דבורה שנער
דבורל'ה נולדה בקיבוץ גבת ב-13.10.1950. בת זקונים לאלימלך וחנה אגסי זכרם לברכה, אחות צעירה לברכה ואריה ז"ל. בזמן הפילוג בתנועה הקיבוצית עברה המשפחה ליפעת. ילדותה ונעוריה עברו עליה כבת קיבוץ רגילה, שמחה ואהובה בכיתתה ובמשפחתה. חיוניותה, שמחת החיים שלה ואהבתה לריקודי עם הפכו אותה תמיד לשותפה בכל אירוע כיתתי. במיוחד זוכרים חבריה את תפקידה המרכזי במופע של הכיתה בחג המחזור. קשריה הטובים עם בני כיתתה נמשכו הרבה מעבר לשנות בית הספר. הם התקבלו בביתה תמיד בחמימות וידידות האופיינית לכאלה שגדלו ביחד וחלקו סודות וחוויות משותפים בילדותם ובנעוריהם. הביקור במשפחת שנער היה עבורם חלק מהקשר עם הבית ועם יפעת.
לאחר סיום לימודיה התגייסה לצבא ושירת בצריפין, בחיל הרפואה.
במלחמת ההתשה, בשנת 1969 נפל אחיה אריה ז"ל במרדף בבקעה, ודבורל'ה עברה לשרת בקרבת קיבוצה, בבית החולים בעפולה, כפקידה צבאית רפואית בר"ם 2. שם פגשה לראשונה את גבי, שגם הוא נפצע במלחמת ההתשה. ההיכרות ביניהם התחדשה כשגבי הצטרף לקבוצת נכי צה"ל קיבוצניקים, שבאו ליפעת ללמוד לבגרות, והפכה לקשר רציני ויציב.
בשנת 1971, בט"ו באב, הם נישאו ביפעת בחתונה משותפת יחד עם עוד ארבעה זוגות. לאחר החתונה המשיכו לחיות ביפעת כשלוש שנים, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושם נולדו שתי הבנות עינב ועדי.
בשנת 1974 החל גבי את לימודיו בטכניון והמשפחה הצעירה עברה ליגור, כדי להיות קרובים לאב הסטודנט ולבני משפחתו ביגור, שעזר ותמכו באם הצעירה ושתי בנותיהם הקטנות. בהמשך נולדו הבנים – ארי, שנקרא על שם דודו, ורועי.
דבורל'ה עבדה בבתי ילדים, בכלבו ובמעגלה. בד בבד לקחה חלק פעיל בחיי החברה ובחיי התרבות והייתה חברה בועדות שונות ביגור. "אילו יכולתי לצייר אותה," אמר גיסה, "הייתי מצייר לב ענק ורושם עליו את שמה." אכן, הייתה בה בדבורל'ה חדוות נתינה. כשהיה צריך לעזור למישהו הייתה עושה את זה עם כל הלב ובלי חשבון. כשעבדה בכלבו וחייל היה צריך להשלים קנייה לפני שובו לצבא, הייתה שם בשבילו. כחברה בועדת אבלות הייתה שם בשביל המשפחה האבלה אפילו מעבר לשעות העבודה. במעגלה הייתה אומרת: "לי לא אומרים מה לעשות," וממשיכה לתת לבנות הוראות בעבודה, קובעת עדיפויות, משכנעת, צוחקת, שואלת שאלות, מספרת על הנכדים ועל חברים, בקיצור, בחורה עליזה ושמחה, אחראית ואכפתית.
כך היה בחיי החברה וכך היה בחיי השפחה. היה לה קשר חם ומיוחד עם נכדיה והם השיבו לה באהבה רבה. יגור תמיד הייתה עבורם מקום מועדף. תפקיד הסבתא היה ממש תפור עליה. היא נהנתה מהחכמות שלהם, שמרה עליהם כשהוריהם נעדרו בגלל עבודה או חופשה. אוזנה הייתה קשובה לא רק לנכדים. גם לסבא אברהם וסבתא שרה. יום יום התייצבה בבית אחוה לראות מה דרוש להם, מדרבנת את הבנים והנכדים שיבקרו, שידאגו כשהיה צריך לדאוג. היא הייתה מסמר בכל עניין ועניין בחיי המשפחה הגרעינית ובחיי המשפחה המורחבת.
קשה לכתוב על דבורל'ה בלשון עבר. היד מסרבת לחבר את האותיות והמילים למוות. דמותה עדיין שייכת כל כך לחיים. "את חושבת שאצא מזה?" הייתה שואלת חברות שבאו לבקרה. אנחנו האמנו שתתגבר…
דבורל'ה הותירה אחריה את גבי בעלה, ילדיה – עינב, עדי, ארי ורועי. נכדיה – יהלי, יערה, מיה, איזבלה, רז ואילי ומשפחה רחבה עצובה וכואבת.