אסתר גולדברגר – זכרה לברכה
אסתר נולדה ב-25.1.1922 בעיר בודפשט, בת למשפחה אמידה, אחות צעירה לשרה ומגדה. אביה היה סוחר וחיי המשפחה עד לכיבוש הונגריה התנהלו בשקט למרות החוקים האנטישמיים בהונגריה. עם כניסת הנאצים בשנת 1944, הורע מאד מצבם של היהודים בהונגריה. אביה השיג תעודות מזויפות מראול ולנברג. אסתר ניסתה לברוח אבל נתפסה בגלל המראה היהודי שלה. יחד עם משפחתה עברה לגיטו. על מה שעברה המשפחה שם, אמרה "אני רציתי לחיות. מי שלא היה שם לא מסוגל לדמיין לעצמו איזה חיים היו לנו שם. זו הייתה פלנטה אחרת." בגיטו נפטרה אחותה שרה מרעב. שאר בני המשפחה שרדו.
הם חזרו לביתם בבודפשט והחלו לבנות את חייהם. באותן שנים, העתיד נראה מעורפל ואפור. היא סיפרה לבנותיה שיום אחד הלכה למגדת עתידות וזו אמרה לה: "את תתחתני, תחיי בחו"ל ואף פעם לא יהיה לך מספיק כסף." אסתר המשיכה לחפש את עתידה ובעקבות הצעה של חברה, פנתה למשרד של "הסוכנות היהודית" ושם נאמר לה: "קודם תלכי להכשרה ותלמדי להיות חקלאית ואז תעלי לפלשתינה."
בהמשך הצטרפה להכשרה, שם הם היו שלוש בנות יחידות מול שלושים גברים. באותה הכשרה היו גם דב ושרה קרדוש. בהכשרה פגשה את יוסף גולדברגר, ונישאה לו עוד בהונגריה. בשנת 1947 הם החלו את מסעם לעבר מדינת ישראל. הבריטים עצרו את ספינתם "ההגנה" ליד חופי הארץ והם הובלו לקפריסין. בהגיעם ארצה, הופנו לקיבוץ שדה נחום, שם נולד בנם הבכור מיקי. לאחר מספר חודשים, עזבו את שדה נחום ובאו ליגור. ביגור כבר הייתה קבוצת עולים מהונגריה והם הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. השנים הראשונות לא היו קלות. אסתר חלתה בשחפת ומחלתה ריתקה אותה לחדרי חולים ולביתה במשך שנה. בהמשך נולדו הבנות: כרמלה (1953) ושרי (1957).
רוב שנותיה עבדה אסתר במתפרה. יותר מאוחר עבדה חצי יום בבתי ילדים. בני הזוג, אסתר ויוסף אהבו את החיים שאותם הפסידו במלחמה. הם אהבו לצאת מיגור לבלות עם חברים, לרקוד, לשוחח, לטייל, לדבר הונגרית ולהנות. "אמא," אומרות בנותיה, "הייתה מאד חברותית, אופטימית, טובת לב, אהבה לקרוא ספרים, אהבה תרבות, קולנוע, תיאטרון. הייתה מאד סקרנית ותמיד שמרה להתלבש יפה. עד יומה האחרון." היא הצביעה בעד שולמית אלוני, כי שנאה מלחמות וחשבה שדו-קיום זו הדרך לחיות בשלום בישראל.
בגיל 85 החליטה לעבור לבית אחווה. "אמא," אומרות הבנות, "הייתה אשה מאד מציאותית. תמיד הקדימה לעשות צעד אחד קדימה. הייתה מאורגנת מבחינה פנימית בצורה מעוררת השראה." עד גיל 90 הייתה מאד עצמאית. הייתה מאד אהובה על הצוות ב"בית אחווה". לפני כארבעה חודשים חגגו לה בבית אלון 100 שנים להולדתה. במסיבה נכחו בני משפחתה, צוות גיל הזהב, חברים וצוות ידידיה בבית אחווה. "הייתה בה נתינה אינסופית למשפחה," אומרת כרמלה ומוסיפה: "הייתה מאד משמעותית בחיי בנותיי."
בימים האחרונים הורע מצבה. יומיים לפני מותה ישבה עם נכדיה וניניה בבית אחווה. "את חג הפסח, חגגנו בחדרה שבבית אחווה." בבוקר באה כרמלה, פתחה את החלונות המוגפים, עיסתה את פניה, ניקתה את עיניה. אסתר פקחה אותן ואמרה בלחישה, "אני אוהבת אותך," וסגרה. בשעות אחר הצהריים שרי, עסקה בעריכת סרט. פתאום תקף אותה חוסר שקט, עזבה הכל ובאה לאמא וכעבור דקות ספורות אסתר נפטרה. "היה באמא משהו," אומרת כרמלה, "כל כך לא מעיק, שאפילו ברגע הפרידה אפשרה לנו להיפרד באהבה."
אסתר הותירה אחריה שלושה ילדים: מיקי, כרמלה ושרי
שלושה נכדים: ישי, טלי וגילי
וחמישה נינים: אור, הילי, הדר, מעיין וזוהר
יהיה זכרה ברוך.
