שולה (שולמית) חגי
שולה נולדה ב-30.6.1935 כשולמית מנדרז'יצקי, שעה וחצי לאחר אחותה התאומה אסתרק'ה. בנות בכורות להוריהן חביבה ויצחק. חביבה עלתה לארץ מפייטרקוב טריבונלסקי בפולין, כשהיא בהריון מתקדם. אביהן עלה ביום בו נולדו והגיע ישירות לבית החולים. בהמשך נולדו לחביבה ויצחק גם מרגלית, שלמה ולאה.
כשהתאומות היו בנות שמונה, כחלק מהמגמה הציונית באותם ימים, שינו ההורים לעברית את שם משפחתם ממנדרז'יצקי (שפירושו "בין שני הנהרות") לנהרי.
שולה הייתה צברית, בת משק, בת מחזור ח' של יגור. אהבה את החיים בקיבוץ ואת הלינה המשותפת, אהבה לטייל על ההר עם חברות, לסרוג ולרקום ולאסוף פרחים יבשים. במיוחד אהבה מוזיקה ושירה עם המורה יהודה שרת. עבדה בגינת הירק וברפת, שם חלבה את הפרות בידיים. לשולה היה מאז ומעולם מקום חם בלב לספורט. כילדה וכנערה הייתה אצנית לריצות ארוכות, זורקת תלי והודפת כדור ברזל, רוכבת על אופניים, שחקנית כדורסל בנבחרת בנות ורוכבת על סוסים במסעות שהגיעו עד לשטחי חרתיה.
כשהייתה בת 11 לקחה חלק במאמץ היגורי כנגד הבריטים בשבת השחורה, כשתפקידה היה לזרוק מלח על הבריטים. שולה טענה שלא הצליחה לפגוע באף חייל.
משפחת נהרי, בימי טרום המדינה, הרבתה לשיר, מגמה שנמשכה לאורך השנים ועד היום. בבית דיברו יידיש ועברית, ועם השנים למדה ודיברה גם גרמנית, אנגלית והולנדית. למרות שסירבה ללמוד באופן רשמי, הייתה אוטודידקטית ובעלת ידע כללי נרחב בתחומי ידע מגוונים ורבים.
שולה שירתה בצבא במ"כית במסגרת משותפת עם בנים. בהמשך גם הייתה בקורס מד"סים וקורס מ"פ גדנ"ע. הדריכה בתנועת הנוער וגם במעברות. וכך גם הכירה את עוזי, כשהייתה המדריכה שלו לריקוד ושירה במסגרת חברת הנוער ביגור.
בגיל 20 התחתנה שולה עם עוזי בחגיגה קיבוצית בחדר האוכל. לאחר חזרתה ליגור נכנסה לעבוד במשתלה, ענף בו ראתה מפעל חיים מקצועי. במשך 23 שנה עבדה במשתלה ואף ניהלה אותה, במסגרת זו גם נסעה להכשרה מיוחדת בהולנד. את המשתלה עזבה עם פרוץ מחלתה ב-1979 ועבדה בהנהלת החשבונות עד יומה האחרון. שולה ראתה חשיבות רבה בערך העבודה וגם במסגרת העבודה הקפידה להדריך בני נוער וילדים "איך לעבוד".
במשך השנים, נולדו לשולה ועוזי ארבעה ילדים: עפרה, אלון, ארנה וארנון. בהפרשים מדויקים של 5 שנים. שולה התגאתה מאוד בכך שכל הילדים נשארו לחיות ביגור, יחד עם בני זוגם: שלי, גלית, עפר ודנה. השבט גדל, ואליו נוספו גם שנים עשר הנכדים וארבע הנינות.
המשפחה הייתה מקור הכוח והגאווה של שולה. יחד הרבו להיפגש, לארוחות וערבי שירה. כל יום שישי ושבת מארחים שולה ועוזי את בני השבט על המרפסת. "היום" אמרה, "אני מרשה לעצמי לעבוד פחות וליהנות כפי יכולתי". שולה טיילה יחד עם עוזי בארץ ובעולם, הייתה אשת ספר ואפילו מבקרת ספרות. אהבה לאסוף אגוזים, לקלף ולהכין מהם את "האגוזים של סבתא". אהבה לסרוג, לאפות עוגות, להרכיב פאזלים של אלפי חלקים, לראות את ערוץ הספורט ולא וויתרה על משחקי אן-בי-איי גם בשעות הקטנות של הלילה.
מגיל 44 התמודדה שולה לסירוגין עם מחלת הסרטן. היא התנדבה בארגוני תמיכה לנשים שעברו תהליך דומה. בשנים האחרונות המחלה חזרה והחמירה, אך שולה ניצחה בכל המאבקים ולימדה את כולנו אופטימיות, כוח רצון, נחישות וגם הומור עצמי. ב-8.6, בדיוק בתאריך בו נפטר אביה, יצחק לפני 32 שנה, נפרדה שולה מאתנו בביתה, כשהיא מוקפת בעל, אחיות אוהבות, ילדים, חתנים, נכדים, נינות, בני משפחה וחברים רבים בקיבוץ אותו כל כך אהבה.
