קרן זר-אביב

קרן – קרן אור יקרה שלנו.

את לא יודעת כמה קשה לנו כאן, לצדך. מנסים לעכל ולהבין איך גונזים מאיתנו את אור היקרות, הפנינה, האחות, החברה, הרעיה, הנפש הטהורה של המשפחה.

המילים כל-כך קטנות מלתאר את העוצמה, השלווה והיופי שהקרנת מתוכך.

כולך מלאה בנאמנות, במסירות, בדאגה, והכי חשוב – באהבה.

אותה אהבה שחיזקה כל אחד ואחד מאיתנו ברגעים הקשים והטובים כאחד.

ובנוסף לכל, איחדה ואטמה כל סדק בחומת המשפחה.

קרן, אנחנו מתגעגעים אליך. כמהים לשמוע את צחוקך הסוחף וקולך המרגיע.

שום אוקיינוס שבעולם לא יוכל למלא את הריקנות שהותרת אחרייך.

צאליק, מלאך משמיים, שהשלים אותך כמו שאת השלמת אותו.

כך ביחד הענקתם לנו שני פרחים – לירן ונויה, כל כך זכים וטהורים.

ועכשיו אנחנו נפרדים מכם בפעם האחרונה ובידיעה שכל פעם שנישא עינינו למרומים, העולם יידע שנוספו בשמיים עוד ארבעה כוכבים.

קרן וצאליק, אתם אנשים כל-כך טובים ודואגים. תמיד דאגתם לאמא ואבא, דאגתם לאחים, דאגתם לאחיות, דאגתם לכולם, בדיוק כמו שדאגתם לילדיכם.

כולכם רק טוב ואהבה, שגם אם הפיה הטובה ביותר היתה נעמדת לידכם היא היתה הופכת ללא יותר מעוד בן אדם מן המניין.

אני עומד כאן ורוצה להגיד לכם שאל תדאגו יותר, כי אני יודע שאתם דואגים – לא לכם ולילדיכם. אתם דואגים לנו. אבל אל תדאגו יותר, באמת. בבקשה מכם. כי אנחנו יודעים בדיוק מה הבקשה האחרונה שלכם. אתם רוצים שלא נדאג, שלא נהיה עצובים. אבל אנחנו עצובים.

כן, אנחנו מבטיחים להיות חזקים. לשוב ולעמוד על הרגליים ולהישאר ביחד חזקים ומחוזקים מהחום והאהבה שנתתם לנו עד היום. שתי המשפחות יחד כמשפחה אחת אוהבת וחזקה.

אז די, תפסיקו לדאוג, בבקשה. לכו תמשיכו לחיות את חייכם בשמחה כמו שחייתם עד עכשיו, איפה שזה לא יהיה, יחד עם הסבתא והילדים.

ואנחנו כאן נמשיך לחיות כך עם הטוב שנתתם וננסה עד כמה שאפשר להמשיך את חיינו.

אוהבים,

משפחת אלמקייס

(דברים שאמרו ליד הקבר – דוד ושי, אחיה של קרן)

"עיניי פקוחות מבלי לראות את השמיים,

מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ,

מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

ילדים קטנים, ילדים גדולים, ילדים טובים וילדים רעים.

את יודעת, אמא, כולנו ילדים של החיים".

איבדתי חבר שאהב את החיים

כמעט והיה בן שלושים

הקים משפחה, משפחה צעירה, משפחה מאושרת

שני ילדים – חיים חדשים

ילדים קטנים

ילדים טובים

ילדים של החיים.

אני שולח תנחומים למשפחה. אני יודע שזה אף פעם לא מספיק, אבל זה המעט שניתן.

אין לי מילים שיכולות לעזור ביום קשה זה של אובדן יקיריכם.

אני יודע שתמצאו את הדרך להיות חזקים, כי החיים חזקים מהכול.

משתתפים באבלכם הכבד.

איל עשת וקטרינה, פינלנד

קרן התקבלה לא מזמן לחברות ביגור. היא עבדה במשתלה.

שקטה בנועם הליכות, מתקתקת כל מה שנכנס לידיים שלה. לא מתלהמת, לא תרים קול. יישרת דרך, מה שבפנים ומה שבחוץ זה אותו הדבר.

תחילה עבדה בחינוך ולמרות שלא הכירה את החינוך המשותף היא מיד השתלבה בעבודה. מאוד אהבו אותה.

קרן אהבה יותר לעבוד במשרד ולכן השתלבה בעבודה במשתלה, שם ניהלה חשבונות של גננים, קבלנים, פרויקטים לגופים ממסדיים. בעבודתה היתה מסודרת וברורה.

קרן תמיד היתה מרוצה ושמחה בחלקה, ובאותו זמן גידלה שני ילדים קטנים.

אף פעם לא היו לה תביעות. כשהחסירה יום, תמיד ידעה להשלים. מאוד העריכו אותה.

מירה לב (מתוך כתבה בעיתון "הארץ")

"שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כיסא כבודך

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך".

(נתן אלתרמן)

משפחות זר אביב ואלמקייס השכולות וקיבוץ יגור הכואב. התנועה הקיבוצית כולה אבלה ובוכה אתכם.

ברגע אכזר של שבת משפחתית התפוצץ המטען האנושי הרווי בשנאה וזדון וקיפח חיים שלמים, משפחה שלמה.

סבתא ואבא ואמא ואח ואחות – ולא "בשרשרת פנינים מזהב" כמו בשיר, כי עם בתופת נוראית מנשוא.

צעקי בבכי אדמת יגור על כך שאינך רוצה קורבנות שווא כאלה.

התאבלי על ברוריה ועל בצלאל ועל קרן ועל לירן ועל נויה הקטנה – שורה ארוכה ארוכה שטירוף נורא שכזה קטל אותם מהאפשרות לחיים של שמחה ואושר, ביום ההולדת שהפך ללוויה.

עד מתי יימשך מרחץ הדמים האין סופי ללא התכלית, כדי שנדע כולנו שדי ומספיק וראוי לכולנו להתרכז בבניית חיים ובתים בביטחון ובשלום.

וכיצד מנחמים וכיצד מחזקים ומתגברים, ואדמתנו רואה בבזבוז הנורא הזה, בקורבן ובשנאה התהומית שהצמיחה – גיהנום ומוות.

אולי תבוא הנחמה בנחישות הרצון לבחור בחיים ובחברות האמת, באהבה ובעוצמת הקהילה ביגור ובחיזוק המשפחה והיחידים לימים טובים יותר שעוד יגיעו. לו יהי!

יהי זכרם ברוך.

נתן טל

מזכיר התנועה הקיבוצית

לפני יותר משמונים שנה סבי וסבתי זכרם לברכה בנו את קיבוץ יגור.

לפני שבעים וחמש שנים נולדה אמי בקיבוץ יגור.

לפני חמישים שנים נולדה אחותי בקיבוץ יגור.

לפני חמישים ושלוש שנים נולדתי אני בקיבוץ יגור.

שלושה דורות מאותו קיבוץ.

לפני ימים אחדים התרסקו חמישה בני משפחה אחת מקיבוץ יגור:

סבתא ברוריה, הבן בצלאל, אשתו קרן והילדים לירן ונויה.

שלושה דורות מאותו קיבוץ.

שלושה דורות נבלעים לתוך עומק האדמה וזרי פרחים מכסים אבל שחור ומקפיא שחדר לתוך העצמות שהספיקו להתייבש תוך רגע.

אין לי מושג אם הטרמינולוגיה הזאת מהודקת מספיק.

אין לי מושג אם יש לה תוקף בספרי הבלשנות.

בתוכי היא צורבת.

בשבוע האחרון אני מתהלך בתוך הטירוף הזה ומרגיש מפורק.

שני סבאים בכו בקול אחד קדיש על ילדיהם ונכדיהם בבית העלמין למרגלות הכרמל איפה שקבורים סבא וסבתא שלי, איפה שצמחה ילדותי, איפה שאמא ואבא שלי סידרו והבטיחו לי ארץ נהדרת.

רק מציאות כל כך מטורפת מסוגלת להכשיר רגעים בלתי סבירים כאלה.

מתוך קיבוץ יגור אני סוחב על הגב למעלה מחמישים שנה את ארון הספרים שלי, ארון שבו כתובים ספרים על ערך ועל עמל ועל דרך טובה.

שם, ברחבת העיגול, הסתובבנו סביב כדור הארץ שהיה ירוק ומבטיח.

שם, בתוך היופי שנשפך מוואדי רושמייה לתוך הנשמה של כולנו, ראינו ארץ שקטה ונהדרת.

דב ישורון ואיתמר פטישי ואליעזר פונדיק וחנהל'ה זמיר ועוד רבים מקושרי המקום הם רשימת ישובי הקבע במפת חיי. הם פטרוני השפיות. הם ושכמותם באו מאדמת הקיבוץ ולתוכה הם קברו את משפחת זר אביב.

חום הגוף הולך ומוסיף להיות קר,

השמיים התרחקו כל כך… כבר אי אפשר לבקש בקשות.

אייל גפן

(מתוך חוברת הזיכרון)