בן דור חיים טוראי
נולד – כ"ו באדר ב' תרפ"ד, 1.4.1924
נהרג – 28.12.1948
בן שרה ויצחק, נולד ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ד (1.4.1924) בירושלים. היה ילד עליז, ישר-אופי וגלוי-לב. כבן עשר נסע עם הוריו לבקר את ההורים הזקנים של הוריו, שישבו בעיירה ליטאית נידחת וחזר משם מלא רשמים וחוויות, שהשפיעו על יחסו לגולה גם עם התבגרו. בגיל 14, לאחר שסיים את לימודיו בבית-החינוך לילדי עובדים, עבר ללמוד בבית-הספר המחוזי ביגור. בתקופה זו הצטרף לתנועת "המחנות-העולים" והיה פעיל בה. השתתף במועצותיה ובבירוריה הרעיוניים, והכשיר עצמו לחיי הגשמה. ברשימות מבית-הספר ובמכתביו להוריו וחבריו נתגלה כבעל כשרון כתיבה ויכולת הבעה.
כבן 15 חזר לתל-אביב, המשיך ללמוד בבית-הספר בקיבוץ גבעת השלושה והצטרף לקבוצת "החוגים"שיצאה לבית השיטה, שם חלה במחלת הפרקים שריתקה אותו למיטת חוליו. הוא ראה במחלתו מכת-גורל קשה, ובעיקר חשש פן לא יוכל עוד להיות חקלאי, חורש, נושא משך הזרע, צועד בהר, משוטט במרחבים. את ימי מחלתו ניצל לקריאה מעמיקה, כי היה אוהב ספר, מעמיק הגות, קרוב לשירה העברית החדשה ולספרותה. משהבריא עזב את העיר, חזר לשדה, לקיבוצים, לחבריו. עד שבאה שנת 1942 ועם קריאה ראשונה התייצב לשירות בפלמ"ח. כשנה עשה באימונים ובהכשרה, אך הידיעות שהגיעו מהגולה על הטבח ביהודים לא נתנוהו לשבת בוטח בארץ. ידיעות אלו גרמו לו, לנער הארצישראלי, זעזוע, כאב, עלבון, חרון אין-אונים.
זעמו זה דחפו לפרוש מהפלמ"ח ולהתגייס לחיל-הים הבריטי. תחילה שירת בארץ ואחר-כך במצרים ובעדן.
עד מהרה באה ההתפכחות, ההתייסרות העצמית על שעזב את הפלמ"ח והלך לצבא לא-לו, והוא ערק מחיל-הים הבריטי והלך אל צוקי הסלעים, אל מרחב הנוף של מנרה, אל חבריו מימים עברו, לאווירה החלוצית הקרובה ללבו. כעבור חודש של התלבטויות חזר לשירות, אם כי ידע את העונש הצפוי לו.
כתום שירותו בצבא חזר לחיי העבודה, אך בינתיים נמשך אל אמנות הקולנוע והצטרף לקבוצת ההסרטה של הבמאי מאיר לוין שהכינה את הסרט "בית אבי". הוא גילה ידיעה מפתיעה בתחום זה של אמנות. לדברי הבמאי נתגלה חיים בין עובדי הסרט כאדם בעל רעיונות, רב דמיון ובעל שכל ישר. הוא חלם על תעשיית-סרטים ראויה לשמה ועל מקומו בה.
חיים התגלה בדרך חייו ובכתביו המרובים אשר השאיר (רשימות עיוניות, שירים, סיפורים, תרגומים, ביקורת ספרותית, מכתבי-רשימות) כבעל נפש דינמית רבת לבטים וחיפושים, שאיפה בלתי-רוויה לשלמות הנפש, לאמת צרופה. הוא השתוקק לחיים עשירים בחוויות פנימיות ל"בניין טמיר ונפלא שאינו גוף הנותן טעם לחיות, ובו אני רואה חזות הכל".
בשנת 1946 עזב חיים את ענייני הסרטים והתייצב שוב לשירות בפלמ"ח. הוא פעל בירושלים, התאמן בקיבוץ רבדים שבגוש עציון ומשם עבר לקיסריה, לטכניון העברי בחיפה, ליגור – להכשיר עצמו לקורס גבוה של ימאים מטעם הפלמ"ח.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות נסער כולו. הרצח בבתי הזיקוק זיעזעהו. הוא חזר מן הלוויה ובלבו מחשבת נקם. אנשי ה"הגנה" שתיכננו את פעולת-הגמול נגד כפר המרצחים בלד א-שייח', לא הביאו בחשבון את פלוגתו של חיים. היא נועדה לתפקידים אחרים. אלא שהוא לא השלים עם כך, נטל רשות ממפקד פלוגות-העונשין ויצא בתפקיד סגן בחוליה הפורצת. נוסף על תת-מקלע ורימוני-יד לקח איתו גם גרזן לפריצת דלתות. למרות רגשי הנקם שפעלו בקרבו רצה לשמור על הפקודה ולפגוע רק בגברים נושאי נשק. על כן קשתה הפעולה כי היה
הכרח לחדור לכל בית ולראות את האויב פנים אל פנים.
ביום י"ט בטבת תש"ח (1.1.1948) חדרו לכפר המרצחים ולחמו על כל בית. חיים הצטיין בפריצה, ולחם בגבורה עד הרגע האחרון כשכדור פגע בראשו והוא נפל. כשנשאוהו משם אמר לחבריו: "תמשיכו, אני נפצעתי".
חיים הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ביגור. במכתב שהשאיר לאמו לפני שיצא לפעולה, כתב: "תמיד אמרת שהנך מהאמהות הגיבורות. היי למעני גיבורה. זכרי את קרבנות כפר עציון, בן שמן ובתי הזיקוק. היום הייתי בלוויה בחיפה. נורא, יש לנקום וללמדם בינה".
זמן לא רב אחרי מות הבן נפל גם האב, יצחק בן-דור, שהשתתף בשתי מלחמות.
"ספריית הפועלים" הוציאה לאור ספר בשם "בן-דור" ובו ממבחר עזבונו הספרותי.