עזגד שלם

עזגד שלם

עזגד נולד ב-13.3.1944, בן לגולדה ואהרון ואח לאורי, יוחאי, שפרה ופועה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בחברת בני מחזור י"ז. בשנת 1962 התגייס לצבא. במהלך שירותו בגולני, השתתף במלחמה על המים, שהייתה סדרת מאבקים על מקורות המים בצפון.  ב-13.11.64 השתתף ונפצע בקרב שהחל בתקרית בתל דן. בעקבות תפקודו בעת הקרב הוענק לו צל"ש. לאחר שחרורו מצה"ל, יצא לעזרה בישוב צעיר – בית גוברין. כשחזר ליגור השתלב בענף הכותנה, תחילה ביגור ובהמשך במועצת הכותנה ובמשרד החקלאות. חמישים שנה עבד בשדות ולפי דברי חבריו מעולם לא התעייף מעבודתו. איש עבודה חרוץ ומסור.  לעיתים עבד מחושך לחושך. הוא המשיך לעבוד בענף הכותנה גם לאחר צאתו לפנסיה. היה דמות מוכרת ומוערכת בעבודתו ואף זכה בפרס על שם סם המבורג, פרס יוקרתי המוענק למגדלי כותנה מצטיינים ולמי שתרמו תרומה חשובה לענף הכותנה.

את השכלתו בתחום האנטומולוגיה, רכש בפקולטה לחקלאות ברחובות. זה היה הבסיס לחמישים שנות עבודה בפיקוח וביקורת גידולים חקלאים. את הידע שלו הרחיב מאד מבחינה מקצועית בעבודה יומיומית שהפכה לניסיון עשיר כי באופיו היה אוטודידקט.

בשנת 1970 נשא את זהבה ויחד הקימו את ביתם ביגור. בהמשך נולדו ארבעת ילדיהם: שירן, עטר, שקד ויערי.

שלוש היו אהבותיו של עזגד: מוסיקה קלאסית, אליה נחשף בבית סבו, טבע ופרחים, אותם למד והכיר מאחיו הגדולים וצילום.

כבר מצעירותו בלט באהבתו לטבע ולפרחי הבר בכלל. בגן הבוטני, שהוקם מאחרי הבריכה היה הרוח החיה במציאה ואיסוף של פרחים. בני משפחתו מעידים שהיה מתרגש כל שנה למראה הוואדי הזורם, הפרחים על הכרמל ובעיקר, פריחת השושן הצחור, החלמוניות בגליל ובגולן, אדמונית החורש ועוד. הוא הבחין בפרחים מיוחדים, בבעלי כנף ובעלי חיים במקום שאף אחד לא חשב שהם קיימים. כך, באמצע המסלול בטיול בארה"ב חזרו זהבה והוא כעשרים קילומטרים לאחור וגילו עולם של טבע יפהפה, אותו הוא הנציח במצלמתו.

הצילום היה חלק בלתי נפרד מאהבתו לטבע. בגיל 15 קיבל את מצלמתו הראשונה ומאז ועד כמעט ליומו האחרון לא הפסיק לצלם ולתעד. אהבתו לטבע וליופי בלטה גם בצילומי שחור לבן, במצלמות הכי פשוטות בהן השפעת הצלם היא המרכיב החשוב והעיקרי לאיכות התמונה בלטו כישוריו כצלם בעל עין רגישה.

כחלק מאהבתו לטבע הרבה לטייל בארץ. בהשפעת אחיו הגדולים הצטרף  לחוג סיור של התנועה. כאן נחשף גם לארכיאולוגיה והיסטוריה. ילדיו מספרים שסתם ביקור בתל-אביב או בקניונים לא נחשב. כל שבת יצאו לטיולים, יחד אתו סימנו שבילים על הכרמל. היה לו עניין להנחיל את אהבת הארץ, המוסיקה ואת הרצינות והנחישות לעבוד, גם כשקשה.

נכדיו היו בבת עינו ומקור לגאוותו. בשבילם גם כאשר היה מאד עסוק, התייצב בכל שעה ומקום שנדרש.

בשנותיו האחרונות, צילם ותיעד ביגור, חגים, בנייה חדשה, כריתת עצים ובעיקר ילדים, משפחות ואנשים. דווקא בשנים האלה הקשר שלו ליגור הלך והעמיק. הוא נגע בלבבות אנשים רבים ביגור ומחוצה לה.

הותיר אחריו את זהבה אשתו, ילדיו, כלות, שבעה נכדים ומשפחה רחבה אבלה.

יהי זכרו ברוך.