם היום מיותמים, גם אנחנו.