משה סנדר – זיכרו לברכה
משה, בן רבקה ויוסף סנדר, נולד בשנת 1926 בעיר המחוז באקאו, ברומניה. התחנך במשפחה דתית שחיה בתוך קהילה יהודית תוססת ומאורגנת, בעיר גדולה וסואנת. בן שלוש שנים הלך ל"חיידר" בטלית ופאות מגולגלות, עבר לביה"ס העממי היהודי, ומשם כתלמיד מצטיין לביה"ס הכללי, עד שגורש ממנו ככל התלמידים היהודיים. במשפחה חגגו שבת וחגי ישראל על טהרת המסורת. במקביל, שיחק כדורגל והיה חבר בתנועת השומר הצעיר.
עם כניסת הגרמנים לעיר במלחמת העולם השנייה הוחמרו תנאי החיים. הוא נאלץ לחפש עבודות שונות כדי לסייע לפרנסת המשפחה, ואחר כך גויס לעבודה מפרכת בהקמת שדה תעופה גרמני-רומני. גם הכיבוש הסובייטי היה בתחילתו אלים ודורסני. משה התארגן עם חברים מן הנוער היהודי לחפירת בורות במרתפים לשם שמירת רכוש יהודי מפחד הבוזזים, לארגון קייטנה לילדים יהודיים ולהקמת חוות הכשרה לעליית חלוצים לארץ ישראל. בפעולות אלו תפקידו המיוחד היה השגת כספים והעברתם ממקום למקום בתנאים מסוכנים. כשהתגבר החשש שיגויס לצבא המקומי, החליט לעלות ארצה למרות צער הפרידה ממשפחתו. ב-1946 הגיע ארצה עם אנשי אניית המעפילים, ועמם נשלח למחנה המעצר בעתלית. עם השחרור התגלגל בין עבודות מזדמנות, ולבסוף גויס לנוטרות. עם קום המדינה גויס לצה"ל, לחטיבת אלכסנדרוני. לאחר השחרור מצה"ל יזם משה עם חבריו ליחידה הקמת גרעין התיישבותי. הגרעין שובץ להתיישבות בכפר דניאל, ומשה היה למנהל היישוב. אך זמן קצר לאחר מכן הגיעו הוריו ואחותו ארצה, והוא החליט לעזוב את היישוב כדי לעזור למשפחה להיקלט בארץ. משה הכיר את רות, ואחרי תקופת חברות החליטו השניים לבנות חיים משותפים ביגור. תחילה היה משה נהג להובלת תוצרת תנובה, ואח"כ, מנהל מחלקת השיווק של תנובה. בשובו ליגור גויס לתפקיד מרכזי במסגרת "משקי הקבוץ המאוחד", שם עבד שש שנים. בשובו הבייתה נקרא ע"י יעקב רם, יו"ר המועצה האזורית זבולון, לעבודה במועצה. משה כיהן כאחראי מחלקת החינוך, כמזכיר המועצה, וכסגן ראש המועצה. כגזבר ביה"ס "כרמל-זבולון" היה לו חלק פעיל בהתפתחות ביה"ס, בעיקר הרחבת מבנה האגרומכניקה, ובניית בית הספרייה והמעבדות.
בצד פעילויותיו התובעניות, משה היה איש משפחה חם, מסור ופעיל. כך בגידול שלושת ילדיו – נדב, רבקה ואורית, וכך גם בקשר אמיץ במיוחד עם תשעת נכדיו. הוא קיים מפגשים וטיולים משפחתיים רבים, ושיאם היה מסע השורשים המשפחתי למחוזות ילדותו ונעוריו ברומניה. כמו כן היה משענת מרכזית להוריו, ולהורי רות אשתו. בית רות ומשה היה מרכז תמיכה וקשר לכל המשפחה המורחבת.
עם יציאתו לגמלאות החל להשתתף בתדירות בפעולות מרכז "דורות" במועצה האזורית, ומצא שם עניין רב בפעילויות השונות, וברקימת קשרים חברתיים עם אנשים מוכרים ועם אנשים חדשים מיישובי המועצה.
משה היה אדם חם וטוב לב, רחב אופקים, בעל מעוף ויוזמות מעשיות, סקרן לכול, נענה לכל אתגר ולומד תחום חדש מדי פעם, מתמצא בתחומים רבים, בעל ידי זהב, ובעל זיכרון פנומינלי.
המטפלת המסורה מרי, שסעדה בעבר את רות, טיפלה בו בביתו באהבה רבה ובמיומנות בשנים האחרונות, והמשפחה מודה לה מאוד מאוד.
שבע ימים נפטר ממחלה בבית החולים.
משה יחסר מאוד לבני משפחתו ולידידיו.
