יעקב אברז'נסקי

(מתוך רשימה של בתיה קנטרוביץ' ביומן יגור)

איך אנשים שנותנים את הכל – את חייהם – נעלמים כלא היו. מדי שנה בערב מרגש, ערב יום הזיכרון, מועלית הדמות בפנינו. מספר משפטים, תמונה, קטע מוסיקה ונעלמים שוב. כשם שעלה שמם כך נמחק ומצפה לגאולה רק כעבור שנה…

יעקב אברז'נסקי קראו לו. בן עיירה קטנה ברוסיה הרחוקה שהגיע ליגור בשנת 1940, נכנס לעבודה ברפת. בודד היה ושתקן. הכל עשה בדבקות ובהתמדה. צנוע ויודע ספר וכך התהלך "בצדי הדרכים". אדם כל כך ערירי. בא מהבלתי נודע והלך אל הבלתי נודע. השאיר אבן קטנה בכפר ורבורג, שם נטמן לאחר אחד הקרבות עקובי הדם בדרום הארץ, במלחמת השחרור.

רוב האנשים לא זוכרים את פרצופו, לא זוכרים את הליכתו בלילה אפל. איש לא חושב שצריך לפקוד את קברו, לפחות אחת לשנה ביום נפילתו, להניח זר, לשהות דקה אחת של דומיה, ממש כשם שאנו נוהגים לגבי המוכרים לנו, לגבי אלה ששאר בשר להם בארץ הזאת.

הדור שלנו, הדור שאברז'נסקי זה במעשיו ובמותו ציווה חיים, חירות וביטחון, לפחות הוא חייב לו יותר מכפי שהוא נותן… אלה הן מקצת מהמחשבות שתמיד ניקרו בי.

גמלה בי ההחלט, ניצת בי הצורך בביקוריי אצל ילדיי באיזור הדרום, לאתר את פיסת הקרקע המוקדשת רק לו – רק ליעקב – קברו.

בית הקברות בכפר ורבורג מטופח. חלקות חלקות. חלקה לכל מלחמה, "חלקונת" למבצע – בכל אחת מהן התשלום הכבד ששילם עם ישראל עבור חירותו. התבוננתי במצבה הקטנה – יעקב אברז'נסקי – נהרג כאדם מבוגר בן 39.

באותו לילה יצאו הבנים עטופים בשינלים כבדים. לאן הם הולכים, שאלתי? שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה. רק לאחר.

יעקב, בחור סגור שלא התחבר. מאוד מופנם. לא חבר'מן. בא מרחוק, מרוסיה. גם היום הוא רחוק מהבית, מיגור. כמה שנים לקח לי להגיע ולפקוד את קברו.

שורות שורות. קברים דוממים. אבן קטנה על כל אחד מהם. לנופלי מלחמת הקוממיות אבן מסותתת פחות, אבן צהובה מעט – כבר עבר זמן.

שורות שורות. קברים צפופים. הסדר, הניקיון והכבוד שוררים בכל. לא תגלה הזנחה. על קברו של אוברז'נסקי לא כלום – לא צנצנת, ללא כל סימני ביקור.

קברות רבים מכוסים בצמחיה, על אחרים עציץ. פה ושם פרחים, חלקם כבר יבש, חלקם אך טרי. על קברים אחדים מנורת נשמה – ביטוי. ביטוי לקשר שבין החי והמת.

על קברו של אברז'נסקי – לא כלום.

יעקב אברז'נסקי – מורי הראשון

בהיותי בן שש שנים עת אשר לא ידעתי עדין את העולם, וכל מחשבותיי  היו מסורות אך ורק אל המשחקים. שמי ילדותי היו בהירים ואף ערפל קל לא כיסה אותם אז השמיעני אבי בפעם הראשונה אודות החדר וה"רבי". אנוכי לא ידעתי אף מה זה חדר ומה זה "רבי". כפי שסיפרו לי אודות ה"לאקשן" של הרבי שיערתי בנפשי שזהו איש כזה המכניס את כל הנערים אל מקום אחד וסוגר עליהם את הדלת ואינו נותן להם ליהנות מאור העולם, לא להשתעשע ולא לטפס על האילנות ואם אחד עובר על (פקודתו) החוק אז לוקח הרבי את רצועותיו העבות ומודד בהן את גבו של הילד (בלשון הגדולים) ז.א. שהוא מכה אותם ולנער המוכה אסור גם לבכות. הוי מה נורא הוא החדר! אבל את מחשבותיי אלו לא הגדתי לאבי וכשה לטבח מובל הלכתי עם אבי החדרה. בעומדי על מפתן החדר נגלה לפני מחזה כזה: באמצע החדר עומד שולחן (…) ומסביב לו השבה תלמידים ובראש השולחן יושב ה"רבי", איש בעל זקן לבן וקמטים רבים על מצחו. יושב הוא בלי "קפוטה" רק ב"טלית קטן" לבד, וירמולקה זקנה ובלה על ראשו. ה"טלית הקטן" שלו אינו כל כך מהודר, עליו אפשר (לראות) עקבות המאכלים שאכל דהיינו: חלבון ביצה, שמנונית ועוד. כיון שראה את אבי מיד התחיל לחפש את ה"קפוטה" שלו שטלאי על גבי טלאי עליה. הוא ניגש מול אבי, נותן לו שלום ובתוך כך הוא שואל: "הזה הוא בנך? נער יפה" ומחליק לי על לחיי. לו שפכו עלי דלי מים, כי אז לא נרתעתי לאחורי כמו בעת שהניח עלי את ידו הקרה והצנומה. אחרי שיחה קצרה עם אבי הושיבני הרבי אצל השולחן והגיש לי סידור לקרוא בו שלא אשב בטל. והוא הלך ללמד עם הכיתה השנייה.

לבי וראשי לא היו נתונים אל הלימוד כי אם אל הרחוב ותכף כשסר מעלי ה"רבי" הרימותי את עיני מהסידור והבטתי אל הרחוב. ראיתי איך אנשים הולכים חופשיים מכל לימוד וקנאתי בהם קנאה גדולה. אחר כך נפלו (מבטי) עיני על קירות  החדר – שהעבירו בי גועל נפש – השחורים שקורי העכביש אוו להם שם משכנם, אבל ממחשבותיי אלו התעוררתי כשניגש אלי ה"רבי" הוא התחיל ללמד אותי סידור לאט ובנחת, ותאר לי את כל דברים במשלים נאים ומושכים את הלב עד שכל מחשבותיי ודמיונותיי על ה"רבי" נכזבו בפעם אחת, ושבע רצון ונחת הייתי כשירדתי מספסל הלימוד אל הרבי ובלבי חשבתי כי מעתה והלאה לא אמאס בלימודים, וטובים היו לי לשמוע דברי ה"רבי" מאשר להשתובב בחוצות ובשווקים. וחביב נעשה עלי הרבי עד מאד.

יעקב אבורזאנסקי.