אברהם פטישי

15/08/1915 - 18/08/2007

אברהם פטישי

אברהם נולד באוגוסט 1915, בעיירה מזריץ’ שבפולין, להוריו חנוך ואיטה האמרשלק. הוא היה הצעיר בין חמשת הילדים במשפחה. למשפחתו היה בית מלאכה לעיבוד זיפים. בהיותו בן 12 נפטר אביו, והנער הצעיר הצטרף לאחיו ועזר בפרנסת המשפחה, לצד לימודיו בבית ספר למסחר. בנערותו הצטרף לתנועת “השומר הצעיר”, אך בגלל גיוסו של אחיו שלמה לצבא, נשאר לנהל את העסק המשפחתי ולא יצא להכשרה.
בשנת 1938 הוא התגייס לצבא הפולני. בפרוץ מלחמת העולם השניה היה עדיין חייל. בהמשך, לאחר תבוסת הצבא הפולני, שוחרר מהצבא. הגרמנים כבר שלטו בכל רחבי המדינה הכבושה והדרכים למזריץ’ היו חסומות. יחד עם קבוצת פליטים שברחה מאימת המלחמה חזר לביתו. בשובו הביתה ביקשו ממנו אמו ואחותו שיברח ויציל את עצמו: “אין לך מה לחפש פה” הן אמרו לו, ועוד באותו הלילה הוא ברח עם אחיו שלמה לצד הרוסי. כך ניצל ממוות בפעם הראשונה, כיון שכל משפחתו ובני עיירתו הובלו ונרצחו בתאי הגזים במיידאנק.
באביב 1940 הוא נעצר ע”י הרוסים והובל למחנה עבודות כפיה בסיביר, יחד עם אחיו שלמה. התנאים שם היו קשים מאוד, קור נורא, מעט אוכל וצפיפות רבה. בהמשך הוא הופרד מאחיו, שנחלש מאוד מעבודות הכפיה במחנה, ונשלח לאזור ביער לעבוד בכריתת עצים. את אחיו שלמה לא זכה לראות יותר לעולם. לאחר שנתיים של עבודת פרך הוא שוחרר בעקבות הסכם בין רוסיה לממשלה הפולנית הגולה ונרשם לשורות הצבא הפולני המתחדש של אנדרס, איתו נדד מטשקנט שבאוזבקיסטן לאיראן, עיראק, עבר הירדן וישראל. בשנת 1943 הגיע ארצה עם צבא אנדרס. לנכדו יהל הוא סיפר: “קיבלתי חופשה ויצאתי בידיעה שאני חוזר לצבא בתום החופשה. נציגים של הסוכנות שפגשו אותי בתל אביב שכנעו אותי להישאר בארץ. הסכמתי. רציתי להתחיל מחדש את חיי בארצנו ולהילחם במלחמותיה”.
אברהם ביקש קיבוץ ושובץ ביגור. כאן הוא הכיר את שרה אשתו. הם נישאו בשנת 1944 וכאן נולדו שלושת ילדיהם: חנוך, אביהו ואיתמר. אברהם נעשה פעיל ב”הגנה”. ב”שבת השחורה” הוא נעצר עם חברי יגור והוגלה ללטרון. בהמשך הוא השתתף במלחמת השחרור בקרבות על הגליל ואחר כך גם בסיני.
אברהם ושרה זכו כי שלושת בניהם הטייסים, חנוך, אביהו ואיתמר, שבו מכל הקרבות שבהם השתתפו במלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ושלום הגליל. כהורים לשלושה בנים טייסים הוענקו לאברהם ושרה כנפי כסף, תעודת כבוד במשפחת חיל האויר, ממפקד החייל מוטי הוד.
בבואו ליגור נקלט אברהם במטע והיה לאחד האנשים המרכזיים בו. אביהו מספר שהיה בעל יכולת אוטודידקטית גבוהה ותמיד חקר, למד והשתפר. כך היה בעבודת הנטיעות והטיפול בעצים וכך בהקמת בית האריזה של יגור וכך היה כשנטע וטיפל בעצי הפקאן. אברהם היה איש עבודה מסור וקידש את ערך העבודה עד שנותיו האחרונות. עשרים שנה עבד בענף המטע, אחר כך יצא לעבודת חוץ בטאבו בחיפה ולבסוף עבד בטובופלסט כמחסנאי וכאחראי על עבודת החברים המבוגרים. הוא עבד עד גיל 89.
בשנות השישים המוקדמות, אברהם יצא לקורס מרכזי משק בעין חרוד. יותר מאוחר הצטרפו שרה ואברהם למחזורים בקיבוץ יד-חנה כמלווים בעבודה ובבישול.
בניו מספרים כי היה אדם צנוע שהסתפק במועט. “אבא היה מסור למשפחתו”, אומר אביהו, ‘איש אשכולות’ היה. את חינוכו העצמו עשה בדרכים שונות, באמצעות התעמקות בבעיה חשבונית שילדיו לא הצליחו לפתור, דפדוף וקריאה בתנ”ך, חיפוש אחרי מקורות אחרים ופתירת תשבצים, לימד את עצמו מה שהחסיר בנדודיו בשנות המלחמה”.
אופייני לחייו של אברהם היה המזל הטוב שליווה אותו, אבל גם תושיה רבה ויצירתיות. בזכותם שמר תמיד על רוח אופטימיות עד יום מותו.
נפטר בגיל 92. זכה לראות סביבו שלושה בנים, עשרה נכדים ותשעה נינים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זיכרונות מהשבת השחורה

    ישבנו בוואדי ליד שדרת האיזדרכת ושרנו שירי מולדת, בהתאם להוראה להתנגד פסיבית. רוב החברים כבר רוכזו ע”י צבא הוד מלכותו והוסעו למחנה ג’למי, ומשם לעתלית ולטרון.

    זה היה לפני הצהריים כשחיילים בריטיים חמושים התקרבו אלינו, הקיפונו סביב, ובאמצעות סילוני סולר ודחיפות רובים גרשו אותנו לכיוון חדר האוכל. בחדר האוכל סגרו החיילים את החלונות, זרקו פנימה רימוני גז מדמיע והדפו אותנו ליציאה המזרחית, בין חדר האוכל והמאפייה. בצד הדרומי הונחו סרפנטינות מתיל ומהצד הצפוני עמדה משאית גדולה.

    מחלקה מיוחדת שגוייסה במיוחד, על ציודה הצבאי, חיכתה רק לפקודתו של קצינם להפעלת הנשק. התחילו למשוך בכוח כל אחד מהחברים ודחפום לעבר המכונית. החיילים הבריטים ספגו צעקות ויריקות, במיוחד מצד החברות וכן מ”ילדי טהרן” שזה לא מכבר הגיעו למשק. הם צעקו: “בווין – היטלר”.

    היינו בין אחרוני הנדחפים אל המשאית, שנסעה ישירות למחנה עתלית. שרה נשארה בבית, היות והיתה לבושה כאחות לעזרה ראשונה וחנוך היה תינוק.

    למחרת שהותנו בעתלית כבר נודע לנו כי החיפושים ביגור הביאו לגילוי נשק הגנה רב, והשמועה עברה שעומדים לפוצץ את חדר האוכל. מצב הרוח היה ירוד ומדוכדך ודאגה רבה לעתיד.

    בעתלית שיכנו אותנו בצריפים ארוכים, ואחרי כמה ימים נלקחנו באוטובוסים למחנה רפיח. במחנה זה שכבנו על הרצפה בתוך בלוקים מבטון. החום היה רב והטמפרטורות הגבוהות הלהיטו את גגות הפח.

    בבלוק מס’ 10, בו הייתי עם עוד חברים ועצורים ממשקים אחרים, החליטו על שביתת רעב שבראשה עמד ברל רפטור. השביתה הופסקה לבסוף בהתערבות הנהלת הסוכנות.

    מהישוב סופקו לנו מצרכי מזון, ממתקים וסיגריות, ומבחינה זו לא חסר לנו מאומה. רק הדאגה הרבה לנעשה במשק הטרידה אותנו. זכור לי שיום אחד הגיעה משלחת מהישוב עם חנה רובינא, שעמדה מאחורי הגדר ושרה שירי מולדת. זה היה מעמד מרגש מאוד. לאות הוקרה הגישו לה זר קוצים מיובשים שאספו בחצר המחנה.

    כעבור חודש התחילו לשחרר את העצורים, ולפי ההוראה שקיבלנו מהמוסדות, במקום השם האמיתי בזמן עוזבנו את המחנה היה עלינו לרשום את השם “ישראל”.

    נסענו בכיוון הבית – ליגור, אך בתל-אביב נתקענו ולא יכולנו להמשיך בגלל העוצר שהכריזו האנגלים. שיכנו אותנו, מטעם העיריה, בבתים של תושבי העיר, בהם שהינו יומיים, והטיפול היה יפה. שוכנתי בדירה בצוותא עם דוד פרגר ז”ל. עיריית תל-אביב הכינה עבורנו תעודות מעבר זמניות וכך התאפשר לנו להמשיך בדרכנו.

    הגעתי הביתה בתאריך 29.7.1946 .

    אברהם פטישי

    יומן יגור, 27.6.1986

  • פרידה ותודה / מאת אביהו

    אבא נפטר בשבת ה-18.8.2007 מוקף באוהביו ב”בית אחוה”. יִדעוֹנֵי המִספרים ומחשבי הקיצים בוודאי ימצאו משהו סימבולי ביום המיוחד, יום מותו של אבא, אבל בשבילנו, אבא שליווה אותנו שנים רבות הלך לבלי שוב.

    אנו מודים לחברי יגור שליוו את אבא במשך השנים, אלה שבאו לבקר את אמא ואבא ותמכו רגשית ומנטאלית. אבא לא רצה להיות תלוי באיש, ודאג פן יטריח מישהו שלא לצורך. בפני המטפלים ב”בית אחוה” התנצל כאשר נאלץ להסתייע בהם, ותמיד הודה להם… כאשר היה מתארח אצלנו נשאל “מה תרצה לשתות?” היה עונה “לא חשוב!” – הכי קשה זה להגיד “לא חשוב”.

    לפני כשלושה שבועות אמר לי אבא: “אל תְבַכּוּ אחר לכתי. אני את חיי חייתי, הלוואי וכולם יזכו. תשמרו על המשפחה ורק תספרו לנכדים שלכם שהיה פעם סבא כזה”. ועוד איזה סבא, סבא מופלא. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?

    לילדים שלנו, הנכדים… סבא השקיע בכם ואהב אתכם מאוד, ואתם החזרתם לו אהבה. סבא רצה להספיק לחתן את כולכם וכמעט השלים את המשימה. “שתלתם ניגונים בי אבי ואמי, ניגונים מזמורים שכוחים…”.

    ידענו כי בוא יבוא היום, אבל כשהיום הזה הגיע… עצוב לנו, עצוב לנו מאוד, עצוב לנו בלב. ו”כשהלב בוכה רק אלוהים שומע, רק אלוהים יודע”.

    לא, אבא, לא נשכח אותך אבא יקר! ונספר עליך לנכדים ולנינים.

    זכרך יהיה עמנו לעד!

    אביהו פטישי

    יומן ליום השלושים

    26.9.2007

  • צבא וגבולות

    כל המפלגות וכל תנועות הנוער היו מצויות במזריץ’ עירי. בגיל צעיר הצטרפתי לשוה”צ… הגיע הזמן להגשים – לנסוע להכשרה, אלא שאצלי לא נסתייע הדבר. התייתמתי בגיל 12 ואחרי שסיימתי את בית הספר העממי התחלתי לעזור בפרנסת המשפחה. תחילה עבדתי בבית המלאכה בביתנו ואחר-כך יצאתי ללמוד בבית-ספר למסחר. לא יכולתי לצאת עם חברי להכשרה הואיל ובאותו הזמן התגייס אחי לצבא, ולכן הייתי צריך להישאר ולנהל את העסק בבית. כאשר אחי חזר מהצבא היה עלי להתגייס. היה זה בסוף 1938. שבוע לפני פרוץ המלחמה היינו במטווח. הקצין האחראי הבטיח לנו שאם נצליח במטווח נקבל חופשה. כשחזרתי מהחופשה היתה כבר המחלקה שלי מוכנה לצאת לחזית. זכורה לי תמונת אימים של נסיגה מבריסק בלילה. מאות ואלפי חיילים, נשים וטף על כל המיטלטלים שלהם נראו ברחובות ומעליהם מפציצים. המונים נפגעו, נהרגו ונקברו חיים. הייתי במסגרת צבאית והלכנו ברגל לכיוון פינסק. באמצע הדרך נודע לנו שהרוסים כבר נכנסו לפולניה… החלטתי לחזור הביתה ולהיות יחד בעת צרה עם אמי, אחי ואחיותי. האפשרות היחידה היתה ללכת ברגל…

    אחרי הליכה ממושכת ותלאות רבות הגעתי הביתה. אמי נפלה עלי, בכתה ומיששה את כל גופי. הסתבר אחר-כך כי מישהו מסר לה שראה אותי בין הנופלים בהפצצת בריסק, ולכן היא רצתה לוודא שבאמת זה אני, בנה.

    אמי ואחיותי אמרו לי שעלי להציל את עצמי ולעזוב מיד את הבית, מפני שהגרמנים נמצאים בקרבת מקום. למחרת בבוקר כאשר יצאתי לרחוב נעצרתי ע”י גרמני שלקח אותי לעבודה. עבדתי בניקוי חצרות לאחר ההפצצה. עם סיום יום העבודה רשמו את שמי ואמרו לי שאני צריך גם למחרת להתייצב לעבודה. באותו ערב אירגנתי בריחה. עם לילה יצאנו מספר בחורים ובחורות בעגלה אל מחוץ לעיר. מטרתנו היתה רוסיה, שנחשבה אז לארץ חופשית ובטוחה. אחרי נדודים רבים הגענו שוב לבריסק. כעבור זמן ברח גם אחי והצטרף אלי…

    באחד הלילות אספו הרוסים רבים מבין היהודים, ביניהם היה גם אחי, והכניסום לבית-סוהר. אותי אסרו אחרי כמה ימים… ישבנו שם כחודש וחצי. אחר-כך הכניסונו לקרונות סגורים עם משמר חזק… התחילה פרשת נדודים ממחנה למחנה עד ששוחררתי והפכתי לאזרח. נרשמתי שנית לצבא…

    הגעתי ארצה עם הצבא הפולני. בארץ קיבלנו חופשה, אולם רבים לא חזרו לצבא ונשארו בארץ, ואני ביניהם. עז היה רצוני ללחום הפעם את מלחמתנו אנו – בארצנו. שבעתי נדודים, גבולות וצבא זר. עייפתי מהצרות והתלאות שפקדוני בימי המלחמה והחורבן. איבדתי את יקירי – הכל נהרס ונחרב. הגיע הזמן להתחיל את חיי מחדש, פה בארץ.

    רציתי ללכת לקיבוץ. בעיני נראו אז כל הקיבוצים שווים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אידאית. החלטתי שהגורל יכוון אותי. לסוכנות הגיע באותו יום נציג יגור והוא הציע לי ללכת ליגור. אמרו לי שאני הולך לקיבוץ הגדול בארץ והסכמתי. בניתי את ביתי ביגור, הייתי פעיל בהגנה וזכיתי להשתתף במלחמת השיחרור בכיבוש הגליל…

    אברהם פטישי

    ספר יגור, עמ’ 313