יוסי חרמוני

14/06/1948 - 29/01/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' סיון התש"ח

תאריך פטירה: י"ט שבט התשס"ה

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: גולני

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: כא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רחל חרמוני

אחים ואחיות: פנינה עוגן

יוסי חרמוני

יוסי נולד ב-14.6.1948 להוריו לובה ומיכאל חרמוני ולאחותו הבכירה פנינקה. בהיותו ילד חלתה אימו, ורוב שנות מחלתה היא היתה בירושלים. מיכאל היה נוסע אליה ושני הילדים נשארו לבדם.
פנינקה מספרת: "אני חושבת שבימים האלה נוצרה בינינו מערכת של תמיכה ואהבה, שליוותה אותנו כל חייו".
בהיותו בן 13 נפטרה האם והם נשארו משפחה קטנה בת שלוש נפשות, חמה ותומכת.
בשנת 1966 סיים יוסי י"ב כיתות, ויחד עם בני כיתתו התגייס ליד-חנה לשנת שירות לפני הצבא, שם עבר עם בני כיתתו את מלחמת ששת הימים. בתום שנת השירות התגייס לצה"ל ושרת בסיירת גולני. לאחר
השרות הצבאי יצא לעבוד ברפת, בחממת הוורדים וכתברואן.

ליוסי ורוחלה היה חלום לצאת לחופש ולטייל בחו"ל, ואז פרצה בסערה מלחמת יום הכיפורים וגנזה את חלומם. באמצע המלחמה ההיא נפטר מיכאל, אבא של יוסי ופנינקה. הם נשארו לבדם, אך לא בודדים. ושוב מדברי פנינקה: "יוסי התגלה אז כאח שהיה לצידי וכדוד הכי טוב שיכולתי לאחל לילדי".

בשנת 1974 נישאו יוסי ורוחלה ביגור. מיכל, בתם הבכורה, נולדה בתאריך 14 ביוני, ויוסי אמר, כי זו המתנה היפה ביותר שיכול היה לקבל ליום הולדתו, שחל באותו היום. בהמשך נולדו נועה ויפתח, ילדים
ליוסי ולרוחלה, ואחים למיכל. משפחות חרמוני ועוגן, המשפחה הפרטית והמורחבת, היו ליוסי מקור לאושר בלתי נדלה.
בשנת 1982 השתתף יוסי במלחמת שלום הגליל. יחידתו השתתפה בכיבוש צידון ועין-חילוואה.

כמעט 25 שנים היה יוסי תברואן ביגור. בעבודתו, כמו בחייו, באה לידי ביטוי אישיותו המיוחדת – עניו, צנוע, עם חיוך רחב ועיניים כחולות, שקט, בלי הרבה מילים, תמיד הושיט יד לעזור ולסייע.

יוסי היה איש של התנדבות ונתינה אין סופיים. הוא התנדב לצוות כיבוי-אש, צוות חילוץ בכרמל, עוזר קבוע לרב"ש, מושיט יד לחברים שעברו דירה, נותן טרמפ לאנשים מבוגרים ולצעירים שעבר לידם במקרה. יוסי היה מסוגל להיות בכמה מקומות באותו הזמן. והיה לו מוטו: "חמש דקות עזרה לא ישנו את מהלך יום העבודה".
במהלך טיולי האפניים היה ידוע כ"רוח גבית תומכת" לבנות שהתקשו בחום, בעליות ובקפיצות על האבנים.
יוסי, תסתכל עלינו מלמעלה ותראה את הכרמל הפורח במלוא יופיו, ותדע שיש גם אנשים שהם פרחים. אתה היפה שבהם. עם הצניעות, חוש ההומור, העיניים הכחולות, היכולת להקשיב, לעזור ולתת. טוב לבך לא השאיר אותנו אדישים. אולי לא אמרנו מספיק, אבל אהבנו אותך בכל ליבנו ובכל מאודינו.

כעת אתה עומד מול בית דין של מעלה, ומלאכים עוברים וקוראים בדפי חייך, והם רואים את מה שאנחנו כבר יודעים – שהם מלאים במעשים טובים. והם אומרים שאתה מלאך. ואתה אולי מחייך ואומר לעצמך –
"לא ידעתי שאני כזה". ואנחנו פה ודמעות שוטפות את עינינו, ואנחנו לא מאמינים שכך נקטפת לנו באמצע החיים. והמילים אין בכוחן לנחם את כל המשפחה, כי אנחנו מרגישים שלא רק הם היום מיותמים, גם אנחנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שיר של עידית

    יוֹסִי

    יוֹסִי שֶלָנוּ

    יוֹסִי הַבִּלְתִי נִשְכָּח

    לא שִעַרְנוּ שֶאֶפְשָר לְהִתְגַעֲגֵעַ כָּל-כָּך

    אֶל הַחִיוּך הַטוֹב שֶהֵאִיר אֶת פָּנֶיךָ

    וְהֵאִיר אֶת כָּל שְבִילֵינוּ

    אֶל הַנִיצוֹץ הַשוֹבָב שֶזָרַח בְּעֵינֶיךָ

    שֶדַרְכּוֹ הִשְתַקְפוּ נְעוּרֵינוּ

    אֶל הַתָכוֹל הַיָפֶה הַזֶה,

    שֶצָבַע אֶת עוֹלָמֵנוּ בְּתוֹם,

    וּמֵאָז שֶהָלַכְתָ

    נִשְאָר

    כְּמוֹ כּוּלָנוּ – יָתוֹם.

    כִּי בִּזְכוּתְךָ נִמְלָא לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה

    כִּי נָתַתָּ אֶת הַלֵב,

    אֶת כָּל הַלֵב,

    עַד שֶכָּבָה.

    כְּבָר שָלוֹש שָנִים בִּלְעָדֶיךָ

    וְהַיוֹם גַם הַשָמַיִם בּוֹכִים עָלֶיךָ

    וְהַמִלִים אִלְמוֹת מִלְהַגִיד

    שֶאַתָה תִהְיֶה בִּשְבִילֵנוּ תָמִיד

    זִכָּרוֹן שֶל טוּב-לֵב וְיוֹפִי

    אֲהוּבֵנוּ

    יוֹסִי.

    [עידית, 29.1.2008]

  • לזכרו – הלל לויתן

    ליוסי

    יש אנשים אשר נדמה להם כי בהבל פה הם בונים עולמות גדולים, אך אינם שמים לב שבדרך כלל הם מצליחים בחרצובות לשונם לפגוע בעולמות אישיים.

    ישנם המדברים גבוהה ומוליכים אחריהם בני אדם. ישנם העוזרים כמעט לכל מי הנקרה בדרכם, בעוד הם מקווים שהוא יזכור מי סייע להם וישיב להם כגמולם.

    יוסי היה אחר. הוא עזר לאנשים כי הוא אהב לעזור. בשביעות הרצון של הנעזרים היה לו די, ללא צורך בתודה ובטח שלא בגמול כלשהו.

    יוסי לא כעס על אף אחד ואף אחד לא כעס על יוסי.

    יוסי פשוט עשה לכל אחד מאנשי יגור את החיים קצת, ולפעמים הרבה, יותר טובים.

    יוסי, כמה אנחנו כבר חסרים אותך וכמה אנחנו חסרים אנשים שיהיו יותר בני אדם, כמו יוסי.

    [הלל לויתן, יומן יגור 18.3.2005]

  • שיר של חנה כוכבי

    יוסי – עולם ומלואו שנקטע באחת

    יוסי – חיים שלמים ו… קאט.

    חיוך ביישני, עיניים כחולות, מאור פנים

    אדם צנוע, חביב הבריות – הטוב בבנים.

    וכך, באמצע החיים וללא כל הקדמות

    אדם קם לבוקר שבת, ואיננו עוד.

    יוסי, תמיד היית ותהיה "הילד" שלנו

    מהכיתה, מהמחזור.

    זה שנחלץ לתמוך ולעזור.

    לא היה לך אח, אך לכולם היית "אחי"

    הכי חמוד, הכי מקסים, הכי הכי…

    והפכת בוגר בעל אישיות מיוחדת במינה

    דמות אצילית שכולה נתינה.

    נדמה שלכל נזקק בעולם

    היו לך מילות זכות ומקום לכולם.

    מסירות לכל, ללא גבולות

    תמיד היית כשצריך – ובלי שאלות.

    אמונה באדם, צ'אנס ועוד אחד

    לא לכולם מגיע, אך יוסי תמיד בעד.

    הומור דק, מעשי קונדס, בדיחה

    חום, אהבה והמון למשפחה

    גדלת עם פנינק'ה, התייתמתם צעירים,

    צעדת עם רוחלה כמה עשורים

    הענקת לילדיך חיים מאושרים

    לקרובים, לרחוקים ולכל-כך הרבה חברים.

    יוסי – עולם ומלואו שנקטע באחת

    יוסי – חיים שלמים ו… קאט.

    על חברות טובה, על האמת, על החסד, על הענווה

    על הכבוד לזולת, על הדבקות במשימה, על ההקשבה

    על כל אלה תודה לך.

    תודה שהיית שלנו,

    תודה שהיית חבר וידיד

    תודה שהיית – נזכרך תמיד.

    אנו נפרדים ממך בלב דואב

    נפרדים מהילד, האב, הבוגר, האוהב.

    נוח בשלום וימתקו לך הרגבים

    למרגלות ההר, מול שמיים ועבים,

    בנוף בו גדלת, נוף ילדותנו.

    נוח יוסי שלנו, יפה עיניים,

    חמדת נשמתנו.

    [חנה כוכבי, 29.1.2005]

  • שיר של בני שילה

    בִּקצוֹת המלים שעייפו מִשֵׁאת

    את געגוענו

    נותרנו פעורי עיניים.

    ראינו מלאך.

    אלוהים נשק במצחו ואמר:

    רֵד אל בני האדם

    והייה להם אח.

    למדם את אורחות הרֵעוּת התמה,

    ללא מחלצות ואיפור

    המושיטה את ידה לתת

    ואינה מבקשת דבר לעצמה.

    את סוד הצניעות שאינה מתחסדת

    ואינה מתנשאת, ואינה מתהללת,

    ואת קסם החיוך, כשחר בטללים

    של עֵינֵי התכלת.

    למדם להיות חבר לכל אדם בצרה

    וידיד מתרונן לְשמחה

    בכל עת, בכל שעה, בכל מקום.

    למדם לאהוב את המלאכה הפשוטה

    ולראות בה את מלוא היקום.

    למדם להיות אדם לאדם –

    אדם ללא תנאי, ללא תמורה.

    למדם להיות כל הטוב

    שאין בו שמץ רע.

    ואם ישאלוך האנשים מי אתה?

    אמור להם: אני אחיכם

    יוסי.

    [בני שילה, יומן יגור 4.3.2005]

  • יוסי – אהבה וגעגועים

    רבים רבים ליוו את יוסי ביום המר והנמהר למקום מנוחתו האחרונה: ילדים, נערים ומבוגרים, בהם רבים שאינם בני המקום, כל מי שיוסי נגע לו לאורך חייו.

    לא איש שררה היה יוסי, לא איש צבא להלל, גם לא איש המילים הגדולות או הכתיבה הקלה.

    אף על פי כן, היו רבים מאלו אנשי צבא, אישי ציבור ומינהל בין המלווים אותו, ומילים יפות ושירה מהמיטב ליוו את טקס אשכבתו.

    ברור לחלוטין כי המאחד את כל הבאים לחלוק לו כבוד אחרון היתה האהבה לאישיותו הצנועה והמלבבת, ולמנהגו לעזור לכל דורש מבלי לבקש דבר בתמורה.

    אך פתאום מכה בי ההכרה כי מעבר לכל זה, עבור כל מלוויו היה יוסי יותר מזה. יוסי הוא סמל למושא געגועינו לימים וליחסי אנוש אשר כנראה כבר לא ישובו עוד. פרידתנו מיוסי מסמלת אצלנו פרידה מימים פשוטים וטובים יותר.

    בתקופה בה קהילתנו חיה בתהיות על תכלית קיומה, עולה בי המחשבה כי אם יש טעם לחיי היחד שלנו, הרי הוא החיים בחברה של אנשים מסוגו של יוסי.

    [אבישי שורש, יומן יגור 4.3.2005]

  • גם אני מיגור

    ידידנו יוסי נשלח להביא את בת כיתתו המתגוררת בעמק, ע"י אחיה של הנ"לית, שהיה מפקד אחד המוצבים באיזור. יוסי העלה אותה על הג'יפ הפתוח, וכיוון שהיה מכוסה בכובע חתול לא זיהתה אותו.

    שאל אותה: את מכירה חבר'ה מיגור?

    ענתה לו: כן!

    הִקשה: ואת יוסי חרמוני מהיחידה שלנו את מכירה?

    ענתה בהתלהבות: מז'תומרת מכירה, הכי מתוק בכיתה שלנו!

    הג'יפ, שעשה תפנית מסוכנת עקב המשפט האחרון, כמעט והתהפך, וכשהגיעו למחוז חפצם שלח יוסי את חייליו להביא קצת מים מהירדן כדי להזותם על פני הנערה, שכמעט התעלפה כשהסיר את כובעו…