ישראל יהודה

אבא

לזכרו של יהודה ישראל (1908-2003)

בקיץ 2003 עצם אבא את עיניו ונפרד מאיתנו. בתום טקס הקבורה נשארנו רק המשפחה הקרובה, וביקשנו מיענק'לה בורובסקי שיספר לנכדים את אשר סיפר לו אבא ביום הראשון בבואו ליגור.

וזה הסיפור:

הגרמנים היו מגיעים לעיירות ומוציאים אנשים להורג. יום אחד לקחו את אבא, עם עוד אנשים, העמידו אותם ליד הבור, אמרו להם להתפשט והתחילו לירות בהם. אבא נפל לבור. הוא חיכה לשעת לילה מאוחרת, ואז יצא מהבור, עירום כביום היוולדו.

את הסיפור הזה שמעתי בנעורי ושמרתי אותו בלבי. על עברו של אבא רב יותר הנסתר מהגלוי. הוא לא רצה ולא נידב סיפורים. מעט מאוד ידוע לנו על עברו, בעיקר במלחמת העולם השניה. סיפור זה לא סופר מעולם, מלבד לילדיו.

בשנת 1944 אבא הגיע מעתלית ליגור. הוא הכיר את דוניה לבית מיסלר ויחד הקימו בית ביגור.

– – –

בילדותי, אני זוכרת את השבתות שהיינו מטפסים עם אבא על הכרמל, ואת אהבתו לצומח ולטבע. תמיד היתה ליד ביתו גינה מטופחת ופורחת. אבא טמן בי את הגרעין הראשון לאהבת הטבע והצומח….

אני זוכרת את עוגת הטורט שאבא כל-כך אהב לעשות בסופי השבוע, על פתיליה ובסיר-פלא, והריחות היו מתפשטים בכל השכונה. לימים, כשקנינו לו תנור אפיה, אבא אפה שטרודל בטעמים שונים וטעימים, ועוגיות.

אבא היה שתקן אך מתפרץ כשהיינו מרגיזים אותו, ותמיד היה מלא הבנה ורגש. בחדר תמיד היתה אווירה שלאבא יש כל-כך הרבה דברים לספר על עברו, אך הוא העדיף לשתוק…

אבא –

לעיתים רחוקות נידבת איזה סיפור, אך על פי רוב בחרת לשתוק. ומצד שני היו בך השובבות ומעשי הקונדס, שרק צביקה ואני ידענו עליהם…

ב-1971 אמא נפטרה מהתקף-לב. כחצי שנה לפני פטירתה ראיתי באיזו מסירות ועדינות-נפש טיפלת בה. לא חסכת ממנה דבר…

בדירה הקטנה דאגת שהכל יהיה מסודר, נקי ונעים. לנו, בתור ילדים, לא נתתם להשתולל בחדר. תמיד היה צריך להיות נקי ומסודר. לעומת זאת, לנכדים כבר היה הכל מותר לעשות… רק ביקשת שלא יזרקו כדור לקיר המשותף עם השכנים, שלא יפריע להם. כזה מתחשב היית. בשבתות בבוקר היית מכין לנכדים ארוחת בוקר, ובשקט יוצא עימם לפינת החי וללגין… תמיד אמרת שקשה לך לשבת מבלי לעבוד. כל-כך אהבת לקום השכם בבוקר וללכת לעבודה, לחזור ולעבוד בגינה, לקרוא עיתון ולשמוע רדיו…

תמו 59 שנים ביגור. דמותך תלווה אותנו לאורך כל הדרך.

שלומית

יומן ליום השלושים

25.7.2003

סבא ישראל

אני זוכר את ילדותי בקיבוץ… כל-כך אהבתי לטייל איתך – למשק חי, בבקרי שבת, למפעל לגין, שבו היית מתגאה בי לפני כל חבריך. אני זוכר את ניחוחות הפרדסים, את בריכת השחיה ואת גן המשחקים שלידה.

אני כל-כך מתגעגע לארוחות הבוקר שהיינו אוכלים רק שנינו, בחדר שלך או בחדר האוכל; אל השוקולד – כל פעם שפתחתי את ארון הממתקים שבחדרך, היו שם כמויות אדירות של שוקולד ומסטיקים עגולים… גינת הוורדים המדהימה שלך ומשחקי הכדור ששיחקנו לידה.

אז סבא, מה "ירשתי" ממך –

העיניים הצהובות-חומות-ירוקות שמתחלפות כל הזמן – זה בטוח ממך, חיוך תמידי ואופטימי למדתי ממך. השיגעון לקום כל בוקר וללכת עד נשר וחזרה – זה בטח ובטח לא אני, אבל אמא ירשה זאת חזק ממך.

הממתקים – אין לי ספק שזה ממך. אילו יכולתי לחיות רק על ממתקים, הייתי עושה זאת.

סבא – אני בטוח שאני מדבר בשם כל הנכדים.

המון המון המון תודה על ילדות נפלאה, שהיית חלק בלתי נפרד ממנה. תודה שהיית גאה בנו כל-כך, והכי תודה על האהבה שהענקת לנו.

מתגעגע מאוד – איל

יומן ליום השלושים

25.7.2003