אברהם פורת

27/06/1908 - 05/12/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח סיון התרס"ח

תאריך פטירה: כ"ד כסלו התשנ"ז

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פנינה פורת

אברהם פורת

אברהם נולד בשנת 1908 ליצחק ושרה בליטא (בילקוֹוִיסקה), הבכור מששת אחיו ואחיותיו. כל משפחתו הושמדה על-ידי ליטאים מקומיים למעט אח אחד שנפטר ממחלה. עד גיל 19 למד בישיבה אך כנראה שתנועת החלוצים משכה את ליבו והוא הגיע להכשרה בממל ואחר-כך בשקל.
בשנת 1937 עלה ארצה ישר לקיבוץ יגור.
בשנת 1940 נשא לאשה את פנינה ובלחצה עשו נישואין כדת וכדין על-ידי רב (הייתה זו הפעם הראשונה שנערכה חופה ביגור). ביגור נולדו שלושת ילדיו – דינה, יהודה ויצחק.אברהם עבד במחצבת “ארבע וחצי” ואחר-כך ב”נשר”. הוא חזר ליגור אחרי פיטורי התייעלות ב”נשר” והיה לחצרן ביגור. כולם זוכרים אותו בנוף היגורי עם הפרדה והעגלה, מוביל כביסה ועופות עבור בית הכנסת.
בשנת 1963 נפטרה פנינה לאחר מחלה ממושכת שנמשכה שמונה שנים.
כאשר שינו את פני המשק ועידן הסוסים פינה מקומו לעידן הטרקטורים, עבר אברהם לעבוד ב”לגין”, שם עבד עד לפני כארבעה חדשים.
בשבועות האחרונים נחלש אברהם מאוד ועבר לחדרי-חולים. הוא לא הספיק לסבול זמן רב.
אברהם זכה לראות את נכדיו וניניו ואת כל האהבה של משפחה רב-דורית.

אנחנו זוכרים את ההומור החכם שלו וכך נזכור אותו תמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידה מסבא

    יש הרבה סוגי פרידות

    (מי כמו סבא ידע זאת)

    חלקן הן קשות וכואבות.

    אהבתי והערכתי את האיש ודרכו:

    איש צנוע וענו, ישר הליכות.

    הוא עוד ימשיך לשרוד בתוכי

    ברגשותי, במחשבותי, ומי יתן – גם בדרכי.

    מנכדתך האוהבת

    והנפרדת

    גלית

    יומן ליום השלושים

    24.1.1997

  • זיכרון מאבא

    הדברים הקטנים שאני זוכר מאבא

    כשהייתי בגן בקושי הכרתי אותו. הוא עבד ב”נשר” במשמרות, ושעות ביקור הילדים אצל ההורים היו מועטות. בהיותי בכיתה ג’ חזר אבא ליגור ועבד בחצר. הוא החליף את ג’ורג’ (האיש עם החצוצרה). בתקופה ההיא ראיתי אותו די הרבה. אמי חלתה ואבא סעד אותה. ראיתי אדם עצוב, חרד ואובד עצות.

    עד אותה תקופה נהג אבי לעשן. נהגתי להביט בו כשעישן, איך הוא מחסל סיגריה שלמה בחמש מציצות…

    לאבא היה תחביב לעשות כל מיני כלי-עבודה משברי מסורים ואלקטרודות מיוחדות שמצא בבתי המלאכה. הוא עשה מברגים, מרצעים, מפסלות, סכינים ועוד.

    לאחד מהטיולים השנתיים הוא נתן לי סכין חדה מאוד (עשויה ממסור, כמובן). תפקידי היה לחתוך את כיכרות הלחם, וכמה גאה הייתי כשהפרוסות יצאו כאילו נחתכו במכונה.

    לאבא היה “גרון מנירוסטה”. הוא נהג לאכול פלפלים חריפים כאילו היו חטיפים. אבא גם עשה יינות, במיוחד משזיפים (סנטה רוזה). לאחר הסינון היה מכין מהפסולת קונפיטורה והוסיף לה אלכוהול נקי. מדי פעם היה לוקח לגימה.

    לאבא היו משקפיים, אבל תמיד היו לו בעיות עם מיקומם על האף (שהיה קצת גדול וקצת עקום). בכלל, העיניים שלו היו משהו מוזר. הוא אמר: “עם עין אחת אני רואה רחוק ולא כל-כך ברור, ובשנייה – קרוב וברור”. כשנמאס לו להיאבק במשקפיו, אפשר היה לראותו עוצם עין אחת בהביטו למרחק, ואת השנייה כשהיה קורא עיתון.

    אבא סיפר לי למה הוא אינו מאמין באלוהים. הוא למד בישיבה ותפס את הרבי שלו משקר למישהו ומשתמש באלוהים כ”גיבוי”. כמו מכת פטיש בראש, כך הוא הבין את גודל הבלוף שבעבודת האלוהים.

    למרות סלידתו מכל הקשור ביישום הדת, הוא תמיד אהב להקשיב לפרקי חזנות בשבת, וחלק נכבד מסגנון הדיבור שלו היה שזירת משלים ודברי חכמים מהמקורות (עם מוסר ההשכל שבהם).

    ב”שבת השחורה” התקשו האנגלים להעלות את אבא למשאית, לכן הכה אותו אחד מהם בגבו עם קת הרובה וגרם לו לשבר או סדק באיזור האגן. שנים רבות סבל אבא מכאבים, ומדי פעם אפשר היה לראותו הולך עקום. על כך אמר: “יש לי יתרון אחד. אני יודע לפני החזאי מתי יהיה שינוי במזג האוויר”.

    אבא עבד עד גיל 88 כשהוא חי בעצמאות מוחלטת, עליה שמר בקנאות. כאשר הרגיש לא טוב ולא יכול היה לעבוד, הוא חשב שזה יעבור. הוא ייחס זאת לגילו, הגורם לכך שהכל הולך לאט יותר ופחות טוב….

    יהי זכרו ברוך.

    יצחק

    יומן ליום השלושים

    24.1.1997