משה רייפר

תולדות חייו של משה רייפר

[כפי שנרשמו ע"י אסתר אדר ב-1974 (?)]

משה נולד ב-1907 בפולין (גליציה). עלה ארצה ב-1927, התגורר בירושלים ובתל-אביב במשך 13 שנים.

ב-1940 הצטרף לקיבוץ אשדות יעקב, וב-1948 עבר ליגור.

מגיל 12-13 עוסק במגזרות נייר.

בהיותו תלמיד בגימנסיה, המורה לציור ארגן תערוכה מעבודותיו, שזכו להצלחה. באותה תקופה למד גם רישום. בעידוד מורו לציור שלח עבודות מעיר מולדתו לפרופ' בוריס שץ, ל"בצלאל" בירושלים. על סמך זה התקבל ל"בצלאל" כתלמיד.

עם עלייתו בגיל 20 התחיל ללמוד ב"בצלאל", וזאת התאפשר בעזרת מילגה שהשיג ע"י המלצותיו של המשורר ח.נ. ביאליק, שהתרשם מהסגנון המיוחד, דהיינו פיתוח קליגרפי של אותיות עבריות (האות ש'), כנראה בהשפעת המשמעות היותר עמוקה של הבנת האות העברית.

יש לציין שהתחנך בבית הוריו על המסורת היהודית ונשלח גם ל"חדר" בהיותו תלמיד בבית-ספר.

אחרי חצי שנה של לימודים ב"בצלאל" נאלץ לעזוב מסיבות שונות (כלכליות וחוסר אפשרות לממן), אבל גם מחוסר הסתגלות למסגרת המחייבת של "בצלאל", שלא התאימה לאופיו התוסס והסגנון המיוחד האינדיבידואלי – דמיון פורה – אקסצנטריות, שהתבטא בעבודותיו.

ב-1928-1940 התפרנס מעבודות שונות בתל-אביב, חילק עיתונים, היה פועל בניין ועוד. אחרי שעות העבודה

המשיך לגזור בשעות הלילה.

היו לו קשרים עם אנשי אמנות ועיתונאים, ובעזרתם הגיע לסידור תערוכות. הראשונה, ב-1936 בבית פועלי הדפוס; וב-1939 בבית החלוצות בתל-אביב.

ב-1940 היו לו בעיות פרנסה (חוסר עבודה כללי בארץ), ומשה החליט להצטרף לקיבוץ אשדות יעקב. אחרי שעות העבודה במשק המשיך לגזור. בקיבוץ הכירו בכישרונותיו ועזרו לו לארגן תערוכות נודדות במשקי הסביבה. הוא קיבל חיזוקים מטעם ועדת התרבות הבינקיבוצית.

ב-1960 (והוא אז כבר חבר יגור) הוצגו עבודותיו במוזיאון האתנולוגי בחיפה. אוסף זה הועבר על-ידי ועדת התרבות של ההסתדרות למקומות רבים בארץ.

ב 10-12 השנים האחרונות עבד פחות ופחות במגזרות, וזאת בגלל מצבו הבריאותי הירוד.

"ככה באורח חייו עובר האדם גלמוד,

ככה בבוא יומו הוא מוטל ערירי, ערירי – "

(רחל)

סלח לנו, משה, אחינו המיוסר, הבודד, הגלמוד. ערירי התהלכת בקרבנו, כל-כך ערירי, ללא שום קרוב וגואל.

סלח לנו, משה, על שלא השכלנו להקל על סבלותיך, להמתיק קמעא את בדידותך; על שלא דפקנו על דלת ביתך לשאול לשלומך, לארחך בביתנו. כלום לא כמהה נפשך לחום, לקירבה, לאהבה?

– – –

האם לא ידע משה שמחה ואושר מימיו? הרי אמן היה, יוצר, וכאשר תקף אותו בולמוס היצירה והיה עושה ימים ולילות בגזירה, טובע בים הניירות אשר סביבו וגוזר וגוזר וגוזר במספריים דקיקים מגזרות אין סוף, יפות להפליא, כדעת מומחים – האם גם אז לא ידע שמחה מהי?

ודאי שידע את שמחת היצירה, אולם האמן יודע גם סבל, התענות של חוסר סיפוק מיצירתו, כאשר נדמה לו שזו אינה מבטאת מה שנפשו רצתה לבטא, אינה עולה בקנה אחד עם היצירה שעלתה בדמיונו. ומשה, המתלבט תמיד, המהסס, חסר הביטחון העצמי, ודאי לקה גם ביסורים אלה מנה אחת אפיים.

אנין נפש היה, עדין. מקפיד על כבודו של הזולת. שופע חביבות לכול. היה נהנה הנאה יתרה בהעניקו לחברים שי ממגזרותיו. בלבו פנימה שכנה אהבה לזולת, אבל הוא לא ידע אהבה.

והנה באת, משה, אל המנוחה הנכונה. תמו חייך, תמו יסוריך; אין עוד צער וכאב; אין עוד מצוקה ומועקה וענות.

ימתקו לך רגבי עפרה של אדמתנו הטובה, חלקת אלוהים הקטנה שלנו, אשר לך לא האירה פנים…

שרגא ר.

יומן ליום השלושים

24.4.1985

זה עולם מלא שדים, מפלצות, אֵלים קדמונים, דמויות פנטסטיות, המעוררים לפעמים אֵימה, לפעמים רחמנות, לעתים פליאה, לעתים סקרנות. אתה תמה על האיש החי בעולם קפקאי זה, עולם מלא סמלים ורמזים, וצר לך עליו ואתה מנסה להכיר אותו. והנה מתברר לך כי אין להגיע אל משה רייפר, ואם אתה רוצה בתשובות לשאלותיך הרבות אודות האיש ומגזרותיו, לא נשאר לך אלא לשאול את חבריו.

למען האמת, החברים אינם רבים, כי משה רייפר אינו טיפוס חברותי ואינו מקרב חברים… כמעט לא תמצא בין חברי המשק אחד שיאמר לך: אכן, משה הוא ידידי. איש שונה מן הרבים, מוזר, והוא מתבודד, מסתגר – תכונות אלו אינן מקלות את קליטתו של אדם בקולקטיב.

אילו ידע לפחות משה רייפר לדאוג לפרסומו. אילו היו העיתונים מרבים לכתוב עליו וכתבי-עת לועזיים היו מזכירים את שמו ובעלי-שם היו באים לבקר אצלו – אילו היו אנשים מקבלים ביתר קלות וביתר סלחנות את היותו שונה כל-כך: לגאון המוּכָּר ברבים מוּתר.

אבל משה רייפר הוא גאון נשכח – ואולי לא נשכח, אלא פשוט אמן שלא נתגלה. יתכן כי הסיבה מקורה באמצעי הביטוי שבחר לעצמו: מגזרות-נייר נראות בעיני רוב האנשים כמשחק, גם אם הן מלאכת מחשבת. לכל היותר כאמנות עממית, אבל לעולם לא אמצעי לביטוי אמנותי מלא. במזרח הרחוק, ששם נחשבות מגזרות-נייר לאמנות צרופה לא פחות מציור, אולי שם… היו מזכים את משה רייפר בפרסים ורוכשים את יצירותיו בשביל משכנות האמנות ומשלמים כסף רב בעדן.

אבל כאן בארץ מכירים רק את מגזרות הנייר היהודיות, המסורתיות, אותן "רייזלעך"… שקישטו את חלונות בתי היהודים בפולין ובהונגריה… ואכן, ב"רייזלעך" התחיל משה רייפר… אומרים כבר בגיל חמש. ומאז לא עניינו אותו לא צבעי שמן ולא גיר, לא טוש ולא פסטל, אלא שני דברים בלבד: נייר ומספריים (ולא סכין, שבו נהגו לעבוד גוזרי-נייר מסורתיים). אפילו בעיפרון לשם שירטוט מוקדם אין הוא מרבה להשתמש. בשנים האחרונות התווסף לו רק חומר עבודה אחד – דבק, לשם הדבקת מגזרות בצבעים שונים זו על זו, לשם יצירת עומק.

מספרים כי אחרי בואו לארץ… התוודע משה רייפר אל חיים נחמן ביאליק, והמשורר התלהב מעבודתו עד כדי כך שעזר לו להתקבל לבית הספר "בצלאל"…

– – –

מגזרות לאין-ספור יצר משה רייפר במרוצת השנים; חלק גדול חילק במתנה וחלק נשמד וחלק נשמר, אך ספק רב אם הצליח למכור אחד למאה ממה שהוציא מתחת ידיו…

אפילו לא הייתי יודעת על משה רייפר מאומה, מעבודותיו הייתי מרגישה: אדם זה לא חי בעולמנו, עולם של מפלגות וניילון וקולנוע. עולמו של משה רייפר הוא עולם קדמון, עולם של שמיים וּשְאוֹל, עולם של מיסטיקה ומסתורין. עולמו של מוֹלֶך שבע-הקורבנות, הבולע את כל הטוב אשר באדם.

ר.ב. (רות בונדי)

"דבר השבוע", 13.1.1960

מרים טל, עיתונאית מ"הבוקר", ביקרה ביגור. היא התרשמה מאוד מיצירתו של משה רייפר והגדירה אותה כ"אמנות בעלת משמעות עמוקה, מקורית בתכלית ובעלת משקל אמנותי רב, לא רק בקנה-מידה ישראלי אלא אפילו בקנה-מידה בינלאומי".

העיתונאית שלחה מכתב זה לועדת התרבות וביקשה לפרסמו ביומן המשק.

***

אמנותו של משה רייפר – עולם של סמלים ואותות, שמצא לו ביטוי בעזרת אמצעי יצירה נדיר.

האם משה רייפר מצייר? לא… המפסל הוא? בהחלט לא. האם הוא רושם, חורט, משתמש באבן ליטוגרפית? שוב – לא!

ואף על פי כן אמן פלסטי הוא, אמן פלסטי בעל אישיות בולטת וחזקה, סגנון מקורי, תפיסת עולם עמוקה ויכולת ביטוי מיוחדת במינה. אלא שהוא בחר באמצעי בלתי רגיל להתגלמותו של עולמו הפנימי. הוא גוזר ומדביק; הוא מרכיב "תמונותיו" מפיסות נייר מורכבות ביותר, לעתים – בצבעים שונים. אין לו כל חומר מלבד מספריים, ניירות צבעוניים, שחורים או לבנים, נייר עליו הוא מדביק את אשר גזר, וכמובן – מעט דבק. ועם אמצעים אלה, שהם פשוטים למראית-עין ומורכבים ביותר לאמיתו של דבר, הוא משיג תוצאות פלסטיות מפליאות.

לפנינו עבודת מלאכה בעלת רמה גבוהה ביותר. אך מאידך לפנינו הרבה יותר ממלאכה…

עולמו של משה רייפר… הוא עולם של סמלים. סמלים אלה נותנים ביטוי קולע, מצומצם וחודר לבעיות הדור, פחדי הדור, לבטי הדור. משה רייפר הופך את קישוטיו לסמלים ואת סמליו לקישוטים. הוא מוצא צורה שלמה, פשוטה ומורכבת גם יחד לכל חזון או חלום שהוא מסכם ב"אותות" פלסטיים.

היש למשה רייפר "נושאים"? במידה ידועה נכון הדבר; דמויותיו לקוחות מעולם האגדה, אך הן מהוות גם כעין מיתולוגיה פרטית. בין אם הן סימטריות… ובין אם הן בלתי-סימטריות, הדמויות של רייפר מגלמות גם יצורי-אימה וזוועה – ענקים צמאי דם, אלילים אכזריים, וגם דמויות שיש בהן מהאגדה הערבית (ומהקישוט הערבי), וכן דמויות אחרות שיש בהן מעולם המזרח הרחוק, דמויות שנוצרו בהשראת המסורת היהודית, ודמויות שהן מיוחדות לו – אך מובנות למסתכל הנפעם.

באמנות זו יש הרבה מהקישוט המזרחי, הקרמיקה הפרסית, הפיסול ההודי, אך היא סוריאליסטית ביסודה, ועם זאת חדורת אהבת האדם, חמלה ורגש אנושי – – –

מרים טל

עיתון "הבוקר"

יומן יגור, 15.12.1958

כמה מלים על האמן ועל דיוקני המספריים שלו

כאשר מספיקה העין לחדור למבוך זה של צבעים והמבט כבר רווי-צבעים וגוונים, ניגש אז אדם לניתוח כל אחת מגיזרות-הקסם של המספריים. וכאשר הוא מגיע לתהומי תוכנן – לדמויות, לציפורים, לפרחים ולארמונות – אז רק עולה בתוכו עולם האימים, הוא עולמה של השעה ה-12.

אז נרתע אתה, מתגונן, מנסה להתקומם ולהתנגד, אבל נסחף בתהלוכת המסכות המפלצתית, בה כל פרצוף ודמות מעלים לפניך את מסכות הקרנבלים של יוון הקדומה….

עולם המספריים של משה רייפר אינו עולם נוגה, נוסטלגי, אלא עולם מקאברי-טרגי הוא…

עולם אימים! ואתה עומד מוכה תדהמה ומוקסם לפני כוח-דמיון זה ויכולת הביטוי שברשות האמן…

אנשים מעלים בדמיונם ארמון ורוצים לראות עצמם בתוכו, רוצים הם עצמם להיות הנסיכים. לא כן אצל רייפר: ארמונותיו, הקתדרלות שלו – עם היווצרם, מיד קירותיהם מתחילים להתפורר, עמודיהם – להיסדק…

רייפר, אבל, נותן לנו גם אפשרות לרגע קט להימלט מסיוטיו. האגרטלים שלו, על עיטוריהם ועל גווניהם המותאמים יפה, מסוגלים להשכיח מאדם את השדים; השטיחים, לא פרסיים אלא משל רייפר… גם הם מסוגלים לרגע קט להעלות מסך על אותו עולם-לא-עולם מוזר. והמנורות! כאן האמן בתוך ביתו הוא, ליד המעין העתיק של האמנות היהודית, ומכניס בהן, באותן המנורות, רוח חדשה.

אבל כל הז'אנרים האלה – אלמנטים טפלים הם מסביב לנושא המרכזי באמנותו של רייפר. כל תמונותיו – הרי הן בעצם תמונה אחת גדולה של ילד גדול, אשר העולם נתגלה לו מבין ארמונות דמיוניים העומדים לפני התפוררותם, ומתוך העוויית פנים מרה; ובתוך עולם זה הוא חי, ותמונה טראגית זו הוא מצייר באמצעות המספריים שלו.

נחמה פורתא הם הצבעים, הגוונים הבהירים בהם הוא עוטף ומכסה את תהלוכת המסכות המפלצתית שלו. אולי בגוונים עדינים אלה – בשורה לעולם אחר וטוב יותר – מי יידע זאת?

צבי אייזנמן

יומן יגור, 28.9.1956

אמנותו של רייפר כאילו אינה דורשת פירושים. היא משכנעת באופן בלתי אמצעי ומעוררת התלהבות בוירטואוזיות שלה. ידו של האמן גוזרת בנייר – ללא הכנות על ידי רישום – את הקו היחיד המתאים לכוונתו. היא גוזרת את דמויות דמיונו וחזיונותיו, הדורשים התגלמותם.

– – –

רייפר נושא בקרבו את עולמו – עולם מיוחד במינו, מלא דמויות מוזרות, לפעמים נוראות ומבהילות. קשה להגיד מהו סוד החן של הדמויות האלה…. לא קל לאמן לחיות עם הדמויות האלה. הן עטות עליו, מאיימות לפגוע בשיווי-משקלו הנפשי, ולפעמים להרוס אותו. רק היכולת לתת להן ביטוי יצירתי היא המצילה את האמן משלטונן. יש להופעתן ביצירת האמן המודרני ערך מיוחד: בהן מתגלים הכוחות ההרסניים הגלומים בנבכי הנפש של האדם והעמים, והמתפרצים באופן בלתי צפוי אף בתרבות המפותחת. יתכן שהפרצופים הנוראים שהופיעו ביצירת רייפר בשנות השלושים הם תוצאה של הזיית התקפות כוחות הגיהינום על האנושות ועל עמנו – – –

פרופ' י. שור

"דבר", 12.2.1960

משה רייפר, נשמה תועה זו, שלטו בו כוחות אדירים, שאור וחושך שימשו בהם בערבוביה. אבל נראה לי שעולמו כולו, ולא מעט – 78 שנים של חיי אדם, היה נתון בטראנס בעל עוצמה שלא מעלמא הדן, כאילו רוח עוועים שלטה בו – בחייו, בהווייתו, ברוחו.

הנה ראינוהו שנים רבות על יד. אבל לא ידענוהו. שכוחות אלה שהשתוללו בתוכו, הכתיבו לו את מהות יצירתו, על תכניה וצורותיה, הם גם אשר גרמו לניכור, עד כדי ניתוק כמעט מוחלט מן הסובב, מבני האדם שסביבו…

לא ידעו אותו ולא הכירוהו, ודאי שלא הכירו בו כל אלה הקובעים דיני נפשות בעולם זה של האמנות – זה עולמו של משה. לא תמצא את שמו באנציקלופדיות ובלקסיקון כלשהו. שכאמור – כולו פנימה, ושולטת בו רוח עוועים; והוא עצמו עשה הכל כדי לדחות, לנתק. נראה לי שהיתה לו תערוכה בסוף שנות העשרים, משהו בעיתונות. אחר-כך היה מחלק פה ושם מעבודותיו. לא עשה כל מאמץ, נראה לי, להגיע לציבור, להציג את עצמו. נשמה תועה בחלל כמעט ריק בתכלית…

והוא היה אמן… אמן בעל ייחוד. ניתן לומר – פנומן בתחומו. שתחום זה באמנות, מגזרות הנייר, מצומצם הוא, גם משום שיש לו דימוי טכני גרידא, כביכול, גם משום שורשיו הרבים באמנות העממית. לא מקרה שמכובד מאוד מקומה של אמנות זו אצלנו במסורת היהודית, בבית הכנסת, בקישוטי חגים, באירועי חג ושמחה…

אלא אֵלֶה שלו – שונים… ושונה הוא גם בתכנים וגם בצורות. שבתכנים – כולו עולם הסוד, הטמירין. שברוב העבודות שלו, שוב כטראנס אדירים – צפה ועולה אותה נקודה זו שיש בה מן האלוהים ומן השטן, מן השֵד והשדי. אבל עיקר ייחודו, לדעתי, בטכניקה, שעיקר הגזירה בנייר – שטוחה היא, וגם בזה שלו שונות, עדינות מאוד, מורכבות ומדוייקות להפליא… אלא שאצלו, בנוסף לכך יש מן ההרכבה של שכבות וצבעים שונים, המהווים ביחד קומפוזיציה מוזרה ומרהיבת עין. זו עבודה הדורשת ריכוז רב, סבלנות וגם הרבה יכולת חדירה לעומק הנושאים.

ונראה לי, משום כך, שזכאי הוא, כאמן ובעל ייחוד, למצֵבה ראויה לשמה ולוֹ. נאמר אלבום מן המובחר שביצירותיו. ואין אני יודע מה האוצרות שנשארו, אבל היו הרבה…

וזכאית גם נשמה תועה זו, שאין דורש לה, לא בעולמנו ולא בעליונים, שייקבע לה בדרך זו הזיכרון.

נחמן

יומן יגור, 24.4.1985

(מתוך רשימה שנמצאה בעזבונו, בכתב יד מבולבל ונסער, מתוך כוונה להגיע ליומן יגור, אך נשארה במגירה):

יסלחו נא לי החברים, אין אני שולט בכתיב העברי ובאם לא פניתי למישהו מן החברים שיתקן את שגיאותיי, אז זה רק מתוך כך שאין אני רוצה להחשיב את מישהו על החברים, שכאילו האיש הזה מעורב (יש לו חיילק) גם בתוכן הכתיבה.

נוכחתי לדעת שאני כאן בעיני חלק מסוים של הציבור הצעיר, לא יותר מאשר מין סמרטוט שכזה, ואולי אף יותר גרוע מזה. והיתר? "אין לו זמן" להתפנות ועומד מנגד. כאן "בירורים" לא יואילו ולא כלום. הספיק כבר ללמוד ולחוש זאת די והותר על בשר ממש. והן לפרט, והן לכלל – "אין פשוט זמן" למין "מקרים סוציאליים" שכאלה. יתכן וייתכן שגם החלק הזה של הדור הצעיר, לא על דעת עצמו הוא פועל כי אם מודרך הוא ע"י איזה "דואג" ל"שלום בית" של הציבור.

הייתי יכול לספר פרטים מזעזעים ממש מה זה פירוש התעללות בחבר… לא, ידידים היקרים, זה לא יעזור ל# לבוא ולהגיד שזה נדמה רק, ואפילו, ויבוא הדבר "באישורו" של אחד הפסיכיאטרים. או? החושבים עצמם, משום מה, בתור שכאלה.

יהיה נא גורלי, באשר יהיה – באלוהים בשמיים, ורק, אך ורק בו אני שם מבטחי ולא בשום זרם פוליטי או מפלגתי, ויבוא איזה צד שלא יבוא. (כמו כן, מהיום, אין אני רואה את עצמי כחבר מפלגה יותר).

אירעו איזה שהם "מקרים קטנים" (וישנם בתוכנו חברים טובים ומכובדים אשר יבואו ויגידו: "הלא אלה הם דברים של מה בכך" כמובן… יגידו זאת כל עוד לו רק אחד מני רבים מן המקרים הללו לא יפגעו (חס וחלילה!) בהם עצמם… (ואיש לא יחשוד בי שהנני מאחל להם זאת!) ואותם המקרים העמידוני בפני המציאות האכזרית שהנני כאן לא יותר מאשר מספר ריק, מרוקן מכל דופן. ואם הישגתי סוף-סוף איזה שהם יתרונות בשטח האומנותי, אזי – אך ורק אלוהים שבשמיים יודע באיזה מחיר הישגתי את כל אלה. ולאותם "האובסרבטורים" שהביאו את האובסרבציה שלהם עד לידי דרגה של אינספקציון יוגד: שקיים "אינספקטור" עוד יותר גדול מהם – וזהו אלוהים שבשמיים, והוא ישפוט, והוא יבין בבוא היום.

בכבוד רב משה רייפר

8.6.1959