עדה כספי זכרה לברכה
עדה נולדה בקיבוץ גבעת ברנר בשנת 1942, ליהודה וחדווה חיות. היא הייתה אחות קטנה ליעל ועמי, בת זקונים שובבה ומלאת פלפל, ולא פעם ספגה קצת נזיפות וחטפה בישבן. על אף פער הגילים הניכר בין האחים, היה ביניהם קשר קרוב ואוהב, שנשמר לאורך כל חייהם.
כבר בילדותה נראו בה ניצוצות של תחרותיות ונחישות. מהר מאוד התבלטה בענפי ספורט שונים ואספה לחיקה מדליות ותעודות הוקרה לרוב.
בשנת 1961 התגייסה לצה״ל ושירתה בחטיבת גולני, שם זכתה לכינוי החם והמוכר: עדה מרמלדה. בזמן שירותה פגשה את מתוס, לו נישאה מספר שנים אחר-כך. השניים הקדימו את חתונתם, כדי שזאב, אביו החולה של מתוס, יספיק לחגוג עמם. בשנת 1964 הם נישאו ועברו להתגורר בקיבוץ יגור.
בשלוש השנים הראשונות בקיבוץ הספיקה עדה להדאיג מעט את זקנות יגור, שחששו שמא הצעירה שמתוס הביא איננה יכולה ללדת. כתשובה ניצחת לחששות, השניים הביאו לעולם שישה ילדים.
ביגור השתלבה עדה בעבודה בחממת הוורדים, שם פרחה, תרתי משמע, והתאהבה בעולם הצמחים. בהמשך, כמקובל אז בקיבוץ, יצאה לתקופת עבודה בבתי הילדים – עבודה אותה עשתה באהבה רבה ובמסירות אינסופית. עם סגירת החממה עברה לעבוד במשתלה, שם לקחה חלק בניסויים בהדברה טבעית.
בשנת 1999 הייתה שותפה לצוות ההקמה של גן האירועים החורשה ביגור. היא הייתה האחראית על עיצוב הנוי ותחזוקתו, עיצוב חופות ושזירת פרחים. היא השקיעה בכך את כל ליבה וכוחה. כהוקרה, כתב עליה עודד קוטליאר: לעדה זכויות רבות על פני 30 שנות עבודה והשקעה של כישרון וכוח פיזי. בזכות עדה גן החורשה נראה כגן היפה והאינטימי ביותר באזורנו. לעדה זכויות ראשונים, ועד יומה האחרון היא תהיה חלק מנוף החורשה!
במקביל לקריירה ולגידול המשפחה, עדה הייתה אישה של סקרנות בלתי נדלית ויכולת יצירתית עשירה. היא למדה, חקרה והתעמקה בתחביבים רבים.
טיולים – אהבה עזה לטיולים בארץ ובעולם.
ארכיאולוגיה – השתייכה לצוות החפירות של יגאל טפר ז״ל.
אריגה ורקמה – למדה אריגה באופן מקצועי והתנסתה ברחבי העולם. עבודות האריגה הצבעונית שלה מקשטות את ביתה עד היום. כמו כן עדה ניחנה בכישרון רקמה מופלא והעניקה לכל ילדיה חולצות רקומות ססגוניות.
שזירת פרחים – עדה למדה את התחום באופן מקצועי, עבדה עם הנחשבות בתחום, השתתפה בתחרויות גדולות בארץ ובעולם ואף זכתה בפרסים רבים.
צורפות ותכשיטנות – תחביבה הגדול מכולם.
עדה למדה בבית הספר משכית מפי צורפים תימנים, ועסקה רבות ביצירת תכשיטים בטכניקות מסורתיות ומורכבות, כדוגמת הפיליגרן (צורפות חוטים).
עדה הייתה אישה של עקרונות, שלא פחדה להילחם על אמונותיה. הרעיון הקיבוצי של הלינה המשותפת היה לה קשה מנשוא, ולאחר שנולדו שניים-שלושה ילדים, הבינה שהיא חייבת לעמוד על שלה ונלחמה למען מעבר ללינה משפחתית. עוד לפני שהבית היה מותאם לכך פיזית, הילדים ישנו בבית ההורים, כך שבכל לילה נפרשו מזרנים על הרצפה ולכולם היה מקום.
נקודת מפנה דרמטית בחייה ובחיי משפחתה הייתה השרפה הגדולה. המשפחה התגוררה בצריף, ולמרבה המזל, בזמן שכולם שהו בהקרנת סרט בקיבוץ, קצר חשמלי גרם לדליקה וכילה את בית העץ. האירוע הוביל לתקופת שיקום ארוכה ומורכבת עבור המשפחה, אותה עברו יחד בצפיפות ובגבורה.
ניצני מחלתה התגלו בשנת 2019. מצבה התדרדר באופן מהיר בשנים האחרונות, והיא כבר לא יכלה להיות אותה אישה פעילה ונמרצת שהייתה. עם הצטרפותה של רסן כמטפלת לפני מעט יותר משלוש שנים, נרקמה ביניהן אהבה עמוקה והדדית. יומיים בלבד לפני פטירתה, כשעדה כבר כמעט ולא תקשרה עם סביבתה, היא התעוררה בבוקר, חייכה אל רסן והודתה לה מקרב ליבה.
עדה הותירה אחריה שבט מפואר: שישה ילדים: רמית, אלדר, תור, רום, אילי ולורי, ו-12 נכדים.
יהי זכרה ברוך, אהוב ונוכח תמיד.
