אטיה ליפשיץ
אטיה נולדה לרבקה ושמחה זעירא בשנת 1906 בקרמניץ שבפולין. בגיל צעיר מאד החלה לעבוד לפרנסת המשפחה. באותם ימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פרץ זרם הגירה גדול של יהודים ממזרח אירופה לאמריקה. אטיה הצטרפה לזרם הזה, וקרוב לעשר שנים חייתה באמריקה. בהיותה שם עבדה קשה והתמידה במשלוח תמיכה למשפחתה בפולין. אך החיידק הציוני דבק בה, היא ויתרה על האזרחות האמריקאית, ובשנת 1933 עלתה ארצה.
קרוב לחצי יובל שנים חיו אטיה ופייבוש ליפשיץ בתל אביב, חיים צנועים אך מסודרים, עד שקרה האסון הנורא. בנם היחיד, יצחק, סטודנט בטכניון לאחר סיום שרותו הצבאי, יצא לטיול עם קבוצת "נוער לנוער" ונרצח מהמארב יחד עם מדריכה נוספת. מאז חשך עליהם עולמם. כמה שנים לאחר מכן נפטר בעלה של אטיה. המשפחה ביגור החליטה שלא להשאירה גלמודה בעיר הגדולה. אחיה של אטיה – צבי, שרה ושמשון זעירא פנו למוסדות המשק בבקשה לקבל את אטיה ליגור ונענו בחיוב.
ב-1978 מכרה את ביתה בתל אביב. את התמורה חילקה בין יגור לבין תרומה ל"קרן הקיימת לישראל", והשתקעה במשק.
בשנים הראשונות עבדה כתופרת, ונראה היה כי הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. אך עם מצוקות הזקנה החל המצב להדרדר. חרף המסירות והמאמצים הרבים של הצות המטפל בקשישים, קשה מצבו של הקשיש הערירי.
ואטיה לא ידעה לרטון ולדרוש. את סבלה נשאה בדומיה עד שניתק פתיל חייה.
