מנדל בירנבוים

סיפורה של משפחה מעורבת

עם פרוץ המלחמה ברחתי מוורשה, עיר מגורי, לברסט-ליטובסק עיר הסְפָר, ומשם לרוסיה. עבדתי שם בגדוד עבודה. התגלגלתי לקולחוז באסיה ושם עבדתי במקצועי, כחייט.

עם שובי מרוסיה לפולין הצטרפתי להכשרת חלוצים בעיירה לובבקה (בגבול הצ'כי). לקבוצת הכשרה זו השתייכו כ-50 איש. חלק מהאנשים הצליחו לעלות בדרך בלתי-ליגלית ויתרם התפזרו. הרוב פנו לוורוצלב, שם התרכזו יהודים מחדש. הצטרפתי אז למפלגת פועלי-ציון ועבדתי בקואופרטיב החייטים שהיא ייסדה.

אמנם חשבתי כל הזמן על עליה ארצה, אבל לא היתה אפשרות. הפוליטיקה של הממשלה, לפני שגומולקה עלה לשלטון, היתה נגד עליית יהודים. קו פעולה זה היה בהשראת רוסיה הסובייטית כמובן. מי שהגיש בקשה לקבלת דרכון, לא נענה. היתה אפילו שמועה שיאסרו את אלה שהגישו בקשות, כאוייבי המשטר. האירגונים היהודיים פוזרו וגם מפלגת פועלי-ציון התדלדלה.

לא ידענו הרבה על ישראל ועל הקיבוץ. היינו מקשיבים ל"קול ציון לגולה" ביידיש. בשידורים מטעם הסוכנות שמענו שבישראל רצויים בעלי מקצועות כבנאים, חקלאים, אך לא מקצועות בהם אנחנו עסקנו בחו"ל. שמענו שלחייטים אין סיכויים לעבודה במקצועם. דבר זה היה יכול לדכא אותי, אך הגיעה גם שמועה לאוזנינו שבכפרים, בקיבוצים ובמושבים – חייטים רצויים ואפילו מבוקשים.

סיפרתי לאשתי על התנאים בארץ ועל התנאים בקיבוץ, כפי שנודעו לנו מפי אנשים שקיבלו מכתבים מישראל. זה הביא אותנו למחשבה על החיים בישראל בכלל ועל החיים בקיבוץ בפרט.

ב-1957 עלינו לישראל והצטרפנו למשק יגור.

מנדל בירנבוים

"ספר יגור", עמ' 321

הנני קורא קבוע של העיתון "נוביני", ואני פוגש בו הרבה תלונות של עולים חדשים, אשר חלק מהם רוצה אפילו לחזור לפולין מתוך יאוש. הייתי רוצה לכל אלה לתת עצה קונסטרוקטיבית.

אני חי בקיבוץ יגור. באתי ארצה יחד עם אשתי הפולניה וחרדתי איך תתקבל במדינת היהודים. לשמחתי קיבלו אותי, את אשתי ואת ילדתנו הקטנה יפה מאוד. אשתי, למרות שאיננה יהודיה מרגישה פה טוב מאוד. יחד איתנו יש בקיבוץ עוד כמה משפחות מעורבות, ולא שמעתי מאף אחת תלונות בעניין היחס לאשה. יחד עם אשתי לומדים אנו עברית והקיבוץ אפילו מקציב לתכלית זו שעות על חשבון העבודה.

את הטיפול המסור במשפחתנו הרגשנו לא רק בחיי היום-יום הרגילים, אלא אפילו במצב קשה מאוד שנוצר אצלנו כמה שבועות אחרי בואנו לקיבוץ. אשתי היתה בהריון והרופאים קבעו אצלה מחלת לב התובעת ניתוח מיידי קשה ויקר. למרות היותי זמן קצר במקום, טיפלה המרפאה המקומית במסירות באשתי ושלחה אותה לניתוח בבית החולים. אחרי הניתוח המוצלח ואחרי שהחלימה חזרה אשתי לקיבוץ, בו המשיכו לטפל בה עד לחיזוקה, ולא נדרשה לעבוד עד שהבריאה לגמרי.

בזמן מחלת האם, הילדה בכלל לא סבלה, כי הרי היא נמצאת בבית הילדים תחת השגחה חינוכית של מטפלות מנוסות. בהזדמנות זו עלי לציין, שהילדים העולים מתאקלמים מהר מאוד בקיבוץ והופכים ל"צברים".

– – –

אנו מרוצים מחיינו בקיבוץ יגור, ואנו מרגישים צורך להודות בפומבי למוסדות המשק ולציבור על הטיפול המסור במשפחתנו.

היינו רוצים שמכתבנו זה לעיתון ישכנע רבים מהעולים התועים בדרכי ישראל אובדי-עצות, שינסו בחיי קיבוץ ויוכלו למצוא בצורת חיים זו נמל בטוח להם ולמשפחתם.

מנדל וברוריה בירנבוים

[מכתב לעיתון לעולים "נוביני" (חדשות ישראל) בפולנית]

יומן יגור, 10.6.1958