פרידל כהן (בריט)
נולדה בשנת 1918 בעיירה בוצבך שבמרכז גרמניה.
בת חמישית במשפחה של ארבעה אחים ושתי אחיות. כפי שידוע מסיפורים הייתה ילדה שובבה, ספורטיבית ומלאה מרץ, תכונה שאפיינה אותה עד יומה האחרון.
המאורעות ההיסטוריים לא האירו פניהם ליהודי גרמניה ומשפחת בריט ביניהם. עליית הנאצים לשלטון וחוקי נירנברג, אילצו את פרידל לעזוב את ביה"ס בגיל 17 דבר שתמיד ציער אותה.
בליל הבדולח 1938, חוותה משפחת בריט מאורע שלא יישכח מהזכרון, מעצרים ושרפת החנות של אבא. אלה רק מקצת מההשפלות שעברה המשפחה, האחים, ופרידל ביניהם, מחליטים לעזוב את גרמניה, כשהם נאלצים להותיר מאחור את ההורים והאחות אותם לא יראו לעולם.
פרידל מצטרפת להרברט כהן השוהה בלונדון, שם הם נישאים ונולדתהבת הבכורה נעמי.
אחרי המלחמה ביולי 1945, המשפחה הצעירה עולה ארצה ובונה את ביתה ביגור. הדגש על עבודה ופעילות היה חלק חשוב במהלך חייה של פרידל. פרידל עבדה בעבודות שונות בגן הירק, במטבח בבישול, בבתי הילדים, עבדה כאקונומית ובריכוז מחסן הבגדים, שם יזמה מעבר מחלוקת בגדים לכל חבר מטעם הקיבוץ לחלוקת תקציב אישי לביגוד, דבר שהווה בזמנו מהפכה באורחות החיים. בכל מקום שבו עבדה השקיעה ממיטב המרץ, הדייקנות ורוח היצירה לשנות, לשפר ולחדש. עד גיל שמונים פלוס עבדה במתפרה.
ביגור התרחבה המשפחה, נולדו צמי וזאביק. פרידל והרברט גידלו את ילדיהם עם הרבה חום ואהבה. הם העניקו לילדיהם את המיטב שהיה בהם. הילדים גדלו והקימו משפחות משלהם. פרידל זכתה לשישה נכדים, לנעמי וערן נולדו עמרי ואסף. לצמי ונאוה נולדו שני ויהונתן. לזאביק ואיריס – רועי וענר. פרידל גם זכתה לשתי נינות: לעמרי ויוליה נולדו מיה וטלי. את כולם אהבה מאד והייתה שותפה פעילה בגידול וחינוך הנכדים והנינים.
הבנים עזבו את הקיבוץ. כל בן הלך לדרכו והדירה של פרידל הפכה באופן טבעי למקום המפגש. השולחן הערוך בסדר מופתי ובטוב טעם, העוגות, הרגשת הביתיות שידעה להשרות על כולם ומולם הרגשת הסיפוק העצמי שמעולם לא הסתירה פרידל כמארחת.
החיים מהולים ברגעי שמחה ולצדם רגעים של צער וכאב. בשנת 1979, בגיל 64 הלך לעולמו הרברט לאחר מחלה קשה שהכניעה אותו. כך נפרדה דרכם לאחר ארבעים שנה של חיים משותפים. לאחר מספר שנים החליטו פרידל ויצחק רפופורט על חיים משותפים בקיבוץ שהסבו לשניהם רגעי אושר ונחת. לאחר 7 שנים ביחד הלך יצחק לעולמו.
פרידל שלנו, ריח וטעם השטרודל והקרמשניט, הזיק הכחול המחייך בעיניים, הספרים העבים והישנים על המדפים, הכוח להדביק אנשים יחדיו וההבנה העמוקה שהמהות מתבטאת בקשר עם אנשים ועם המשפחה. המכתבים מילדי הקיבוץ שגידלה וגדלו, המרדנות הטבעית הילדותית, היצר והיצירה והציור והאסתטיקה – כל תמונה במקום, המבט המביט מחוץ למסגרת והכוח לשנות. כולם חוברים יחד באמא, בסבתא ובחברה שהיא מוסד בחיינו, שאותה אנחנו אוהבים ושהיא חלק מאיתנו לתמיד.