קיקה רם-מרקמן
"סבתא מה שלומך?" אני שואלת ואת, כתמיד, מצטחקת ומיד עונה: "אצלי הכל בסדר, לא כואב לי כלום, אני רק זקנה…"
אולי 106 שנותייך מעידות על זקנה כרונולוגית אבל את מעולם לא היית זקנה, את האדם הכי צעיר מעודו. רוח ונפש שלא ניתן לכבות. יצירתיות אין סוף, סקרנות ואהבת אדם, דעתנית וביקורתית, מיד אומרת מה שעל ליבך ואמרת כל כך הרבה לכולנו.
"כולם היו ילדיי" ככה תמיד הרגשת ואמרת. בגן קיקה חינכת רבים מילדי יגור, בשנות החמישים עד סוף שנות השישים נקראת לאתגר לעבוד כגננת ביישובי העולים בסביבה, בנשר, במגדל העמק, במעברת טבעון וברכסים.
קיקה רם, לבית קביליו, נולדה בשנת 1913 בסאנסקי מוסט, עיירה קטנה בבוסניה, יוגוסלביה לשעבר. סיימה את לימודיה האקדמיים בתחום הבוטניקה בזאגרב, לפני העלייה ארצה בתחילת שנות השלושים. נוף וטבע תמיד הקסימו אותה. היא הגיעה ליגור שכבר חגג שלוש עשרה שנים. כאן החליטו שהיא תהייה גננת ושלחו אותה ללמוד במחזור הראשון של הסמינר לגננות ב"סמינר הקיבוצים". ההחלטה על ייעודה המקצועי, שהפך לייעוד חייה, היה מוצלח. היא שילבה את מקצוע הבוטניקה בתחום חינוך הילדים וכך זכו ילדי הגן ללמוד ולחוות את הטבע ועונות השנה תוך כדי סיפור, שיר, טיול ועבודה בגינה.
היום, סבתא, את משלימה את הפאזל ומצטרפת לחלקים החסרים בסיפור חייך, לצידו של הבעל סבא יעקב רם (מרקמן), איתו צעדת שנים ארוכות, שני בנייך, יהודה הילד שלא הכרנו ובצלאל שנהרג בפעילות בשייטת 13, אחיך הצעיר צבי קביליו שנפל בתש"ח וקבור לא רחוק מכאן בנהרייה, אביך, דוד קביליו שניצל מאימת מלחמת העולם השנייה קבור כאן ביגור, מילאן, בן אחותך האהוב, לא סיפרנו לך על מותו רק בשנה האחרונה. את אחרונת הדור, מצטרפת לחברות ולחברים רבים שחלמו והקימו יחד לפני כמעט מאה שנים את הבית הזה לרגלי הכרמל.
אחרי נפילת הבן בצלאל רם (מרקמן) ביקשת לפרוש מהעבודה בגן הילדים. הימים היו ימי חג החנוכה, המסיבה בגן הילדים ברכסים הייתה ערוכה. למרות הקושי הנפשי, נענית לבקשת המפקחת וקמת מאבלך כדי לחגוג עם הילדים את החג שכל כך אהבת. סיפרת לי שאת היית עסוקה בשירה עם ילדי הגן והוריהם ישבו בצד ובכו.
בילדותנו לא שיתפת אותנו, הנכדות, ולא דיברת מעולם באופן ישיר על הכאב, אך השכול הי שם תמיד, תוך כדי, יום יומי וגם כמובן ב"אירועים חגיגיים" כמו יום הזיכרון.
בדרך אל הבריכה או בירידה מהכרמל, כשחזרנו מטיול רגלי, עברנו איתך כתמיד לביקור בבית הקברות. עבורי ועבור בנותיי בית הקברות של יגור היה מגרש המשחקים היפה ביותר, תוך כדי הסברייך על צמחי הבר ופטריות הארץ, הנחנו ביחד אבן חדשה ומיוחדת שאספנו בטיול על קברו של בצלאל וממשיכים הלאה בשגרת היום של ימי הקיץ הנעימים ב"חופש הגדול".
לכל אחד יש את ה"קיקה שלו". אני יודעת שנגעת ברבים ומשהו ממך נשאר בהם, אבל עבורי יש סבתא אחת, "מנהיגת השבט" על פיה יישק דבר. כשנולדה נכדתנו הבכורה אלמה לפני כשנה וחצי, הטלפון הראשון שעשיתי מחדר הלידה בבית חולים רמב"ם היה אליך. "סבתא, אני סבתא" סיפרתי לך בגאווה. יכולתי לשמוע את החיוך שלך מרחוק. הנה דור חמישי הגיע! ואני יותר מתמיד מרגישה ומבינה עד כמה משמעותי הוא הקשר בין סבתא לנכדיה, קשר שלא הרפית ממנו לרגע. גם בחצי השנה האחרונה שמרנו על חווית "היחד". הבת פלורה כאן לצידך, צבי שהיה נכון לעזור בכל משימה, ביקורים תכופים של הנכדות, שני שבאה לבקר עם המשפחה מלונדון, שרנו עוד שירים שמחים עם הנינים והנינות, 11 במספר, והחימשית אלמה החזירה לפתע את הזיק השובבי בעינייך.
המבנה של "גן קיקה" שינה כבר מזמן את פניו, אך הזיכרונות עדיין בלב "ילדי הגן". הגינה שטיפחת באהבה וביופי, עדיין פורחת וצבעונית, אני מאמינה שהיא תישאר בליבם של כולנו ובליבו של קיבוץ יגור.
עדי רויטנברג.
