שרה שנלר

שרה טאובר שנלר

שרה שנלר נולדה למשפחה דתית, בכפר וארויז הסמוך לקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, בשנת 1925, להוריה יהושע ומלכה טאובר, אחות אמצעית ליוסף (לימים תבור) ורבקה.
אביה ששירת כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, סירב למשרה מכובדת שהוצעה לו, עקב היותה כרוכה בעבודה בשבת. הוא העדיף עבודה במפעל לעיבוד עץ, בכפר ורויז. לאחר עשר שנים שבמהלכן נולדו הילדים, המפעל נסגר והמשפחה עברה לכפר לזריה ששם הייתה מנסרה פעילה. התנאים בקרפטים היו קשים, ההליכה לבית הספר הייתה בשלג ובקור, והם חיו בעוני רב. לכפר הגיעו שליחים, שסיפרו על ההתיישבות החדשה בארץ ישראל ונטעו את הרעיון הציוני בראשי בני הנוער. אחד מהם היה לובה גוקובסקי ז"ל שסיפר בהתלהבות על קיבוצו, יגור. ב-1941 האזור חזר לשליטת הונגריה, המנסרה נסגרה והפרנסה ירדה. בקיץ 1942 עברה המשפחה לקלוז' במצוות ההונגרים. יוסף גוייס לפלוגת עבודה של הצבא. במאי 1944 רוכזו היהודים בגטו, בסככות ששימשו בית חרושת ללבנים. בכל סככה כאלף איש. אחרי מספר ימים העלו אותם לרכבת שלקחה אותם לאושוויץ בירקנאו. מיד בכניסה הופרדו הנשים מהגברים וזו הייתה הפעם האחרונה ששרה ראתה את אביה. בטור של הנשים מסרה לה אחת האימהות את תינוקה לשמירה. הקאפו לקח מיד את התינוק מידה ובכך ניצלו חייה, מכיוון שאימהות עם ילדים נשלחו מיד לתאי הגזים. לאחר מכן ראתה את אמה בטור אחר והחלה לרוץ לעברה. דחיפה חזקה ומכה ממישהו החזירו אותה לטור שלה, בכך ניצלו חייה בפעם השנייה. אחרי מספר חודשים במחנה, שרה ורבקה עם בנות דודתן הועברו לעבודה בבית חרושת לתחמושת. כל בוקר הן הלכו ברגל קילומטרים ליום עבודה של 12 שעות. במפעל התנאים היו משופרים יותר, קצת אוכל וביגוד, ושם התעורר מחדש הניצוץ הציוני, בשיחות עם חבריה לעבודה. ב-1945 הרוסים המתקרבים הפציצו את המפעל. את העובדים הוליכו במצעד מוות עשרות קילומטרים כל יום. עד שבתשעה במאי 1945 הגרמנים ברחו והשחרור הגיע.
לאחר השחרור הן חזרו לקלוז' והתבשרו כי האח יוסף נשאר בחיים ונסע לארץ ישראל. האחיות הצטרפו לשתי קבוצות שיצאו בנפרד לארץ, נפגשו במקרה במילנו ומאז לא נפרדו. כשנודע להן שיוסף נמצא במחנה אחר באיטליה, הן נסעו אליו והגיעו תשושות ומורעבות . יוסף הכיר להן את חברו הטוב, טבח המחנה שהאכיל אותן ולקח אותן תחת חסותו. שמו היה אברהם שנלר. כך נוצר הקשר שהתהדק. בהמשך הם נישאו יחד עם עוד כמה זוגות בעיר מודנה. שרה ואברהם עלו על ספינת המעפילים "כ"ג יורדי הסירה" שנתפסה על ידי הבריטים והוגלו לקפריסין. בדצמבר 46' הם עברו למחנה עתלית ובהמשך למחנה בקרית שמואל. יוסף תבור שהגיע בינתיים ליגור והתאקלם היטב, שיכנע אותם שזה המקום הנכון לגור בו, למרות שהקבוצה הייתה מיועדת לקיבוץ אחר. ביגור הייתה קבוצה הונגרית גדולה ומגובשת, שקלטה אותם בזרועות פתוחות, העברית נלמדה חיש מהר והרגשת הבית הייתה טבעית.
שרה עבדה במסירות רבה במקומות שונים ביגור, החל מגן הירק, שם הכירה את בני משפחת הלון מעוספיא שעבדו בשדה הסמוך, וכך החלה ידידות עמוקה שנשמרה עד היום. בהמשך עבדה בבתי ילדים, מחסנאית בגדי ילדים, ואגרטל .
שרה ניחנה בחוש הומור מפותח. היא ידעה ליצור קשרים חמים עם כל מי שפגשה, וחשוב יותר, לשמור על הקשרים לאורך השנים.
היא הייתה דמות מרכזית ומובילה בקבוצה ההונגרית, שתרמה רבות להווי התרבות הקיבוצי.
שרה דיברה חמש שפות, אהבה ללמוד והייתה צמאה להוסיף דעת. היא יצאה ללימודים וקורסים רבים במשך השנים, שהוסיפו לה קשרים חברתיים נוספים.
לשרה הייתה תחושת שליחות לספר על קורות השואה. היה לה את הכישרון להתאים את הסיפור האישי לכל קבוצה שהיא הופיעה בפניה, החל מילדי בי"ס יסודי, נוער, חיילים ועד למבוגרים ולכן הוזמנה פעמים רבות להרצות ולספר את סיפורה האישי.
לשרה ואברהם נולדו הבנים גבי, ארנון ושוקי, ובעקבותיהם הצטרפו למשפחה הנכדים והנינים שהוסיפו לחייהם תוכן, עניין ואושר רב.
השנים האחרונות עברו על שרה בבית אחווה, תחילה עם אברהם ואח"כ לבד, כשהיא מוקפת בבני המשפחה וזוכה ליחס חם במיוחד מצוות הבית.

יהי זכרה ברוך.