יחיאל יגאל

שלושים עברו.

חודש ימים עבר מאז הלך מאתנו חיליק חברנו. ואנו, חבריו, עומדים מורכני ראש ושבורי לב על קברו הרענן שלרגלי הכרמל המוריק, הצופה פני הנוף, אשר בגבולותיו חי בינינו זה שנים אחדות, הנוף אשר קלט אותו בחייו ובו גם נפל. אדמתו היא אשר קלטה אותו במותו, לרגלי אותו הר זקוף עם עציו המוריקים וצוקיו המאדימים. מול גבעות הגליל התחתון כרע, תחת עץ זית אפור-ירוק, פורח בלובן פריחת האביב, ליד קמה גבוהה המצהיבה שיבוליה. ואדמה זו שספגה את זיעתו בפלחו אותה במחרשתו – היא היא אשר גם ספגה את דמו הגועש כאשר נזעק להגן עליה מפני אויב חזק, מוסת ואכזרי. בבוז למוות ובזעם על האויב, לא רצה לכוף את קומתו הישרה בחפותו על בחוריו הנרתעים לרגע מפני נחשול האש העצום של הפולש; תוך קללת בוז שגוועה על שפתיו נפל שדוד. ואנו חבריו, לא נותר לנו אלא להמשיך, לחרוק שן ולעצור את כאבנו ולהגביר שבעתיים את כושר מלחמתנו.

אך הוא לא זכה לראות את סוף הקרב, את האויב הנס למאותיו ואלפיו, את עשרות גוויותיו הזרועות בין הסלעים, את תבוסתו המלאה והמחפירה, שאנו היום עדים לתוצאותיה. אין הזמן מרשה להתאבל. יקשה לבנו כאבן,

תיבש דמעתנו. אין לנו שהות למספד כי רבה המלחמה לפנינו. אך חמת נקמתנו תגדל פי כמה. ועליך לסלוח לנו, חיליק, על כי זרם החיים גרפנו הלאה ומאלצנו לפעמים להסיח את דעתנו מכאבנו עליך. ואנו ממשיכים להילחם, לעבוד, לצחוק, אף לשיר ולרקוד. הן תזכור, חיליק, כך היינו אף אני ואתה אחרי שיצאנו וחזרנו, כשגופת חברנו נישאת על שכמנו.

נוראה המחשבה ששנים תחלופנה וזכרך יהיה אז רחוק מאתנו. ועוד חיים צעירים של פולחי אדמה ולוחמים ייגדעו. דם רב עוד תספוג אדמת ארצנו הקטנה הזאת, וחלק מאתנו עוד יזכה להמשיך לעבוד בשדה ובבית,

ואין מחריד. אך כל עוד תזרח לנו השמש על העמק הקטן שלנו, בהופיעה מעל להרי הגליל התחתון אשר עליהם נפלת – אתנו אתה. כל עוד הטרקטורים האדומים והרועשים פולחים אדמתנו והופכים רגביה השחורים בזחל איטי – אתה עוד האוחז בהגה, מאובק ומפויח, כשמשקפי השמש רכובים על מצחך. כל עוד שיבולי זהב קורסות לברק להב מכסיף של מקצרת הקומביין ועובדים מאובקים קושרים ומכתפים השקים המלאים לאסם וממשיכים להתלוצץ ולקלל, לשיר ולהתווכח, אף לריב ולצעוק – אתה ביניהם: זקוף, מאושר ומאובק. כל עוד אנו ממשיכים כך – דמך רונן בדמנו וצחוקך בוקע מתוך צחוקנו;

עדים הכרמל והקישון, הכרם ועשן בית החרושת, ביניהם מצאת מנוחת עולמים.

אסף כץ ז"ל

חיליק התגייס עם הינתן האות. לפני כן היה בבריגדה, ועם הנצחון חזר אלינו.

לאט לאט, תוך התלבטויות קשות ומשברים נפשיים, החל למצוא את מקומו בעבודה ובחיי החברה. התחבר אל הנוער והחליט שיגור תהיה ביתו.

לא הרבה זמן חי בתוכנו, אך במשך הימים הלא מרובים הספיק להתחבב על כל רעיו וידידיו.

והנה הוכרזה מלחמת עצמאותנו וניתן האות להתגייס. חיליק נשלח מטעם המשק. מרצונו הלך להלחם את מלחמת החיים והמוות של עמו. ידע כי מלחמת דמים אכזרית לפנינו, ואמנם שילם בדמו הוא ללא היסוס ופחד.

זה עתה גמר קורס למ"מ וקיבל מחלקה לפיקודו. היה איש הסדר והמשמעת, וזאת החדיר גם בקרב חייליו.

קשה היה לא לחבבו. הייתה לו הרגשת דרך-ארץ בפני כל אדם, ולכן גם מיטיב היה עם כל אחד. כה נעים היה לשבת אתו בחדר ולשוחח על דא ועל הא. נדמה היה לי תמיד, שבאחד הימים שוב אכנס לחדר ואמצא בו את חיליק. אך המציאות היא אחרת… קשה להשלים עמה – – –

ח י ל י ק ! יודעת אני כי נפלת קרבן במלחמה על עצמאותנו, ובכל זאת נשאלת השאלה: ל מ ה ?

ר.ו.