אילן ילין

יש ומוצא אתה את עצמך שקוע בהרהורים ומפליג בזכרונות מהעבר הרחוק וטבעי הדבר שמקננת בך הרגשה סמויה באותו רגע, כאילו זקנת מעט. ככל שתנסה לדלות מהעבר קטעי זכרונות, חש אתה שמאז ועד עתה חלף זמן רב. תקופת הילדות מצטיירת בדמיונך כאפופת חדוות חיים, מעשי קונדס, שחוק פרוע ולעגני ועוד.

ומעניין, ככל שהחוויות אשר היית שותף להן אירעו בעבר היותר רחוק, הן מופיעות לפניך בצבעים ורודים ויפים יותר ונעים להתרפק עליהן.

יד האדם כאילו מחקה בזדון את הגלעד לזכר תקופת ילדות תוססת וערנית. במקום צריף הפח המאורך והצר, אשר שימש בית ספר ביגור, תבחין בצבור אבנים, חומרי בניין למיניהם ולעיתים אף תחנה לידם מכונית לשעות הלילה. במקום מגרש המשחקים הארוך עד אין סוף, נטועה שדרת עצי ברוש צעירים. ובכלל, קשה לשער שאי-פעם שקקו פה חיים של עשרות בנים ובנות, אשר כיום הינם חברי משק "קצת ותיקים" ובחלקם אבות ואמהות לילדים.

כן, הזכרתי את צריף הפח. צריף זה היה מחולק ע"י מספר מחיצות עץ דקיקות, אשר הפרידו בין כיתת לימודים אחת לשניה. ואם חוננת בכשרון קליטה מפותח היית מסוגל להאזין לשיעור בכיתתך ולהתרשם מדברי המורה בכיתה הסמוכה. ידענו עם תום הלימודים לצטט ברוב חום ורגש דברי תוכחה ומוסר של מורה מעבר למחיצה. כמו כן ידענו לקבל באהבה ובחיוך על שפתיים אינפורמציה מעודכנת מפי תלמידי הכיתה השניה על אשר התרחש אצלנו.

מכל מקום, עם מחיצת עץ או בלעדיה, חודשי החורף היו לגבינו חוויה בפני עצמה. אהבנו את משחק התופסת עם טיפות הגשם, שחדרו דרך גג הפח והקישו על שולחננו. ומה יותר נחמד מאשר לקפץ כה וכה עם השולחן והכסאות לפינה יותר יבשה מחברתה?

והפעמון… לא פעמון חשמלי, מחריש אוזניים, אלא פעמון עשוי ידית עץ כהה אשר כדי לצלצל בו צריך היית להניע את כל אברי גופך בקצב ריתמי אחיד. ומיותר להוסיף – איזו תחרות היתה על כך, מי יזכה לצלצל בו.

אם איני טועה, היתה אז חברתנו מגוונת ומעניינת, חברה שכללה את כל הגילים מכיתה ד' עד ח', ומוסכמות וחוקים היו לה. מוסכמות שאיש לא החליט עליהן, אולם איש גם לא הפר אותן. היו אלה דברים מובנים מאליהם.

לדוגמא: בתור תושב צריף הפח חייב היית לרחף בקפיצה אחת מעל גבי מדרגות העץ האלכסוניות שהובילו לצריף; או חייב היית לדעת לשחק בכדור גבולין, כדור הקפה, דגלים ועוד. באסיפות חברה חובה היה עליך להחריש ולשתוק, כי במצב טפשי זה היית מניח את רצונם של הגדולים ממך.

קשה להעלות תקופת חיים זו מבלי להזכיר את יצור השעשועים ימאייקה, ברייה שהיא ספק קוף ספק מפלצת המעוררת בך רגשות מעורבים של אהבה עד אין קץ ופחד גם יחד.

היו לברייה הזאת ידידים ושונאים, אוהדים וסתם טיפוסים מרגיזים. היא ליוותה אותנו בדרכנו מספר שנים ומזגה בהווי חיינו הרבה הומור ועליצות.

אפשר ואפשר לשחות בים של זכרונות, וככל שארבה לחטט, הולכת ומתרקמת לפני מסכת חיים יותר ויותר בהירה. אלא שכאן עולם הזכרונות נע ומתקרב אל תקופת הביתנים בעלי הקומותיים, עטורי מדשאות ושיחים.

בית הספר שכבר דפוסי חיים מאורגנים ומסודרים יותר לו – וכדאי לדחותם לימים הבאים.

לסיכום: ניסיתי להעלות על הנייר קטעי זכרונות, ללא קשר רצוף ביניהם, אשר ליוו אותנו בתקופת ילדותנו. אולי זכרונות אלה חסרי חשיבות או ערך כלשהם לגבינו, אולם למעשה יקשה על כל אחד ואחד לחוש את כברת הדרך הארוכה שביה"ס עבר מבלי שינסה לצלול לתקופת ילדות זו שניסיתי להעלות ממנה פרשיות אחדות.

(מתוך חוברת כ"ה לבית הספר ביגור, 1957)

היה לי קשר עם אילן מאז שהשתחרר מהצבא, כשעבדנו יחד בכותנה. אחר-כך בפעילותו ב"חוג הנוער", אך בעיקר בכל שנות עבודתו בלגין.

אילן בחר ללכת ללימודי עבודה סוציאלית. מקצוע, שיש לי הרושם שהוא נולד בשבילו, שביסודו הוא עזרה לזולת. לכל שטח בו עסק הוא ניגש במקצועיות, בצניעות רבה ובלי התנשאות. לכן היה מאוד נעים לפנות אליו בעצה או בעזרה גם אם זה לא היה תמיד בענייני עבודתו הישירה.

קצת עצוב לראות איך אדם שאת כל מאמציו הקדיש לאחרים ולחברה בה הוא חי, נפגע קשות על-ידי אותה חברה ולמרות זאת ראה את עצמו חלק ממנה.

ראיתי איך אילן לוקח על עצמו תפקיד ומתחיל לבנות אותו: לומד לעומק ונכנס לפרטי פרטים והכי חשוב – אף פעם לא התבייש לבקש עזרה מקצועית או יעוץ מאחרים. היה נעים לעזור לו.

ראיתי איך התייחס לעובדים כמרכז בקרת איכות ואיך שיתף איתי פעולה כשהוטל עלי למחשב את מערכת בקרת האיכות בלגין. התייחסות חיובית כזאת עזרה מאוד לקדם את כל המיחשוב במפעל ובעתיד קידמה את פיתוח מערכת המעקב על כל כלי המדידה במפעל.

אילן התייחס לפרטים הקטנים בלי לאבד את התמונה הכללית.

בתפקידו האחרון כרכז הדרכה ואחראי על הכשרת העובדים במפעל התייחס באותה דרך של הקפדה על כל פרט, בנה לו תבנית לעבודה וטכניקה למעקב ואחר-כך ביקש ממני למחשב את המערכת לשם ייעול.

בעזרתו הרבה יש היום בלגין מערכות מיחשוב מעולות עד כדי כך שבקרים ופקחים חיצוניים שביקרו בלגין התפלאו מדוע אנחנו לא מוכרים אותן מחוץ ליגור.

אילן העריך מאוד את הידע המקצועי המקומי והיה גאה בו בקורסים. בתפקידו זה ניסה לקדם עד כמה שאפשר את העובדים בתפקידם. הסיפוק הגדול ביותר שלו היה כאשר הצליח לקדם עובדים בעבודתם.

אני מקווה שלגין תמשיך בקו הזה ותדע להיעזר הרבה בידע המקומי, כי זהו נכס הכי יקר שיש לנו.

ובסוף, מילת הערכה למיכל שליוותה את אילן בכל המצבים הקשים שעבר ועמדה לצידו לכל אורך הדרך.

עוזי חגי

(הוקרא ביום השלושים לפטריתו של אילן)

אילן הגיע לתחנה לייעוץ ושיקום לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה. הוא הביא עימו לעבודה השיקומית בגרות ובשלות – שתי תכונות חיוניות למי שעוסק בשיקום ומנסה להביא לשינוי משמעותי בחייהם של אנשים עם נכויות קשות. כאיש שיקום בשל היו לו התכונות של רץ למרחקים ארוכים – אורך נשימה מדודה, ראיית היעד אשר נמצא הרחק מעבר לאופק, סבלנות וסובלנות, נחישות, התמדה והבנה. כל אלה באו מתוך אישיותו ונסיון חייו כמטפל.

בזכות כישורי הגישור שלו פעל אילן רבות בין גורמים מגוונים במערכת וידע להביאם לגיבוש רוח צוות.

בעבודה מסוג זה יש לשים את האגו שלך בצד ולראות את הטוב שיש באנשי מקצוע אחרים. היתה לאילן יכולת להפעיל מערכות במעגלים שונים, לאתר את הרשת החברתית בכל קיבוץ, למצוא איש קשר מתאים ולתאם בין בעלי תפקידים, אך בעיקר – להיות אוזן קשבת לסביבה המשפחתית של הנכה.

אילן לא היה איש של ראש קטן, ולכן נושאים שונים, שבהם עסקנו במסגרת התחנה, הוא עשה בהם הקש לעבודתו בתחום הקשישים בקיבוצו, יגור.

אכן, איש של עשייה ושיקום היה אילן וכל אלה מבלי לוותר על החתירה הנחושה למיצוי מירב הפוטנציאל הטמון בכל אדם – גם אם הוא אדם עם נכות.

יהי זכרו ברוך.

נירה דנגור (חברה לעבודה)

(הוקר ביום השלושים לפטירתו של אילן)

גבה קומה, חייכן, אדם שאינו מרים את קולו. בעל סבלנות ויכולת להניע אנשים לפעולה משותפת.

צריך היה מרווח זמן כדי ללמוד להעריך את פועלו ולהבין עד כמה הקדים לראות בעיות בהתהוותן ולטפל בפתרונות – הרבה לפני כולם.

אני מבקש לדבר על שלושת המעגלים בהם נפגשו דרכינו:

1) אילן והאקורדיון: עוד כנער אהבתי לשבת ב"נשף השנה" (הוא חג המשק), להאזין לשירה בציבור עד השעות הקטנות של הלילה. במרכז אילן והאקורדיון, סביבו ישבו הוותיקים המיוחסים בעלי הזמר, אחריהם בני המשק הבוגרים ואנחנו הצעירים במעגל החיצוני.

כשחזרתי מהצבא התחלתי להתקרב לאט לאט אל המעגל המרכזי, ככל שגדל בטחוני שאני אכן מכיר את השירים. אילן רכון על האקורדיון, ראשו מוטה על הצד, כאילו לוחשים סוד זה לזה. הוא מכיר את כל השירים והמנגינות שהביאו הוותיקים מבתיהם ומהתנועה בחו"ל ושעליהם גדלנו: חסידיים, רוסיים, שירי יהודה שרת, קנונים ושירי מולדת.

אני מקפיד לשבת מולו ולא לצידו ויוצא נשכר. מפעם לפעם הוא מחייך אלי וכאילו אומר לי: "נו, תבחר שיר שאתה אוהב ונראה…".

אילן היה מלווה אידיאלי, כמו חברו מיכל'ה דיין מאשדות-יעקב שאת נגינתו העריך אילן מאוד. עכשיו שניהם נפגשים בוודאי למעלה ויוכלו לנגן יחד את השירים שאהבנו. "איפה הימים שלא ישובו עוד".

לא שכחתי את פעילותו בלהקת "שחור לבן", כשאילן עם האקורדיון עומד תמיד מאחור והם, הזמרים, לא יכולים בלעדיו.

2) אילן ומערכת הרווחה ביגור: לאילן היתה יכולת מרשימה לרתום חברים לעשייה משותפת. בסבלנות, בחיוך ובמילה טובה. נדמה לי כי היה לו מוטו – לשתף ולא לפעול לבד.

ככל שתפעיל יותר חברים, תגדיל את סיכויי ההצלחה ושביעות הרצון.

בחצי השני של שנות ה-70 צמחו לנו שלושה מפעלים חברתיים לטיפול וקביעת דפוסי פעולה באוכלוסיה הבוגרת של המשק בהם היה שותף ומוביל:

א. הקמת ועדת קשישים – לראשונה ביגור.

ב. הקמת מועדון המבוגרים – לראשונה.

ג. הקמת בית אחווה לזקוקים לכך – ודווקא במרכז המשק.

אילן דאג תמיד בזמן שיהיה מי שייקח את המושכות מידיו, כי כך יוכל לעבור לפרויקטים חדשים.

בשנות ה-80 הצטרפתי לתחום הטיפול במבוגרים וחשובה היתה לי דעתו. בשיחתנו הצעתי לו שגם דוד אחיו יהיה בוועדה. אילן חשש מחילוקי דעות. סיכמנו בינינו שהידע של שניהם עשוי להפרות את העבודה. וכך היה.

3) אילן ולגין: בשלב מסוים הוטל על אילן לבנות את מערכת בקרת הטיב, מהלך המחייב קביעת נהלי עבודה והטמעתם בקרב העובדים. לאילן היו סבלנות ואורך רוח ליישם את החידושים, למרות הקשיים, עם חיוך ומילה טובה גם כשצריך להעיר או לגעור ולוודא כי מה שהוחלט אכן יתבצע.

אילן – בשבילי היית אדם שעובד עם הראש ולא שוכח את הלב.

על כל מה שלמדתי וקיבלתי ממך "סבא ארך רגליים" ומאיר פנים – תודה גדולה.

אמנון מאירי

(הוקרא ביום השלושים לפטירתו של אילן)