יהודית קציר-לוי
יהודית נולדה במשמר העמק, ב-6.12.1962 בת בכורה להוריה נאוה ודני ונכדה ראשונה לסבא שמואל ז"ל. היא נקראה יהודית על שם אחות אמה, שנהרגה בהפצצת בית הילדים בחנוכה 1968.
בגיל חצי שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ הזורע והצטרפה לקבוצת אלון. כעבור כחמש שנים נולד אחיה עדי. במשפחה קראו לה "תיתי!"
בשנת 1980 חזרה עם אמה לקיבוץ משמר העמק ולמדה במוסד החינוכי "שומריה". באותן שנים השקיעה את כל מרצה בלימודי מחול. "הפנינה" קראו לה באולפנת המחול כי בלטה בכישוריה וזכתה להרבה פירגון ומחמאות. באותה תקופה הופיעה כמעט בכל חג בקיבוצה.
בסיום י"ב יצאה לשנת י"ג בקן של "השומר הצעיר" בנהריה, על מנת להמשיך ללמוד לרקוד בהדרכתה של כוהנת המחול הקיבוצי, יהודית ארנון.
לאחר סיום שנת י"ג התגייסה לצבא וסיימה כקצינת קישור ביחידת מילואים. בתום שירותה הצבאי חזרה לקיבוץ ועבדה בחינוך. מאוחר יותר יצאה לטיול ועבודה בארצות הברית. כשחזרה יצאה לקורס הכנה ללימודים באוניברסיטת חיפה, שם פגשה את עופר.
עופר ויהודית עברו להתגורר במשמר העמק. שם נישאו והביאו לעולם את בנם הבכור גוני. לאחר כשלוש שנים עברו ליגור. כאן נולדו אדם ונרי. לאחר לידתה של נרי, יצאה יהודית ללמוד עיצוב גרפי. בסיום לימודיה הצטרפה לקו מעוצב. שם עבדה שנים אחדות עד לידת התאומים: חן ואריאל.
יהודית באופייה הייתה פורצת גבולות כמעט סדרתית. ספורטאית בנשמה ואוהבת אתגרים. אל הטריאתלון הגיעה במקרה. לאחר לידת התאומים, הצטרפה לצוות ספורטיבי של בנות משפחה ונשבתה בקסם הספורט האתגרי. בתחרויות הטריאתלון פיתחה את אהבתה להגיע גבוה יותר, רחוק יותר וכך בדקה לא רק את מהירותה, אלא גם את גבולות יכולתה הפיזיים והנפשיים.
יהודית תמיד רצה קדימה: אחרי תחרויות הטריאתלון יצאה גם למלכת המדבר בלפלנד. הספורט האתגרי הפך לאורח חיים אצל יהודית ולחלק מהווי המשפחה. בד בבד הצטרפו יהודית ועופר לנבחרת של "הקוד המנצח" כחלק מתהליך של התפתחות אישית. שם, בהדרכתו של אלון אולמן טיפסו מאתגר לאתגר כשהם חווים תהליך של העצמה אישית וזוגית. היעד אותו בחרה להגשים, כחלק מהתהליך, הוא השתתפות בתחרות "איש הברזל". הדרך להגשמת המטרה הובילה אותה להצטרף למשפחת "טרימקס". תכנית האימונים והאווירה הייחודית והמפרגנת של מקסים ואורנה מנהלי הקבוצה, היו, אולי, המאושרים בחייה.
במקביל עשתה יהודית שינוי נוסף ומשמעותי בחייה, החלה לעסוק בטיפוח היופי והנשיות. לכאורה שני נושאים כמעט מנוגדים, אבל למעשה משלימים אחד את השני. שאיפתה להתקדמות בכל מערכות חייה יצרה חיבור חזק בינה לבין ילדיה. היא ליוותה אותם בחום ובאהבה רבה. יהודית דאגה לאדם החייל במהלך שירותו הצבאי ובמבצע "צוק איתן" לגוני כשטייל בדרום אמריקה, לנרי ולתאומים. הייתה בה נתינה כמעט אינסופית. היא שידרה חוזק גם בימים שהרגישה חולשה. הפגינה אופטימיות ושמחת חיים שנגעה בכולם והעשירה והעצימה אותם. יהודית אהבה לרוץ ואהבה את הטבע, או במילים שלה "אוהבת לרוץ בשדות החיטה הירוקים". הייתה לה תבונת כפיים. היא ידעה לתקן את אופניה, להרכיב רהיטים, לקדוח חורים בקיר והייתה עצמאית במחשבתה, במעשיה ובבחירותיה.
יהודית הייתה בשיא כושרה הגופני וכוחה המנטלי כשנודע לה על מחלתה. לפני כן היא העמידה את הרף על תחרות "אשת הברזל" וכהרגלה, לאחר ששמה לה מטרה, היא החלה בהכנות להגשמתה. כשלושה שבועות לפני התחרות התגלתה המחלה הארורה. "קבלנו" אומר עופר "שתי החלטות. האחת לא להסתיר דבר מהילדים ומהמשפחה והחברים והשנייה להילחם במחלה ולחזור לשיגרה כמה שיותר מהר, כולל העיסוק בספורט." במהלך השנה האחרונה עברה טיפולים כימותרפיים והקרנות, אבל המשיכה להתאמן ואפילו להתחרות בשתי תחרויות של טריאתלון.
בחודשים האחרונים חלה הידרדרות איטית במצב בריאותה. יהודית אולי לא התחרתה על התואר "אשת הברזל" אבל כוח הרצון שלה היה של אשת ברזל. גם בימיה האחרונים, כשהבינה שלא תוכל לעמוד בתלאות הנסיעה ל"מרתון ברצלונה", בקשתה האחרונה הייתה שעופר ייסע לשם וירוץ כאילו היא איתו. עופר נסע ואיתו נסעה גם נרי, שלא יהיה לבד. עופר רץ את המרתון בשבילה וגם הקדיש לה את הריצה הזאת בסיומה, אחרי יותר מארבע וחצי שעות.
ההידרדרות במצב הבריאותי בשבוע האחרון הייתה מהירה אבל כנגד כל הסיכויים, יהודית חיכתה לעופר ונרי שיחזרו ויבואו להיפרד מאמם האהובה עם שאר בני המשפחה.
הגשם שיורד יהודית, בוכה יחד איתנו על חייך שנקטעו באמצע ואת עדיין בשיא חלומותייך.
יהודית השאירה אחריה את עופר, חבר ובעל, הילדים גוני, אדם, נרי, חן ואריאל, את ברנדה חברתו של גוני ואת איל, חיל מאומץ מוונצואלה ועמם משפחה גדולה רחבה ואוהבת, חברים וידידים רבים.
