שמשון זעירא

30/09/1913 - 26/08/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח אלול התרע"ג

תאריך פטירה: ל' אב התשנ"ה

ארץ לידה: אוקראינה

שליחות תנועתית: מלכיה

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רבקה זעירא

אחים ואחיות: צבי זעירא, שרה שמיר

בנים ובנות: שמואל זעירא

נינים ונינות: שירה זעירא

שמשון זעירא

שמשון נולד בשנת 1913 להוריו רבקה ושמחה בעיר קרמניץ שבאוקראינה. בן זקונים למשפחה מסורתית ודלת אמצעים, שגידלה חמש בנות ושני בנים. בקרמניץ באותם ימים מנתה הקהילה היהודית כעשרת אלפים נפש. הקהילה הושמדה כמעט כליל בתקופת מלחמת העולם השנייה.
שמשון למד ב"חדר" המסורתי, ממנו המשיך לבית ספר ממלכתי יהודי בשפה הפולנית. כתלמיד מצטיין קיבל מלגה ללמוד בסמינר למורים פולני. יחד עם עוד חבר הם היו היהודים היחידים בסמינר וסבלו מהטרדות אנטישמיות בלתי פוסקות. בתקופה זו הבין שמשון כי מקומו בארץ ישראל. למרות התנגדות אביו, שהיה רחוק מהציונות, הוא הגיע בשנת 1932 להכשרת קלוסובה. תוך קשיים רבים, הכוללים את מכירת שעון הזהב של אביו ומתן שעורים פרטיים לחוסי מוסד לחולי נפש, הצליח שמשון לקנות את הויזה הנכספת לארץ ישראל. הוא נישא נישואים פיקטיביים לצפורה בורשטין, ובשנת 1934 עלה ארצה באניה "אפולוניה" שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה. יום עלייתו היה היום המאושר בחייו. שמשון הגיע ישירות לקיבוץ יגור, כמו אחיו צבי ואחותו שרה, ושנים רבות אחר כך גם אחותם אטיה.
מסלול חייו ביגור היה מסלול טיפוסי של חלוץ המחפש תמיד את העבודה הפיסית הקשה. שנתיים בבניין, שש שנים במחצבה, שבע שנים בכרם, שלושים שנה ברפת, וכל עוד כוחותיו עמדו לו עבד בטיפוח הנוי בחצר יגור.
לאחר שנה וחצי כ"פרימוס" באוהל, עבר שמשון לצריף, שם הכיר את שכנתו רבקה, ואיתה הקים משפחה. כאן, ביגור נולדו בנו וארבע נכדותיו.
לפני תשע שנים איבד שמשון את אשתו רבקה, ולפני כארבע שנים חלה במחלה, שאט אט כילתה את כוחותיו. קשה היה לו לאבד את היכולת לתפקד, ולפני חמישה חודשים עבר לבית אחוה, שם זכה לטיפול מסור עד יומו האחרון.
שמשון היה איש פשוט וחכם. צנוע וישר הליכות. מחשבתו הייתה בהירה ומלאת הגיון. אדם בעל עקרונות מוצקים וברורים, בהם דבק בעקשנות טיפוסית. אדם אוהב ספר, עיתון ומשחק שח, פוליטיקה וספורט, ומעורב במתרחש בארץ ובעולם.
שמשון היה בן אופייני לאותו דור של נפילים, שהולך ונעלם מנופנו. דור של חלוצים אמיתיים בנשמתם ובגופם. העבודה הייתה לו ערך עליון עד קדושה ממש, ותמיד עבודה קשה ומפרכת, ותמיד קרוב לאדמה. האמין תמיד בקיבוץ ובערכיו, וכל השינויים לא גרמו לו לפקפק בדרכו.

שמשון, אחרון בניהם של רבקה ושמחה, ניטמן היום באדמה אותה כה אהב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שוב לאותו נושא – טיולים לחו

    אגב דיון על תקנון החופשות באסיפה, גלשנו שוב לנושא הטיולים לחו"ל. כמה חברים התנגדו לתקנון המוצע, משום שאינו פותח פתח מספיק רחב לטיולי בנים צעירים, ומכאן חשש לעזיבת בנים. האמנם ממשי החשש הזה?

    מאוד כואבת לנו עזיבתו של כל בן, אך נראה לי שיש חברים הרואים את הבעיה בצורה פשטנית מדי! עם כל הצער עלינו להודות שעזיבת חברים היא תהליך טבעי המלווה אותנו מראשית הדרך. דומה שצורת החיים המבוססת על שיתוף ושוויון אינה קוסמת להמוני בני-אדם. כנראה שמכל שותפיו בחיים אוהב האדם קודם כל את עצמו ואת משפחתו. הוא איננו מתנגד שכולם יהיו שווים – בתנאי שהוא יהיה שווה קצת יותר…

    יש להניח שחוקים אלה חלים גם על בנינו. אין, לכן, להתפלא שרק 3% מתושבי הארץ חיים בקיבוצים, ובעולם כולו אף זה לא. תמימות ואיוולת היא לחשוב ש"נקנה" את הבנים ע"י טיול לחו"ל, או העדפה אחרת מסוג דומה. בטוחני כי בן שעבר את גיל העשרים שוקל ברצינות את דרכו בחיים, ואם הוא הגיע למסקנה שאורח-חיינו אינו לפי רוחו – לא יעזרו שום פיתויים מצידנו. לכל היותר יישאר עימנו עוד פרק זמן קצר, בחינת אורח נטה ללון, ובמוקדם או במאוחר יעזבנו. מאידך, בן ששקל והחליט ברצינות להצטרף אלינו – לא יירתע אם נדחה את טיולו לתקופה מאוחרת יותר.

    בחריפות מיוחדת הציג באסיפה את השאלה חבר, שלדבריו אם לא נלך לקראת הבנים "עלולים אנו בזמן הקרוב ליהפך למושב זקנים". האמנם כה חמור המצב? רואה אני לנגד עיני עשרות בנים – צעירים יותר וצעירים פחות – והם במרכז הפעילות המשקית והחברתית, עומסים יום-יום בעול המשק מבלי לדרוש לעצמם הטבות מיוחדות. אנו תקווה שעוד רבים יצטרפו אליהם!

    גם החברים המבוגרים עוד לא נס ליחם! לא מעט חברים בגיל מופלג עוסקים במלאכתם ביעילות ובמסירות שאינה נופלת מזו של בנינו הצעירים. אך גם אם חס וחלילה תתאמת תחזיתו הקודרת של אותו חבר, מעדיף אני מושב זקנים, המושתת על חוקי הגיון וצדק, על פני ג'ונגל צעיר שהחוק המנחה בו יהיה: תן מה שפחות, קבל מה שיותר – כי צעיר אתה!

    אישית, סבור אני שגיל צעיר מטיל בעיקר חובות על האדם. חלק מסויים מהזכויות מממש האדם בדרך כלל בגיל מבוגר יותר, לאחר שהספיק כבר לעשות למען ביתו…

    אין לכתוב את תקנון החופשות תחת לחץ של איומי-עזיבה. ע"י התקפלות עקרונית-רעיונית לא נרכוש את לב הבנים, ואולי אף נפסיד את הטובים שבהם…

    שמשון זעירא

    יומן יגור, 23.6.1972

  • עוד מפעל!

    האם חייב חבר לעבוד כל ימי חייו?

    חוקת ההסתדרות מבטיחה גיל פרישה לכל עובד. האם שמורה לחבר הרוצה בכך זכות-עבודה לכל החיים? אין חוקת ההסתדרות מבטיחה זאת, ולא זכור לי מה אומר על כך תקנון הקיבוץ, אך המציאות והנוהג חזקים מכל חוקה!

    עובדה נחרצת היא שרוב-רובם של חברינו הוותיקים אינם מסכימים לפרוש ממעגל העבודה גם בהגיעם לגיל מופלג, כאשר מצב הבריאות אינו תמיד משופר ביותר. זו תופעה מופלאה, המעידה על שורשיה הבריאים של החברה הקיבוצית. כולנו נשכרים מכך, משקית וחברתית כאחד. הצרה היא שאיננו ערוכים להפקת מלוא התועלת מתופעה ברוכה זו, כי מגוון אפשרויות העבודה אצלנו אינו תואם את גודל היישוב.

    חרף פיתוח משקי מזורז בשנים האחרונות, לא התקדמנו בתחום התעסוקה למבוגר, או המוגבל בריאותית. אמנם יש לנו "טובופלסט", והוא תרם רבות בשטח זה, אך לא במקרה אני אומר זאת בלשון עבר. כיום… לא ברור באיזו מידה ימשיך המפעל לקלוט חברים מבוגרים בעבודה.

    אנו עדים ביגור לשתי תופעות מנוגדות לכאורה: מצד אחד מתח רב בענפי העבודה השונים, ומאידך מידה מסויימת של אבטלה סמויה בקרב מבוגרים. זה אופייני למשקים בעלי הרכב דמוגרפי כשלנו, שלא הכינו מבעוד מועד מיגוון מירבי של תעסוקת מבוגרים. לעתים נאלץ פנסיונר שלנו לגלות מידה רבה של יוזמה פרטית "להסתדר" מחדש בעבודה, והרי לא כל חברינו הם בעלי יוזמה דווקא בגיל מתקדם.

    מסקנה: כבר מזמן היינו צריכים להקים עוד מפעל תעשייתי בשביל חברים מבוגרים, או מוגבלים. לפחות אחד! האפשרויות בארץ הן רבות, ואין להרתע גם מהתקשרות עם שותפים או מומחים מהחוץ.

    אינני יודע באיזו מידה מודעים מוסדות המשק לבעיה. ההרגשה היא שסעיף זה אינו עומד על סדר-יומנו, ואשמח אם יסתבר לי שטעיתי. יודע אני שאין מקימים מפעל תעשייתי מהיום למחר, ומשום כך יש כבר להתחיל להזיז עניינים, ויפה שעה אחת קודם!

    שמשון

    יומן יגור, 24.9.1976