יהושע גלוברמן – האלוף הנשכח
אורי קציר
לא רבים זוכים לקבל דרגת אלוף לאחר מותם. יהושע גלוברמן היה, כנראה, היחיד בתולדות צה"ל שזכה לכבוד זה "האלוף הנשכח" הוא כותרת מוזרה. אולי נחבאת בה גם סתירה פנימית קטנה, אם להיות אירוני לרגע, משום שאלופים, בין שהם במדים ובין שהם עוטים מחלצות אזרח, אינם מניחים לנו לשכוח אותם. אם הם לא מצטרפים לצמרתה של איזו מפלגה, הם מתמנים כמנהלי חברות גדולות או גופים ציבוריים כאלה ואחרים. בדרך כלל יש להם מה לומר על כל דבר, וידוע שהם משמשים כפרשנים צבאיים עליונים בכל כלי תקשורת המכבד את עצמו (וגם באלה שאינם מכבדים את עצמם, אבל נניח לזה, לפי שעה).
אבל יהושע גלוברמן הוא סיפור אחר לגמרי. הוא, כאמור, התמנה לאלוף לאחר מותו. עשרים וחמישה חודשים עברו בין מותו לבין מינויו כאלוף בצה"ל.
יהושע גלוברמן נולד בבלארוס ב -1905. הוא היה ציוני נלהב עוד מנעוריו, ובשלב מסוים אף גרם לו הדבר להסתבכויות עם השלטון הקומוניסטי במדינה. גלוברמן הצעיר עמד בראש קבוצה של שלכאורה תמכה במשטר החדש, אך למעשה היו לה מטרות ציוניות בתכלית.
ב-1924 נאסר בשל פעילותו הציונית ונידון לשלוש שנות מאסר בסיביר. אביו פעל לשחררו ובין השאר השתדל אצל יקטרינה פאבלובנה פשקובה, מי שהייתה אשתו הראשונה של הסופר הרוסי מקסים גורקי. גורקי עצמו היה ידידו ומקורבו של ולדימיר איליץ' לנין, ואף נשא עליו את ההספד המפורסם לאחר מותו. המאמץ השתלם: יהושע הצעיר שוחרר מכלאו והותר לו לעזוב את ברית המועצות.
הוא הגיע לארץ ישראל ב-1925 עם אידיאלים חלוציים והרבה מרץ. הוא הצטרף לקבוצה שהשתייכה ל"קיבוץ עין חרוד", הארגון הקיבוצי שקדם ל"קיבוץ המאוחד", ועבד בחציבה באזור ירושלים. תוך כדי עבודתו נפצע, והרופא קבע שעליו לצאת לחופשת הבראה בקיבוץ צעיר באזור חיפה, יגור שמו. מאז ואילך הפך גלוברמן לחבר אותו קיבוץ. בתחילה עבד בפלחה, אבל לאחר מכן מצא את מקומו בענף הביטחון. הוא הצטיין בתחום זה ומונה למפקד ארגון ההגנה באזורו. מאוחר יותר עלה בדרגה והתמנה לאחראי על הביטחון באזור מישור החוף שבין תל אביב בדרום לעתלית בצפון.
בשנת 1936 פרצו המאורעות ויהושע גלוברמן נקרא לעבודה מלאה במפקד ההגנה. הוא מונה כמפקד החי"ש, חיל השדה של ההגנה, בצפון הארץ, ולאחר מכן בארץ כולה. הוא היה אחד הראשונים שעסקו ברצינות בנושא גיוס, עיבוד ומיצוי הפוטנציאל האנושי, מה שקרוי היום כוח-אדם. כמו כן פעל להרחבת החג"ם (חינוך גופני מורחב), מסגרת קדם-צבאית שקדמה לגדנ"ע. תקופה מסוימת אף שימוש כמפקד החג"ם. במקביל, פרסם חוברות מקצועיות בנושאי נשק ואימונים. בדרך כלל מילא תפקידים מרכזיים ותוך כדי מילויים נקרא למלא משימות דחופות נוספות.
ב-1938, למשל, היה מפקדה של חניתה, ישוב צעיר שזה עתה הוקם. בימי מלחמת העולם השנייה מילא יהושע גלוברמן תפקידים בכירים בהגנה. הוא היה ראש לשכת ההדרכה של המטה, מפקד אזור הגליל התיכון ולאחר מכן גם מפקד מחוז תל אביב. בימי תנועת המרי (מסוף 1945 עד אמצע 1946) פיקד על כמה מבצעים מרכזיים. אחד מהם היה "ליל וינגייט", מבצע שנועד ללחוץ על הממשלה הבריטית להגדיל את מכסות העלייה. בארץ שהתה אז ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית וההגנה הפסיקה, ביוזמתה, את פעולותיה הצבאיות. משהתמהמהה הוועדה בעבודתה ולא גילתה כל כוונה ללחוץ על הממשלה הבריטית, החליטה ההגנה לעשות זאת בעצמה. אבל בעיות של תיאום לקוי בין כוחות ההגנה והתנגשויות בלתי-מתוכננות עם כוחות בריטיים בעיר מנעו את הורדת המעפילים. במהלך הפעולה ירה סמל בריטי בשם פלאוּר באחת המ"כיות, ברכה פולד, למוות (מאוחר יותר נקראה ספינת מעפילים אחרת על שמה). במהלך המשפט הוכח כי ברכה פולד, יחד עם חבריה, עמדה בידים מורמות שעה שפלאור ירה בה. במקביל, נמשכו ההתנגשויות בין הצדדים ברחבי העיר ולאחר מכן נודע כי ספינת המעפילים "אורד צ'ארלס וינגייט" (שעל שמה נקרא המבצע), אותה ספינה שאמורה הייתה להנחית מעפילים על חוף תל אביב, נלכדה לא רחוק מהחוף והובלה לחיפה.
בסוף 1947 נשלח יהושע גלוברמן לצפון הארץ במטרה להכין את הישובים למלחמה הצפויה שם. הוא שב לתל אביב בראשית דצמבר ועמד לקבל את הפיקוד על חטיבת ההגנה באזור, שכלל גם את חזית יפו. ב-8 בדצמבר, כשחזר במכוניתו מירושלים לתל אביב, היה עליו לעצור בלטרון, משום שהכביש היה חסום. לפתע נפתחה עליו אש והוא נהרג.
אורי מילשטיין מספר בספרו "תולדות מלחמת העצמאות: ממשבר להכרעה", כי גלוברמן אמור היה לקבל לידיו את הפיקוד על חטיבת גבעתי. הוא כולל אותו ברשימה של מפקדים ותיקים ומוכשרים שהיוו את עמוד השדרה הפיקודי של ההגנה ושמספרם התמעט בחודשי הקרבות לאחר שרבים מהם נהרגו. נוסף על גלוברמן הוא כולל בהם גם את דני מס, סגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, שנהרג יחד עם הל"ה ב-16 בינואר 1948; נועם גרוסמן, מפקד פלוגה בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, שנהרג ליד עטרות ב-4 במרץ; בן-עמי פכטר, מפקד גדוד 21 מחטיבת כרמלי ואיתן זייץ, מפקד פלוגה באותו גדוד, שנהרגו בשיירת יחיעם ב-27 במרץ 1948. לו היה נשאר יהושע גלוברמן בחיים, לא מן הנמנע שהיה מתמנה בשלב מאוחר יותר לרמטכ"ל השני או השלישי בתולדות צה"ל. עד כמה הייתה משמעותית תרומתו לחשיבה האסטרטגית העתידית של צה"ל ניתן ללמוד מהצעה שהעלה כבר בראשית שנות הארבעים לפיה צה"ל יהיה "צבא אומה", שיעדיו יהיו שניים: גיוס מירב המשאבים הלאומיים בעיתות מלחמה ויצירת אינטגרציה חברתית-ארגונית-תרבותית. ב"ספר תולדות ההגנה" מסופר כי תוכנית מבצעית שנקראה "תוכנית יהושע", לזכרו, פלוס "תוכנית ב'", הם שיצרו את "תוכנית ד'" המפורסמת, שמטרותיה היו "השתלטות על כל השטח במדינה העברית העתידה לקום; התבססות היישוב בערים המעורבות; יצירת רצף טריטוריאלי בארץ; השתלטות על נתיבי תחבורה עורקיים בארץ; השתלטות על כפרים ערביים-פלסטיניים ומשלטים חשובים החולשים על סביבתם; השתלטות על שטחים, שעל-פי תוכנית החלוקה (29.11.47) אמורים היו להיכלל בשטחה של המדינה הערבית-פלסטינית".
בפקודת מטכ"ל מס' 82, מיום 3 בינואר 1950, נקבעה למ.א. 170023, יהושע גלוברמן, דרגת אלוף בצה"ל. הוא היה, אם אני לא טועה, לאלוף הראשון – והיחיד – בתולדות צה"ל שזכה לקבל דרגה זו לאחר מותו.
כרגיל אצלנו, אין לנו זיכרון היסטורי של ממש ומה שזוכרים אבות מיטשטש לחלוטין אצל בנים והופך לחור שחור אצל נכדים. וכך, האיש שהיה אחד ממפקדיו הבכירים של הצבא-שבדרך נשכח כמעט לחלוטין. חיפוש ברשת מעלה איזכורים בודדים בלבד של השם. תמונות שלו לא מצאתי, וגם אתר צה"ל אינו מעניק לו תשומת לב כלשהי. מאחר ויהושע גלוברמן גם לא חתום על שום מסמך צהל"י (צה"ל הוקם כחצי שנה לאחר שיהושע נהרג), אי-אפשר למצוא תיעוד ארכיוני של פעולותיו במסגרת צה"ל. ובכל זאת, מן הראוי היה שמי שעיצב את תפיסת העולם של הצבא יזכה לקצת יותר תשומת לב והערכה מ"צבא האומה".
