שרה (בט) פטישי
שרה נולדה בשנת 1913 למשפחת בט בפולבארקי על יד העיר קרמניץ שבאוקראינה. הייתה אחת משישה אחים ואחיות. המשפחה הייתה יהודית מסורתית והתפרנסה ממשק חקלאי, שאותו ניהל אבי המשפחה יחד עם בניו. לאורך שנים סבלה המשפחה מאנטישמיות קשה מידי האוקראינים תושבי קרמניץ והסביבה. בהיותה בת שש-עשרה עזבה את בית הוריה והצטרפה להכשרה בתנועת "החלוץ". בחורף 1930 הגיעה לעיר קלובן, שם הצטרפה לפלוגה של קלוסובה. בקלוסובה עבדו קשה בכל עבודה, אבל היה שמח.
בשנת 1934 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ יגור. תחילה עבדה במאפיה, אחר-כך במכבסה ובהמשך במטבח המחצבה "ארבע וחצי".
שרה הצליחה להעלות שתיים מאחיותיה לארץ. שאר בני המשפחה הושמדו על ידי הנאצים. אביה ואחיה הרגו שוטרים אוקראינים שבאו לעוצרם, אולם נרצחו אחר-כך בביתם.
שרה הייתה אדם שלקח אחריות. עבורה "דין התנועה" לא היו סתם מילים ריקות מתוכן. בשבילה זה היה אתגר, שליחות ומחוייבות. כעובדת במטבח היא נשלחה להדריך ולהקים מטבחים בקיבוצים צעירים, כמו מלכיה, נחשולים, נוה-אור ויד-חנה, שם הדריכה את בני יגור וחברי הקיבוץ הצעירים.
אחת מגולות הכותרת וחוויה מעצבת עבורה הייתה העבודה בסדום בשנת 1941. שם, במקום הכי רחוק וחם היא הרגישה את עוצמת היצירה של המפעל הציוני. שם היא אירחה את המלך עבדאללה ואחר-כך את בנו חוסיין. שם דאגה להעביר ללוחמי הפלמ"ח אוכל ושם פגשה אנשים שהנהיגו את המדינה. מאוחר יותר תכתוב בספר יגור: "זאת הייתה התקופה היפה והמעניינת בחיי".
בשנת 1943 היא חזרה ליגור אחרי שנתיים בסדום. באותה שנה פגשה את אברהם פטישי ז"ל והם נישאו. ב-1945 נולד בנם הבכור חנוך, ואחר-כך אביהו ואיתמר.
שרה הייתה אמא מאד גאה כאשר התגייסו הבנים לחיל האוויר והיו לשלושה אחים טייסים – טייסי הקרב הראשונים בצה"ל. לא הייתה אמא גאה ממנה. "האמא של שלושת הטייסים", קראו לה בחיבה. על היותם הורים לשלושה בנים טייסים, זכו היא ואברהם לאות הוקרה מחיל האוויר בצורת מגן עם שלוש כנפי כסף.
שרה הייתה חלוצה בכל ליבה ונשמתה. היא הייתה אדם בעל נוכחות בכל מקום. אי אפשר לשכוח את הימים שבהם ליוותה את הקייטנות של ילדי בית הספר בכפר-ויתקין, נחשולים וגשר-הזיו, את התנדבותה לאורך שנים בארגון חבילות לחיילים. בכל מקום הייתה מארגנת, דוחפת ומעורבת כמעט עד יומה האחרון.
שרה הייתה רגישה למצוקות חברים ותמכה ודאגה לחברים בודדים.
שרה הייתה סבתא חמה ואוהבת לכל נכדיה. הייתה גאה בדור השני שהצטרף גם הוא לחיל האוויר. ביתה היה ביתם בכל עת שנזקקו.
76 שנים חלפו מאז בואה ליגור לראשונה. היא נפטרה בשיבה טובה. הותירה אחריה שלושה בנים, עשרה נכדים וארבעה-עשר נינים.