בן-ציון רוזנברג
בן-ציון נולד בשנת 1910, בעיר קוסוב אשר במזרח גליציה. אביו היה שוחט. בן 7 היה בן-ציון כאשר נתייתם מאביו. במשפחה נותרו מלבדו האם והאחות צפורה (החיה עמנו כיום הזה). כבר בגיל צעיר הוטל על הנער עול פרנסת הבית. בן 12 יוצא בן-ציון לעבוד באריגה באחד ממפעלי המרבדים אשר בעיר.
בן-ציון השתייך לתנועת "דרור" והיה פעיל במקומות ההכשרה של התנועה באזור. חבלי העלייה לארץ בימים ההם (שנות העשרים של המאה) קשים היו. הסרטיפיקטים כה מעטים והקופצים עליהם (החלוצים) רבים. ומשהתקרב מועד גיוסו של בן-ציון לצבא הפולני, ואפשרות עלייה לא נראתה באופק, עבר את הגבול לצ'כיה, באורח בלתי ליגלי, והוא אז בן 20. משם הגיע לוינה, אשר הייתה אז מרכז לעלייה חלוצית. שם חיכה לסרטיפיקט, אלא שבינתיים נעצר ע"י משטרת וינה כתושב בלתי ליגלי באוסטריה וישב כ-6 שבועות במעצר, עד אשר הצליחו לקבל בשבילו סרטיפיקט ממכסת גליציה.
ב-1932, לאחר טלטולי דרך של שנתיים, מגיע בן-ציון לנמל יפו, שם מחכה לו ברדיצ'בסקי ז"ל, איש תנועת "דרור", אשר מביאו לפלוגת חיפה-יגור, שקלטה אז את יוצאי "דרור". וכך מתחילה דרך חייו של בן-ציון בארץ – חיים של איש קיבוץ נאמן הממלא כל המוטל עליו במסירות ובתום.
בימים הראשונים לבואו לפלוגה מצטרף בן-ציון לחברים העובדים בצינור הנפט, לאחר מכן במחצבות, בנמל ובבניין, בכל העבודות הקשות שחברינו עבדו בהן באותם ימים. יותר מאוחר עבד במכוורת ונדד איתה לכל מקומות "המרעה". בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט יצא בן-ציון, יחד עם עוד חברים מיגור, לעזרה בשמירה על יישובי הגליל העליון. היה בין הראשונים שנשמעו לקריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 מצטרף ל"י.ע.ל" (יחידות עבריות לתובלה). שרותו בצבא נמשך חמש שנים וחצי, מזה ארבע שנים במצרים העליונה ולאחר מכן במדבר המערבי, עד הנצחון והשחרור.
בשנת 1942 מקים הוא משפחה, מתחתן עם נחמה תבל"א. נולד להם בן – משה. בגלל בעיות בריאות נאלצת המשפחה לעזוב את המשק לתקופה מסוימת. שוהים כ-6 שנים מחוץ לבית (גליל-ים, שפיים), ברם בן-ציון קשור בכל נימי נפשו ליגור ועושה כל המאמצים לחזור הביתה והדבר אכן עולה בידו בסוף.
עם שובם הביתה, מתחיל בן-ציון לעבוד בחלוקת תוצרת תנובה, שהיה בימים ההם ענף מרכזי במשקנו, הן מבחינת ההכנסות והן מבחינת היקפו ויעודו (מניעת התווך מגורמים פרטיים). ב-1975, בהגיעו לגיל 65 גיל הפרישה במוסדות ההסתדרותיים, נאלץ לפרוש מעבודה זו, אף על פי שרצה להמשיך. עובד במקומות שונים ומתחיל לפעול בצורה נמרצת לארגן ביגור, יחד עם עוד חברים, תחבורה פנימית, דבר שהיה מחוייב המציאות לאחר סלילת הכביש העוקף. משנפתח הקו עבד בו בן-ציון עד הסוף המר, עת צנח אל ההגה תוך כדי נסיעה. וכך באה לקיצה דרך חייו, חיים של איש עבודה מסור, ההולך אל כל אשר יישלח ועושה מלאכתו לתומו יום-יום שעה-שעה.
איש חברה היה בן-ציון, איש שאכפת לו. תיקו בארכיון המשק מלא וגדוש רשימות ומאמרים על נושאים רבים ומגוונים. הרגיש חובה להגיב, להעיר על תופעות שלא מצאו חן בעיניו ולשבח דברים חיוביים. כמו כן היה לו חוש מפותח לתיעוד, להיסטוריה. הרבה לרשום זכרונות מתקופות שונות של חייו, משרותו בצבא, מגיוסו לגליל העליון, מהשתתפותו במקהלה, מטיוליו בארץ ובחו"ל וכו'. דרבן גם אחרים לתעד את עברם ביגור.
המקהלה ומוסיקה בכלל היו נושאים חביבים עליו ביותר. הרבה להאזין ל"קול המוסיקה" והשתתף בקביעות בחוג למוסיקה וכן גם בחוג האזורי לספרות. תחביב נוסף – גינון. הקדיש הרבה מזמנו החפשי לטיפוח גינתו אשר אכן יצא לה מוניטין.
היה בן מאד מסור לאמו. פעל ללא לאות להעלותה ארצה עוד לפני השואה, ואכן היה מאושר שהצליח בכך. טיפל בה כל הימים ברוב אהבה ובמסירות.
וכך חי לו האיש שקט וצנוע בחוג משפחתו, נלבב לדברים שהוא אוהב, מחפש קרבת אנשים וער לנעשה מסביבו. ולפתע פתאום באה יום אחד המכה האכזרית והורסת הכל. על מה ולמה? והלב כה דואב וכואב עם נחמה משה צפורה ושושנק'ה.
