שרה קרדוש

09/11/1924 - 28/07/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב חשון התרפ"ה

תאריך פטירה: ז' אב התשס"ט

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דב קרדוש

שרה קרדוש

נולדה – 11.9.1924
נפטרה – 28.7.2009

שרה קרדוש לבית וייס נולדה בעיירה בקשצ'ובו בהונגריה, להוריה אירן ומור וייס. למשפחת וייס היו ארבעה ילדים: אח בכור בלה, אחות גדולה פירושקה ושתי בנות תאומות זהות: שרה (קטלין) ואנה. המשפחה חיה באזור כפרי. ימי ילדותה עברו עליה בחוות חקלאית שניהל אביה ליד העיירה בקשצ'ובו. היא למדה עם אחותה בבית ספר בעיירה ואחר כך על ידי מורה פרטי בבית.
ימי נערותה הסתיימו עת עננת השחור של שואת אירופה הגיעה עדי יהדות הונגריה, בשנת 1943. בשנת 1943 נלקח אחיה הבכור למחנות הכפייה ולא שב משם. המשפחה כולה נלקחה באפריל 1944 לגטו בעיר בקשצ'ובו, שם ניסו לשרוד כפי יכולתם. מהגטו נלקחו נשים, ילדים וזקנים, בקרונות משא של בהמות לבירקנאו ומשם לאושוויץ (ביוני 1944). חיילים גרמנים הפרידו בין שרה ואחותה התאומה לבין שאר המשפחה שנלקחה הישר למשרפות.
מספרות שרה: "שתי תאומות היינו בביתנו, אני ואחותי. אהבנו מאוד זו את זו. תמיד בילינו יחד ולבשנו את אותן השמלות. בתכנית השטנית של הנאצים נועד גורל מיוחד ואכזרי לתאומים, ממנו גם אנחנו לא נמלטנו. בנות 19 היינו, אני ואחותי, כשנלקחנו לאושוויץ יחד עם כל המשפחה. עם הגיע הרכבת למחנה ההשמדה לקחו אותנו למקום ריכוז מיוחד של תאומות, כי הכירו אותנו לפי המראה והלבוש הדומה. היה זה מחנה בו עשה ד"ר מנגלה את נסיונותיו הרפואיים. שרדנו את החורף עד ינואר 1945. עם התקרב סוף המלחמה, חיסלו הגרמנים את מחנה אושוויץ והעבירו אותנו ברגל, בחורף, בקור ובשלג למחנה אחר. כולם היו חולים ותשושים. אחותי חלתה בטיפוס… מה עז היה רצוני להצילה, אך היא לא החזיקה מעמד… אכן, אבדה לי אחותי, אחות תאומה. כאילו ניתק אבר מגופי… עד היום קשה לי להתגבר על אובדנה".
עם תום המלחמה ב-1 במאי 1945 היה השחרור. לאחר השחרור יצאה שרה למסעה חזרה להונגריה. כאשר הגיעה לעיירת ילדותה התברר כי מהמשפחה הגדולה נותרו רק שרידים. שם פגשה את דוב (אימרה) גיסה, שהיה נשוי לפני המלחמה לאחותה הגדולה והיו להם שתי בנות. היא בישרה לו את הבשורות המרות. שניהם, שנשארו כמעט לבד מכל משפחתם, החלו לרקום יחד חיים חדשים.
כאשר דוב הציע נישואין לשרה היא העמידה שני תנאים בפניו. האחד – שאם אחותה הבכירה פירושקה (אשתו הראשונה) תחזור מהתופת היא מפנה את מקומה. התנאי השני היה – כי הם לא יישארו בהונגריה וכי יעלו לארץ ישראל.
מסע העלייה לארץ ארך כשנתיים בתוכו פרק של הכשרה חלוצית, וכן הפלגה באניה "כנסת ישראל", אשר הוחזרה למחנות המעצר בקפריסין ע"י הבריטים. בקפריסין הרתה שרה את בנה הראשון, גבי, אשר נולד לאחר הגיעם לארץ ישראל למחנה המעפילים בעתלית, בשנת 1947.
אבא ואמא עברו לקיבוץ יגור, שם החלו בפרק חיים חדש בחייהם כאנשים חופשיים בארץ ישראל. למרות הקשיים הרבים הם התערו יחד עם הקבוצה ההונגרית הגדולה שהתקבצה ביגור. אמא עבדה שנים רבות בבתי הילדים ויצרה קשרים מיוחדים איתם, שנשארו לאורך שנים. לאחר מכן עבדה כמחסנאית, במועדון החברים ולבסוף במקצועה כתופרת.
אבא ואמא הקימו משפחה עם ארבעת ילדיהם: גבי הבן הבכור, נעמי והתאומות עינת ותלמה. הרבה ילדים מאומצים היו במשפחה שלנו וכולם קיבלו יחס שווה. אמא ואבא פתחו את הדלת ואת הלב. בשנת 1989 נפטר אבא דוב. אמא זכתה לנכדים ונינים ובכך זכתה לסגור מעגל חיים שלם ומאושר.
השנה, ביום הזכרון לשואה, נסגר מעגל נוסף בחייה של שרה. סיפור השרדותה בשואה הומחז ועלה כהצגת יחיד מרגשת בטקס המרכזי בעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות.
אמא יקרה לנו. היית אשה חמה ואוהבת, חרדה, דאגנית, דעתנית וסקרנית, חרוצה וישרת דרך. איך שמחת לראות כל נכד ונכדה! איך ישבת בפסח חגיגית וזקופה ושרת בהנאה את שיריו! תמיד הצטיינת ברצונך לדעת וללמוד עוד ועוד. גם כאשר כשלו הרגליים, היית משוחחת בעירנות ומתווכחת נמרצות.
אמא, נשארנו כולנו לחיות ביגור כמשפחה מלוכדת. היית נוהגת לספור אותנו יום יום.
בחדשים האחרונים ישבנו כל ערב על המרפסת הגבוהה בבית אחוה, עוקבים אחר מהלכי הטבע – נשירתם של עלי העצים הותיקים וצמיחה של חדשים, מעוף העורבים ושקיעת החמה. גם בסוף ימיך, יותר מששמרנו אנחנו עלייך, שמרת את עלינו.
את נמצאת עמנו במחוות קטנות, בהנפות האצבע, בקשר שבינינו, במשפטים שאנו מצטטים בלי משים. בתוכנו הינך – חלק משורשינו, חלק מענפינו. אישה קטנה, עם מוטת כנפיים רחבה.

יהי זכרך ברוך.

ילדייך – גבי, נעמי, תלמה ועינת וכל בני המשפחה.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • סבתא

      אחרי התלבטויות רבות החלטנו לכתוב לך בגוף שני, כי אנחנו עדיין לא נפרדים ממך, עדיין לא.

      מבחינתנו היום הזה הוא הזדמנות לבטא מה שאנחנו מרגישים אלייך, והרגש החזק ביותר הוא אסירות תודה. בלעדייך, סבתא, לא היינו כאן, ולא רק במובן הפיזי אלא שכל אחד מאיתנו לא היה מי שהוא היום, ומעבר לכל… לא היינו משפחה.

      אז תודה, סבתא, שאיחדת אותנו ונתת לנו ערך מוסף לחיינו, כי בין הדברים שהנחלת לנו מצוי בכמויות גדולות מאוד המושג "ערך", גם ערך החיים עצמם, אבל בעיקר מה שהופך חיים לבעלי ערך. הפסקנות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון היתה לנו מפה מוסרית לדרך חיינו.

      חייך היו קשים, אבל מבחינתנו את ההוכחה לנצחונה של רוח האדם, כי מתוך קשיי החיים, ואולי גם בגללם, הקמת לנו חיי מופת, ולנו – את השאיפה לחיים כאלה. ותוך שאת בונה מתוך ההריסות של חייך הקודמים את חיינו החדשים, המשותפים, דאגת כל הזמן שלנו יהיה טוב יותר, שלא נצטרך לעבור מה שאת עברת. ועל כך אנחנו מודים לך.

      עכשיו, כשאת לא איתנו, אנחנו מרגישים לא רק בחסרונה של סבתנו אלא גם בחסרונו של דור שלם במשפחתנו, הדור שהתחיל את הכל, שהיתווה לנו את הדרך, דרך שעכשיו נצטרך למצוא בעצמנו.

      אבל אל תדאגי, סבתא. השארת לנו הוראות מצוינות.

      אומרים שחייו של אדם נמדדים במה שהוא משאיר אחריו. שלך חייבים להימדד גם על פי מעשייך בעודך בחיים. אבל אם כבר הזכרנו את מורשתו של האדם, אז אנחנו, נכדייך, אנחנו חלק ממורשתך ואנחנו מבטיחים לך ביום הזה – לא נאכזב אותך.

      אז נוחי על משכבך בשלום, סבתא. ניצחת.

      אסף

      (הוקרא ביום ההלוויה)

    • אמא

      אומרים לי: תשתחררי.

      אומרים לי: תיפרדי.

      את חלק ממני. אך אפרד מעצמי?

      כמה עבדת קשה כדי שנהיה – תלמה ואני – את ואחותך התאומה.

      כמה השקעת כדי לחזק את החבלים שקושרים אותנו, את כולנו, על מנת לברוא עולם חדש ובטוח תחת מה שנכחד.

      איך היית שוקדת, תופרת, מטליאה ומתקנת אותנו, את המשפחה.

      סופרת ומחברת אחד לאחת, בן לבת, נכד לנכדה. עוד כיס, עוד טלאי ועוד כפתור – מעשה אומן, על מנת שנהפוך לתרמיל גדול וחזק לשאת ביחד, תמיד ביחד,

      את מה שהיה,

      את מה שיהיה,

      ואת מה שניצור בדרך.

      אמאל'ה, סבתא קטנה שלנו.

      אוהבים אותך

      גבי, נעמי, תלמה, עינת והנכדים

      (הוקרא ביום ההלוויה)

    • דברים על קברה

      שרה קרדוש קשורה אצלי בשלושה מעגלי חיים עיקריים, שכל אחד מהם הוא לבדו עולם ומלואו.

      המשפחה: על המשפחה הנהדרת שהקימה וטיפחה על "חורבות" משפחתה ומשפחתו של דב שהושמדו בשואה בידי הנאצים. על מקומה ותרומתה הפליאו לספר בני משפחתה, ילדיה ונכדיה וכל מילה שאוסיף היא מיותרת.

      הקבוצה ההונגרית: שרה ודב (שהיה לאגדה בספר דברי הימים של יגור בזכות תרומתו להקמה ולביסוס המשק-חי וכן להנחלת השפה ההונגרית "המדוברת" בקרב חברי וילדי יגור לדורותיהם) היוו חלק בלתי נפרד מאותה קבוצה מופלאה ומגובשת שהורכבה רובה ככולה מעולי הונגריה שהתקבצו ובאו, פצועים וחבולים, מהגולה שלאחר מלחמת העולם השניה, בה איבדו את רוב משפחותיהם, ולמרות זאת קיבלו החלטה להמשיך בחייהם, לבנות בית ולהקים משפחות, כהוכחה לנצחון הרוח על כוח המשחית הנאצי.

      המטפלת שלי: בימים של אז, כשעוד היתה לנו לינה משותפת ולהיות מטפלת ילדים היה ייעוד בחיים, שרה היתה מטפלת של "הכיתה שלי" (שלימים נודעה כמחזור כ"ז) מכיתה א' ועד כיתה י', עם מעברנו לבלוקונים. יחד עם בטי (מורדקוביץ') היו השתיים הדמויות החשובות ביותר בחיינו.

      כילדים, ולאחר מכן כנערים, ידענו מעט מאוד על עברה הקשה של שרה בשואה. ידענו רק שהיא היתה שם, כמו חלק מהורינו, אבל לא התעניינו יותר מדי ולא הבנו את גדלות הנפש אשר צריך היה כל מי שעבר את זה כדי להמשיך הלאה ובכדי להיות מסוגל לתת ולהעניק לאחרים את כל הדאגה והמסירות שקיבלנו משרה.

      יותר מכל חשוב לי לומר; שרה קרדוש לא סיימה להיות מטפלת שלנו בכיתה י'. פיזית – אמנם כן, אך בנשמתה המשיכה ללוות אותנו לכל אורך דרכנו עד יומה האחרון. בכל מפגש שהיה לנו, בכל מקום ברחבי המשק, שרה לא שכחה לשאול ולהתעניין בשלומי ובשלום בני המחזור האחרים (כולל אלה שלא נמצאים בארץ) ולגמה בעיניים נוצצות ובשקיקה כל פיסת מידע על כל אחד.

      מי שהכיר את רגשנותה של שרה, שהלכה והעצימה ברבות השנים, יודע שכל שיחה כזאת היתה מתחילה בחיוך רחב ונגמרת בדמעות, דמעות של עצב ברגעים הקשים ודמעות של שמחה והתרגשות ברגעים השמחים. לראות אותה ואת עיניה הבורקות בכל פעם שראתה אותי עם ילדיי, היה מרגש ומדהים. ניתן היה לחוש שהיא ליוותה אותי בחיי הבוגרים ושמחה בהולדת ילדיי כאילו היו נכדיה שלה.

      שרה היתה נמוכת קומה וצנומה. אילו בא לידי ביטוי בממדי גופה משקלה הסגולי כאדם, תכונותיה, תרומתה לחברה ולדורות הבאים שגידלה, מטעני הסבל הנורא שעברה ותעצומות הנפש הנדרשות כדי להקים משפחה ובית – היו נושאי הארון כורעים תחת כובד המשא…

      היי שלום, שרה יקרה. הבטיחי לנו שאחרי החיבוק הגדול לדב שם בשמיים תמסרי דרישת שלום חמה לבטי מכולנו. אני בטוח שכמו שעשיתן בחייכן כן תמשיכו לדאוג ולשמור עלינו גם מלמעלה.

      אני כבר מתגעגע.

      ארנון שנער

      (הוקרא ליד הקבר ביום ההלוויה)

    • לזכרה של שרה

      ישבנו על הספסל בבית אחווה. שרה סיפרה לי כמה אהבה את שיעורי התנ"ך למבוגרים שיענקל'ה נתן ואני סיפרתי לה עד כמה נעים היה לשוחח עם דב, לראות אותו בעבודה עם ילדי בית-הספר והקשר החם שנקשר ביניהם. תוך כדי שיחה עברה שרה לספר על עברה.

      למרות שכבר לפני כן נתנה לי לקרוא את אשר הכינה בכתב לפגישה בלוחמי הגיטאות, זו הפעם הראשונה ששמעתי עדות ישירות מפיו של אדם שחי את הדברים, חווה אותם על בשרו וקרה שחי אותם עד עצם היום הזה. הסיפור המצמרר כיצד נשאה על כפיה את אחותה חולת הטיפוס… לא אחזור על הדברים, אך אי אפשר לשכוח אותם.

      כיצד אדם שומר על שפיות, על האנושיות שבו, דבר שחשתי בכל מפגש ומפגש עם שרה.

      המשפחה הגדולה והמלוכדת שנבנתה על ידי שרה ודב, שבעצמם איבדו את כל שהיה להם, היא עדות להם ולכוחם.

      וכך נזכור אותם.

      מרים שחר

    • מאין באת – ולאן אתה הולך?!

      אנחנו, ביגור היום, באמצע תהליך התעוררות ועשיה, מנסים להיטיב את חיינו וחיי הדורות הבאים. אני משוכנעת ומקווה בכל לבי שנצליח ונעבור את תקופת השינויים, ויגור האהובה שלי – שלנו – תצא מנצחת בהתמודדות עם האתגרים החדשים.

      רק דבר אחד מפריע וכואב לי עד עומק לבי, ולא נותן לי מנוח – אולי עד יום מותי.

      ביגור – שלפחות 90% מחבריה הוותיקים הם יוצאי אירופה, נתנו ועדיין נותנים את כל חייהם ומרצם למקום הזה, לאדמה הזאת – לא זכו עדיין לפינת זיכרון ליקיריהם שניספו באירופה בזמן הצורר הנאצי. הרי הם לא הובאו למנוחת עולמים בשום מקום! איפה יהיה מקום קבורתם, לפחות הסמלי, אם לא בקירבת בניהם-קרוביהם?!

      מארגנים טיולים לבנינו-נכדינו לפולין, כדי להתייחד עם זכרם של המיליונים. אבל פה, בבית, אין זכר ואין פינה שתזכיר להם כי מדובר במשפחתם, בדם הסבים והקרובים שלהם, שדמם נשפך ונשרפו שם בניכר.

      עדיין מקננת בלבי תקווה, שהשגיאה האיומה, הבלתי נסלחת הזאת, עוד תתוקן, ונזכה ביגור לחנך ולהזכיר לדורות הבאים מאיפה באנו! ואז נוכל להביט במצפון נקי לעתיד טוב יותר!

      שרה קרדוש

      יומן יגור, 2.2.1996

    • דברים שאמרתי על קברה הטרי

      שרה קרדוש קשורה אצלי בשלושה מעגלי חיים עיקריים, שכל אחד מהם הוא לבדו עולם ומלואו.

      המשפחה: על המשפחה הנהדרת שהקימה וטיפחה על "חורבות" משפחתה ומשפחתו של דב, שהושמדו בשואה בידי הנאצים. על מקומה ותרומתה הפליאו לספר בני משפחתה, ילדיה ונכדיה…

      "הקבוצה ההונגרית": שרה יחד עם בעלה דב… היוו חלק בלתי נפרד מאותה קבוצה מופלאה ומגובשת, שהורכבה רובה ככולה מעולי הונגריה, שהתקבצו ובאו, פצועים וחבולים, מהגולה שלאחר מלחמת העולם השניה, בה איבדו את רוב משפחתם, ולמרות זאת קיבלו החלטה להמשיך בחייהם, לבנות בית ולהקים משפחות, כהוכחה לניצחון הרוח על כוח המשחית הנאצי.

      – – –

      כילדים, ולאחר מכן כנערים, ידענו מעט מאוד על עברה הקשה של שרה בשואה. ידענו רק שהיא היתה שם, כמו חלק מהורינו. אבל לא התעניינו יותר מדי, ולא הבנו את גדלות הנפש אשר צריך היה כל מי שעבר את זה כדי להמשיך הלאה, וכדי להיות מסוגל לתת ולהעניק לאחרים את כל הדאגה והמסירות שקיבלנו משרה…

      מי שהכיר את רגשנותה של שרה, שהלכה והעצימה ברבות השנים, יודע שכל שיחה היתה מתחילה בחיוך רחב ונגמרת בדמעות – דמעות של עצב ברגעים הקשים, ודמעות של שמחה והתרגשות ברגעים השמחים. לראות אותה ואת עיניה הבורקות בכל פעם שראתה אותי עם ילדי – היה מרגש ומדהים. ניתן היה לחוש ששרה, שליוותה אותי בחיי הבוגרים, שמחה בהולדת ילדי כאילו היו נכדיה שלה.

      שרה היתה נמוכת קומה וצנומה. בטוחנו כי נושאי הארון בהלוויתה "עשו חיים" בהתחשב במשקלה המועט, אך להם ולכולנו אני יכול לומר בביטחון גמור: לו באו לידי ביטוי במימדי גופה של שרה משקלה הסגולי כאדם, תכונותיה, תרומתה לחברה ולדורות הבאים שגידלה, מטעני הסבל הנורא שעברה ותעצומות הנפש הנדרשות כדי להקים משפחה ובית – היו נושאי הארון כורעים תחת כובד המשא.

      היי שלום שרה יקרה… אני כבר מתגעגע.

      ארנון שנער

      יומן ליום השלושים

      4.9.2009

    • תאומות

      שתי תאומות היינו בביתנו, אני ואחותי. אהבנו מאוד זו את זו, תמיד בילינו יחד ולבשנו אותן השמלות. בתוכנית השטנית של הנאצים נועד גורל מיוחד ואכזרי לתאומות ולתאומים, ממנו גם אנו לא נמלטנו.

      בנות 19 היינו, אני ואחותי, כשנלקחנו לאושוויץ יחד עם כל המשפחה (יוני 1944). עם הגיע הרכבת למחנה ההשמדה לקחו אותנו למקום ריכוז מיוחד של תאומות, כי הכירו אותנו לפי המראה ולפי הלבוש הדומה. היה זה המחנה בו עשה ד"ר מנגלה את ניסיונותיו הרפואיים. מגמתו היתה לגלות כיצד נולדים תאומים, כדי להראות לעם הגרמני את הדרך לריבוי מהיר של האוכלוסיה הגרמנית. הוא שמר עלינו שלא נעבוד קשה. עבדנו רק בתוך המחנה. מנגלה דיבר בנימוס עם קורבנותיו, אפשר לומר, אפילו, "בעדינות". עברנו בדיקות רפואיות שונות. פעם בחודש עברנו דזינפקציה בתנאים קשים ואכזריים. כתוצאה מכך התקררנו וחלינו.

      עם התקרב סוף המלחמה, חיסלו הגרמנים את מחנה אושוויץ והעבירו אותנו ברגל – בחורף, בקור ובשלג, ללא לבוש מספיק – למחנה אחר, שהתנאים הסניטריים בו היו עוד יותר איומים. רוב האנשים חלו בדזינטריה. אחותי חלתה בטיפוס. מה עז היה רצוני להצילה, אך היא לא החזיקה מעמד, נאבקה עם מחלתה לשוא ודעכה כמו נר, עת אני, המיואשת, עשיתי מאמצים לפי אפשרותי להצילה, ללא הצלחה.

      אכן, אבדה לי אחותי, אחות-תאומה, כאילו ניתק אבר מגופי, ועד היום קשה לי להתגבר על כאבי זה…

      השתחררנו עם תום המלחמה, באחד במאי 1945. חזרתי להונגריה וממשפחתי מצאתי רק שרידים. התחתנתי ושאפתי לעזוב את הונגריה ולעלות ארצה. הצטרפתי להכשרה חקלאית, לאירגון "העובד" – הכשרה למשפחות עולים.

      עלינו באניה "כנסת ישראל", אשר הוחזרה לקפריסין, שם שהינו במחנה תשעה חודשים. לובה גוקובסקי ז"ל היה אז בשליחות בקפריסין והשפיע עלינו שנלך ליגור. באתי למשק עם תינוק, והטיפול היפה בילדי הכריע על הישארותנו כאן. נקלטתי בעבודה כמטפלת בבתי-ילדים.

      שרה קרדוש

      ספר יגור, 1963, עמ' 392