משה גוטהלף

שני מכתבים שהגיעו לתעודתם לאחר שנמסרה הידיעה המחרידה…

יום רביעי, 10.6.1970

לאבא שלום.

אני כותב לך כעת, שעת בוקר מוקדמת שלאחר לילה ארוך. אצלי אין חדש, העיקר הוא בשלב הנוכחי לשמור על הגוף ועל המורל. משתדלים בכל אופן, חושבים הרבה על הבית.

מקווה אני שבשבוע הבא אהיה בבית. ד"ש לעדה ולרנה, לאביטל המתוקה והחמודה.

אין צורך להיות מודאג בקשר לידיעות על נפגעים ברדיו או בעיתון, במידה והנפגע הוא פצוע קשה או יותר מזה… ההודעה נמסרת למשפחתו טרם פרסומה. בכל אופן, כך המצב ואתה כבר שומע משהו, אין צורך לחשוש.

זה הכל להפעם, שלום ולהתראות,

משה

יום רביעי, 10.6.1970

לאמא ודני שלום.

היום יום רביעי, חשבתי שאולי אגיע הביתה. אך כנראה שאחכה עד השבוע הבא (כנראה – בתקווה שלא יהיה זה מאוחר יותר). אצלי הכל כרגיל, משתדל לשמור על עצמי, מתגעגע הביתה, והנה, גם כותב מכתב…

אין צורך לשלוח חבילה, פשוט אני חושש שכשהחבילה תגיעה לכאן – אני אגיע הביתה.

והעיקר, אמא, שתשמרי על עצמך, שתדעי שאיני מפסיק להיות איתך בכל רגע, שאיני מפסיק להחזיק בידך…

ד"ש לכולם באשר הם. שלום ולהתראות,

משה

משה נולד עם חיוך על השפתיים. תמיד מלווה אותי חיוכו המלבב של צעיר ילדיי. נזכר אני בימי החולי הקשים שהתנסה בהם בגיל תשע. אז היה קרוב לסוף, לא הגיב כבר על שום דבר סביבו. הבאתי לפניו את אחיו הגדול בשנתיים ימים. הוא פקח עיניו. אותו הוא הכיר וחייך. לעולם לא אשכח את החיוך הזה.

הילד גדל, נעשה נער, נער מחייך. תלמיד מצטיין. בלט מאוד בין בני כיתתו. בעל תפיסה מהירה ויכולת רבה לנתח את הנלמד ולהסיק מסקנות. בעל היגיון חריף – – –

בצבא שירת למעלה משנה וחצי. בחודשים האחרונים נמצא בתעלה. החיוך נעלם לאט לאט, הוא נעשה רציני. לא מעטים נפלו מיחידתו. פה עלו על מוקש, שם נפלו במארב. בפשיטה שקדמה לפשיטה הגורלית נפל חברו הטוב בן אלונים, שכנו לאוהל.

היה לו רצון עז לחיים, כמיהה רבה לשלום. אחר ההלוויה סיפרו חבריו לנשק עליו. הם ידעו על רצונו העז לחיים ולשלום, וסיפרו שכל מי שלא נקבע לפעולה רץ אליו, כל אלה ביקשו להתחלף איתו באומרם: הלא אתה רוצה שלום, תן לנו ללכת במקומך. משה ענה: דעותיי לחוד ומילוי תפקידי לחוד. הלך ולחם. בקרב על הבונקר האחרון נזרק אליו רימון והוכרע.

כבה נר חייו. נדם החיוך.

אבא

(מתוך ספר לזכרו, תשל"א)

הקרב המתנהל מדי יום בגבולות המדינה – מטרתו להרחיק את האויב מיישובינו.

בנכם נפל בהסתערו על עמדה מצרית בגדה המערבית של תעלת סואץ.

הפשיטה בה נפל משה בוצעה בהכרה מלאה שפעולות יזומות מצידנו יקטינו במידה רבה את פעילות האויב, וכתוצאה מכך את מספר נפגעינו בעתיד.

בנכם ידע את הסכנה הצפויה לו ובהכרה והתנדבות ביצע את המוטל עליו.

גאים אנו על חיילים שכאלו.

מפקד היחידה

יוני 1970

#

בתיה ודוד גוטהלף היקרים.

הרשו נא לי להשתתף בכל לב באבלכם בהילקח מכם משה ז"ל.

רב טוראי משה גוטהלף ז"ל נתן את חייו למען מולדתו.

הוא נפל באיזור תעלת סואץ ביום חמישי, ז' בסיוון תש"ל (11.6.1970).

משה ז"ל שירת ביחידה מובחרת והיה חייל מצויין, לוחם אמיץ וחבר למופת.

משה היה אהוב על כל מי שהכירו.

זכרו של רב טוראי משה גוטהלף ז"ל הינו קודש וניצרנו בלבנו בגאון.

יהא זכרו ברוך.

ביקר,

משה דיין – רב אלוף (מיל.)

שר הביטחון

תמוז תש"ל, יולי 1970

(מתוך ספר לזכרו, תשל"א)

– – – עולמו של משה היה יפה ואוניברסלי. ידיעות על גנזי תרבות, אמנות וספרות של הגולה תפסו מקום נכבד באוצר הידיעות שלו, אף על פי שרוב בנינו שצמחו בני חורין על אדמת ישראל מזלזלים בערכים אלה.

בחופשה האחרונה בהיותו בבית עשתה עליו רושם קשה ידיעה על פטירתה של המשוררת נלי זק"ש ז"ל. בטרוניה פנה אלי: "אמא, למה לא סיפרת לי שנלי זק"ש מתה?" בכלל התאונן שאני מצמצמת את עצמי ב-ד' אמות של החדר והמשק ולא מתקדמת איתו ועם דורו בן-זמננו.

בשעות הספורות של החופשה בבית רצה לחיות את מלוא החיים ולשמוח בהם. לכן רצה את השתתפותי כידידה מבינה אותו וקרובה ללבו. היה אומר: "לפני בואי הביתה אל תעבדי, אמא. תנוחי, תשאבי כוחות ותהיי רעננה כשאני בבית".

המשק, החדר, מגרש הכדורסל, הבריכה, הספריה, פגישה עם ילדי אחיות, עם אחים ואחיות – הכל היה כל כך יקר ואהוב עליו. לא יגע מלהפציר בי שאשמח בבואו הביתה – – –

בחופשה האחרונה שלו בבית הסיע אותי לתל-אביב… היה לשנינו טוב בנסיעה הזאת, אבל אכזרי הדבר שאלה היו שעות אחרונות שלי במחיצה אחת עם משה. בהשתלבות בתנועה עירונית הרגיש את עצמו מאושר, כי לא נסע בחושך ואויב לו ארב לו מסביב, כמו שזה היה בנסיעות שלו במדבר. חזרנו אחרי חצות ולמחרת היום חזר לבסיסו בצה"ל ולא ראיתיו עוד!

כבה אור יקר שהאיר לי בנתיבות חיי!

אמא

(מתוך ספר לזכרו, תשל"א)

הסתיו בחלוני,

נספג הדם באדמה,

עולה אבק מן הדרכים

וקול תופים אובד.

עוד לא שב על עקביו המוות –

צורח בקרני שימשו

מרתיח שארית המים

במימייתי.

התזתי בושם על מתינו

פיזרתי אפר תפוחים

נטעתי גם מעט קוצים

למצבה מאוד צנועה…

הסתיו בחלוני

אמי, אמי! תחת כנפך

הסדוקה

כבר לא אבוא להסתתר.

אמי, אמי, גם דמעותייך

מלח רק הותירו.

הנה אפתח צרורי,

אוציא את כינורי…

הסתיו בחלוני.

ד. ג.

(מתוך ספר לזכרו, תשל"א)

עומדים אנו המומים לשמע הידיעה המחרידה שנעקרת מאתנו, ושוב לא נראה אותך בתוכנו.

לא עברו ימים רבים מאז נפרדו דרכינו והנה נפלת בנופלים. עוד טריים עמנו זכרונות משותפים מימי הילדות ומבית-הספר, כאשר התבלטת בינינו כילד עירני ופיקח עד מאוד.

מכיתה א' עד סיום בית-הספר היית הראשון בכיתה בידיעותיך, בכושר הלמידה, הקליטה וההבנה של החומר הלימודי. שאיפתך להגיע לעומקם של דברים, סקרנותך שלא ידעה שבעה, יכולתך לעכל דברים בחריפות אינטלקטואלית – הדהימו אותנו לא פעם.

הנה אנו רואים אותך ביד-חנה יושב על הטרקטור, שזוף, ובלוריתך מתבדרת ברוח, וכל כולך התמזגות עם הנוף המיוחד של יד-חנה. בשעות הפנאי ראינוך שם בחדר-האוכל שקוע שעות על גבי שעות בקריאה. לא פעם דלק האור בחדרך עד השעות הקטנות של הלילה.

בשיחות אישיות ובחברה היית תמיד מפתיע אותנו מחדש בחריפות שכלך, בכושר הניתוח הקר, בשיפוט העצמאי, המשוחרר מכל דוגמתיות ודעות קדומות, ובעיקר בכנות ואמיתות דבריך, אשר לא תמיד יכולנו להשיג אותם.

היית מרדן מטבעך. לרוב בחרת ללכת נגד הזרם. לא סבלת תלות וגינוני משמעת, דבר שהיה לך לא פעם לרועץ.

בצבא היית איש סיירת מבצעית והשתתפת בהרבה פשיטות בשטח האויב.

והנה, בפשיטה האחרונה נפלת חלל.

משה, אהבת את החיים ורצית ליהנות מהם ולחוש אותם בכל הווייתך.

לא מזמן יצאנו כולנו לחיים, והנה פקד אותך הגורל האכזר.

נתייתמה משפחתך, נתייתמנו אנו מידיד ורע.

אין ניחומים.

נזכוקר אותך תמיד.

חבריך לכיתה.

(דברים על הקבר ביום ההלוויה)