בני עובדיה

אני כל כך רוצה לספר מי היה אבא שלי, אבל אם אתחיל, לא אוכל לסיים, זה יימשך נצח.

אבא יקר שלי,

הייתה בך אמונה כל כך חזקה,

אלוהים אהב אותך, עטף אותך בשלווה ובשקט ולאט לאט נפרדת מאיתנו.

אתה אחרון האחים בנימין, שמצאת את דרכך הביתה, לזרועות אמא רחל ואבא יעקב שכה אהבת.

היה לנו קשר מיוחד, לך ולי, ילדתך הבכורה. אמרת שהבאתי לך אור. לא תמיד הצטרכנו לדבר במילים, היינו מרגישים וחשים. יכולת להתקשר אלי ולשאול אותי מה קרה, כי פשוט ידעת.

אבא הכי בעולם, אתה האבא שתמיד רציתי. אבא מחבק, מנשק, דואג, גם כועס, מספר סיפורים, מצייר ציורים, משחק, מטייל. אבא כל כך ערכי ומוסרי, חוש צדק מעל הכל, יצירתי, בעל ידי זהב.

ציוני אמיתי, מה שהביא אותך בגיל 17 לעזוב הכל, להיפרד מאמא ולעשות את הדרך הקשה מפס לארץ ישראל.

מעורה בפוליטיקה, דעותיך מבוססות ומאד חכמות.

אתה  יודע אבא יקר, היום כל דבר ממציאים שם ושיטה, רושמים פטנטים. היום למשל יש מה שנקרא אקרובלנס, הרי אנחנו היינו משחקים שעות באותו דבר ממש.

משחקי חשבון, לימוד קריאה, אתה היית אלוף הפטנטים והטריקים.

גם הנכדים זכו, סבא בני היה מותג, מי לא הכיר אותך!

אתה ואמא הענקתם לנו ילדות מושלמת, זכית באשה שאהבה אותך ללא גבולות, שתמכה ולא ויתרה, גם בשעות הקשות.

תודה חמוד שלי, זכיתי!

אוהבת אותך מאד מאד והכי.

נוח בשלום ובשלווה.

אורלי.

כבר כמה זמן שאני אוסף מחשבות ומילים ומבקש שתרצה ללכת. אבל אתה כתמיד, בדרכך, מדוייק, מחליט ומבצע.

הדף נרטב לי, המילים קלות אך הנשמה מוצאת בם צער.

זכורה לי אבא, נסיעה ארוכה בעיניים טרוטות בקצהו של ליל אימון מפרך בערבה בשעות חריגות, בהן אתה מתקשר ואנו משוחחים על עניינים שברומו של עולם ושבחלקה הגדול אתה מלמד אותי שיר ילדים צרפתי – זו הייתה דרכך אבא, להבטיח את חזרתי בשלום הביתה.

כשחושב ומעלה את כל מה שהיה בך, בינינו ומה שהוא אני – חש את החסר בעוצמה. בנסיעות ארוכות משום מקום למקום ושוב לשום מקום. במחשבות ובהרגשה גם כשטלפון נייד, גיאוגרפיה או מילים לא היו בנמצא. בחיבוקים ובנשיקות (כאלו של אמא מרוקאית) בקצה כל קו טלפון, שבוע, מפגש משפחתי – אוהב, נוגע וקרוב כל כך.

חושב על דרך עבה וארוכה של חינוך לערכים ואהבת הארץ שלנו האחת.

לאמונה בכוח עליון ולדברים שהם חלק מיהדותנו ואמונתנו בדברים שיש בהם רוח.

על חינוך ודוגמא לאהבה גדולה לכל מה שסובבב אותנו – לאנשים כאנשים – לחברות.

לתרומה ונתינה כדרך חיים, שלא מתוך הרגל, מבלי לרצות לקחת או לקבל דבר.

לזוגיות שיש בה את כל המורכבות הרגילה, אך שהיא חזקה ומיוחדת שאין כמותה בעולם.

להורות חסרת גבולות המחבקת, מפנקת במידה הנכונה, קובעת גבולות ומייצרת חופש מחשבה ובחירה בכל דבר שפנימיותו תבחר בו.

מודה לך אבי ומצדיע (ממש כמו בצה"ל שגם בו יש לך חלק) על סט כלים (סופר טול) לחיי שלי, לבחירותיי ולחיי כולנו שנשארים כאן להמשיך ולקיים את מורשתך ה"עובדיית".

אנחנו ובת זוגך היא שהייתה איתך (אשתך), שותפתך המלאה למסע חייך, האמיצה, המתפתחת, הקשובה והמסורה – אמא שלנו – סופר אמא, תודה אמא על כל מה שהיית, את ועוד תהיי.

חיבוק אחרון אבא שלי אהוב!

חיבוק ענק אמא אהובה שלי!

יש לנו הכל, ויהיה עוד, ממשיכים תנועה!

אופיר

בני יקר שלנו, כבר מתגעגעים,

בני שלנו חבר יקר בחיים.

מאז הכרת את רחלה – הלבבות התקרבו

ולאורך החיים, חייכם וחיינו זה בזה התערבבו.

בחיי היוםיום היינו שותפים לערבי שישי-שבת, חגים ואירועים.

גם במהלך השליחויות הקשר החם נשמר ברציפות,

חבר עם לב זהב, מלא איכויות ויצירתיות.

מתעקש על ביצוע מושלם של כל המטרות והאתגרים,

ואכן הגעת להישגים בכל התחומים.

רגיש, צנוע ולעיתים גם נחבא אל הכלים,

אך בשקט הרועם הזה – כבש את כולנו – החברים.

המעורבות שלך בכל מהלכי החיים, עם ילדיך והצאצאים,

יצרו אותך בני – כל כך מיוח ושונה מאחרים.

ליווינו אותך בתקופה הקשה, באחרית ימיך,

באיזו אצילות עדינות ונועם, נלחמת עד כלות,

החזרת ללא סבל נשמתך לבורא והותרת כולנו בעיניים דומעות.

הטיפול המסור של רחלה חברתי, אחותי,

הוסיף לך בתקופה הקשה, איכות חיים באופן משמעותי.

אתה היחיד והמיוחד שלנו, הגעת לשקט ולשלווה

תמיד נזכרך בחיוך ואהבה.

תלמה והמשפחה.

זֶה אַף פַּעַם לֹא נִגְמַר

וְתָמִיד אֵיזֶה רֶגַע מַשְׁאִיר

קִטְעֵי מַבָּט, אוֹ צֵל, אוֹ שִׁיר

מִין כְּנַף יַתְמוּת בִּקְצֵה הָעֶרֶב

עִתִּים חָלְפָה, עִתָּים נִשְׁאֶרֶת

אוֹתָהּ בְּדִידוּת שְׁקוּפָה, דַּקָּה

אוֹתָהּ שְׁתִיקָה

בְּאֵיזֶה רֹךְ מִתּוֹק אוֹ מַר

כִּי זֶה אַף פַּעַם לֹא נִגְמַר.

את השיר כתבה עידית.

כשנתיים אחרי שנכנסתי לעבוד עם בני בארכיון (ביוני 1999) חשבתי שמגיעה לבני הוקרה מאיגוד הארכיונאים הבינקיבוצי על פועלו הרב והמסור בארכיון יגור, ועוד הרבה מעבר לכך. דיברתי עם שולמית קוגלמן ממעיין צבי, שהייתה אז יו"ר האיגוד, וסיכמנו שנפעל כדי שבני יקבל תעודת הוקרה כזאת, כלומר שיקבל את התואר "יקיר איגוד הארכיונים הבינקיבוצי".

כמובן שבני לא ידע על כך, זה היה סוד. רק עידית ידעה.

לצערי הרב זה לא התאפשר, אבל כיוון שבני לא ידע על כך לפחות נחסכה ממנו האכזבה

***

בני החל את עבודתו בארכיון יגור בשנת 1978, ומאז הפך הארכיון למקום מרכזי בחייו הפרטיים ובחיי יגור. הוא נכנס לעבודה ללא מידע מוקדם במקצוע. הוא ראה ב"איסוף ניירות" משימה חשובה ביותר אך לא כדבר העומד בפני עצמו אלא כחלק מהעשייה הקיבוצית בחיי היומיום ותוך שותפות בכל הקורה בשטח. בני הפנים תוך זמן קצר את הרעיונות החדשים ואת השיטות המודרניות במקצוע, תוך שהוא מיישם אותם לצרכים המיוחדים של הארכיון היגורי בפרט והארכיון הקיבוצי בכלל. כמעט מיד הפך לבר-סמכא וגם חלק את ניסיונו ואת הידע שרכש עם רבים ששיחרו לפתחו והגיעו להתרשם מהארכיון ביגור ולספוג מהידע והמקוריות בהם ניחן בני.

ייחודו של בני כבר מההתחלה היה לקחת את המצב כפי שפגש בעת כניסתו לעבודה, עם העובדים הוותיקים שהיו במקום שנים רבות (גולדה מינץ ומרדכי כוכבי), ולעשות את המהפכה השקטה ללא זעזועים וללא שבירת מסגרות, אלא מתוך צמיחה פנימית והובלת הצוות לנתיבים בהם בחר להוביל את הארכיון אל עבר ההתייעלות והמודרניזציה של שנות השמונים והתשעים. בני השכיל להעניק לארכיון את המעמד של מוסד חי ונושם, שלמרות שמטבעו עוסק בנושאים הקשורים בעבר הוא מאד עכשווי ומשרת את הקהילה בעבודתה היומיומית. הארכיון ממשיך לספק גם היום את הבחינה ההיסטורית להחלטות שונות במזכירות ובאסיפות. מתוקף בקיאותו הרבה היה בני חבר בוועדות מרכזיות כמו ועדת אסיפה. הוא "שחה" בכל הקשור בהחלטות המזכירות, ואם אפשר לומר – הוא היה המוציא והמביא ועל פיו נשק כמעט כל דבר בחיים היגוריים. הוא היה בקיא בתקנונים ובכל ההחלטות שהתקבלו. בזכותו, גם כיום, הארכיון פתוח לכל מי שזקוק לתקנון כזה או אחר או לתזכורת מן העבר העשיר של יגור, ואנחנו ממשיכים בכך. בני תמיד אמר לי: העיקר שיהיה פתוח!

בנוסף לכל זה, בני ניחן בזוג ידיים ברוכות, כשכל דבר שהן נגעו בו הפך ליצירת אמנות ממש. כריכה של יומני יגור ואסיפות בסוף כל שנה, מסגור תמונות בצורה יפהפיה, כריכת עבודות של סטודנטים, וגם עיצוב תערוכות. הכל בחפץ לב ולא מתוך כורח. הוא פשוט אהב את זה.

בין הדברים שיצר בני במו ידיו ובאמצעים מועטים אפשר לציין את המבנה עצמו כפי שהוא היום. סגירת המרפסת והפיכתה לקומפקטוס, המאכלס את כל התיקיות במקום נגיש אחד. הקמת ארון עץ יפהפה לתיקיות הנצחה לחברי יגור שהלכו לעולמם, פינה שהקים ממש מן המסד, ראיונות עם אנשים שמילאו תפקידים בכירים בארץ וביגור, מעבדה לפיתוח תשלילים, הקמת המודעון בטלוויזיה הפנימית וקידום תהליכים למחשוב כל החומר הרב שהצטבר.

עבדתי עם בני לא מעט שנים, מתוך הערכה רבה והבנה הדדית, ידידות וכבוד רב זה לזה. במהלך השנים עבדו איתנו יהודית יובל ועידית, אותה איבדנו לפני כחמש שנים, לאחר מכן גם נעמי שפיגלר שהלכה מאיתנו לאחרונה.

בני, אושייה יגורית. נוח בשלוה באדמת יגור שכל כך אהבת.

נטע.

בני עובדיה זכרו לברכה

לפני שאני קורא את קדיש יגור, ברצוני להקדים כמה מילים.

בני זיכה עשרות, ואולי יותר מחברי יגור, בקריאת קדיש יגור לזכרם.

בני מאד אהב את הקדיש הזה, כפי שאהב את יגור, בכלל, ואף כונה בפי חלק מחבריו "הרב הספרדי של יגור".

הפעם בני מזכה אותי בקריאת קדיש יגור לזכרו.

"קַדִּישׁ" קִבּוּץ יָגוּר/ צְבִי שְׁאָר

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן.

אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ, וּמִגְּאֻלָּה לֹא נוֹאַשׁ.

אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סָבַל הָעוֹלָם וּמִשְּׂמֵחָתוֹ שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִלּוּיוֹ וְסָתְרוּ.

לֹא תִּתֹּם עִמּוֹ תִּקְוָה, וְדֶרֶךְ יְשָׁרִים לֹא תְּאַבֵּד.

יְבֹרַךְ יְקַר הָאָדָם לָעַד.

יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ, וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִּים שֶׁנִּפְקְדוּ.

תַּמּוּ חַיִּים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָה, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ.

יְהִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ.