אברהם קלוג

20/06/1947 - 08/10/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' תמוז התש"ז

תאריך פטירה: י"ב תשרי התשל"ד

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: שריון

מחזור / חברות נוער: כ

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה קלוג - שפירא

בנים ובנות: מיה קלוג

קלוג אברהם – סרן

נולד ביום ח’ בתמוז תש”ז 20.6.1947
נפל ביום י”ב בתשרי תשל”ד 8.10.1973

בן לאה ופישל-יחזקאל. אברהם נמנה עם חניכי תנועת “הנוער העובד והלומד” ועם חטיבת בני הקיבוץ המאוחד. הוא היה חובב ספורט נלהב, אהב את משחק הכדורגל והשקיע בו הרבה מרץ והתלהבות. מילדות ניחן בתבונת כפיים והיה מפרק ומרכיב דגמי מטוסים, דגמי אניות וכל מיני מכשירים ומנגנונים ותמיד נראה רכון על תוכניות בנייה. הוא ניחן גם בכישרון אמנותי ונהג לעצב מברזל ומתרמילי פגזים קישוטים, מנורות וחנוכיות. חברו אמר עליו: “הצד הטכני משך אותו כמו היה בדמו, כמו חש בקצות אצבעותיו את דופק המכונה”. הוא אהב את היפה בטבע ונהג לצלם מראות נוף שמצאו-חן בעיניו. במשק עבד בחממת הוורדים והיה אחראי לתחזוקת החממות.

אברהם גויס לצה”ל בתחילת פברואר 1966 והתנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק “סנטוריון”, בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים, בקורס צניחה, בקורס קציני שריון ובקורס מפקדי פלוגות שריון. הוא היה חייל ומפקד טוב ונאמן, ביצע כל אשר הוטל עליו ומילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו. בחוות דעת הנהוגה לגבי קצינים בצה”ל כתבו עליו מפקדיו: “אברהם הוא בעל יזמה רבה, עצמאי, תפיסתו טובה, יש לו כושר טוב ויכולת החלטה, כושר הדרכה והסברה. יש לו רצון עז להתקדם, הוא טוב לפקודיו, ישר, הגון ונותן דוגמה אישית”.
במלחמת ששת הימים לחם בחטיבתו של אל”מ שמואל גונן ובימי מלחמת ההתשה נמנה עם “הנמרים”, קציני המילואים שהתנדבו לשרת במעוזים שעל גדות תעלת סואץ. על חלקו בפעילות מבצעית הוענק לו “אות השירות המבצעי”, ועל השתתפותו במלחמת 1967 הוענק לו “אות מלחמת ששת הימים”.

לאחר ששוחרר מן השירות הסדיר הוצב ליחידת מילואים ועבד תקופה מסוימת כקצין ביטחון בחברת “אל על”. אברהם היה אדם מרצני ורב-פעלים. במשק היה יוזם ומארגן אירועים וטיולים. אחד ממפעליו היה ארגון חגיגת שנת היובל של הקיבוץ. הוא ריכז את הצוות והפעילו, ויש אומרים כי לזכותו אפשר לזקוף את הצלחתן של המסיבות שנערכו. הוא היה פתוח לשמוע ולקלוט דברים חדשים ודעות חדשות. מעולם לא קיבל את הדברים כפשוטם והיה בוחנם לעומקם. חבריו סיפרו עליו: “הוא היה מחוספס מעט, אך מתחת למעטה זה הסתתרה נפש רגישה ביותר, ומשום שעמד על ‘חולשתו’ זו ורגישותו זו – היה מבקש להסתירה מעיני אחרים, כאילו התבייש”.
הוא היה בן מסור להוריו, אח טוב לאחיותיו, בעל אוהב ודואג לאשתו שרה, שנשא בשנת 1971, ואב רגיש וקשור לבתו מאיה, שהיתה בת ארבעה חודשים כשנפל.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס אברהם ולחם עם יחידתו ברמת הגולן, כמפקד מחלקת טנקים. ביום י”ב בתשרי תשל”ד 8.10.1973, נפל בקרב דרומית לציר חושנייה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביגור. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ושלוש אחיות.
לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן והוענק לו “עיטור המופת” על גילוי אומץ לב הראוי לשמש מופת.
וזה תיאור המעשה: “ביום 8 באוקטובר 1973, לאחר התקפה סורית, ארגן סרן אברהם קלוג ז”ל את מחלקתו להתקפת נגד מהירה, תפס עמדות בשטח שולט ובלם את התקפת השריון הסורי. בהמשך הלחימה מונה לתפקיד מפקד פלוגה, לאחר שמפקדו נפצע. כאשר נודע לו כי אחד ממפקדי הפלוגות שוכב פצוע בשטח, נע בטנק שלו, איתר את מפקד הפלוגה וחילצו. בהמשך הלחימה נפצע סרן אברהם קלוג ז”ל מרסיסים בגבו, נחבש אולם סירב להתפנות. בתנועתו בטנק לחבירה עם אחת היחידות כדי להשתתף בהתקפה נגד כוחות סוריים, נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סרן אברהם קלוג ז”ל אומץ-לב, קור-רוח ואחוות לוחמים למופת”.

סיפר מפקדו, על היום השני ללחימה: “בהתקפת הנגד שתכננתי הועדתי לאברהם את המהלך המורכב ביותר, מתוך אמונה ביכולתו ובתושייתו. הוא ארגן את פלוגתו אגב ניהול אש עזה. התקפנו נגד, תוך תנועה ואש, כשאברהם אוגף עמוק מדרום ועולה על הסורים באגפם. במבצע זה התעלה אברהם בתעוזתו ובתושייתו”.

ביגור הוצאה חוברת לזכר בני המשק שנפלו במלחמה; ארגון יוצאי קובל בישראל הוציא לאור חוברת בשם “לזכר הבנים שנפלו במערכות ישראל” ואברהם בכללם.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ממני אברהם

    26.5.67 (תאריך היסטורי)

    למשפחת קלוג רב שלומות וחג שמח.

    על מה ולמה? ובכן, נוסעים לטייל קצת אצל קרובינו שמעבר לגבול.

    לאחר ציפייה ממושכת ומורטת עצבים אני בא על סיפוקי. מה יש להגיד, טוב ונעים להכיר ארצות חדשות, אף אם קרובות הן אלינו. השהות קצרה והזמן מרובה. מחכים אנו לשעת ה”ש” בכדי להפעיל את מלוא עוצמתנו אל מול כוחות האויב הנראים למרחוק. מה שיש לציין בנידון הוא שאיני מתרגש כלל והחבר’ה משתוללים מזעם והשם החדש הוא “אלוף האדישים”.

    אבא, אתה היית היכן שאני אמצא בעוד שעות מספר ולכן אוכל לחדש לך לאחר מכן את אשר נשכח ממך.

    בקשר למרגש; תבינו, בוודאי, שהוא על הגובה. רק מה – עייפים בצורה פטאלית, אך כמובן שהעייפות פגה כאילו לא היתה לנוכח העומד להתרחש.

    כרגע, כמובן, הקורס נשכח כליל ואין מתדיינים בו. הסיבה מובנת, לא כן? האמינו לי, רבות איני יכול לכתוב.

    לכן אסיים כאן, בתקווה לשלוח לפחות עוד מכתב אחד או גלויה “מחוץ לארץ”…

    #

    29.5.67

    החושך שולט בכל. הירח בכל הדרו ניבט אלינו ובפיו אותה שאלה אשר אני שואל: מתי?

    הכל יושבים במקומותיהם, דרוכים ונכונים לקלוט כל מילה. הגה אינו נשמע. עיני הכל ניבטות אל הדמות שבמרכז. הן נוצצות ונראות בהן כעין ציפייה ודריכות.

    ממרחק נשמע רעם מנועים. הדממה מופרת, לחישות עוברות: “מי אלה?”, “מהיכן?”, “לאן?”.

    זהו לילה נוסף בשרשרת לילות שנראה כי לא תישכח לעד. כל לילה חוויה. כל לילה הרגשה מחודשת של עוצמה וכוח בלתי משוער.

    הימים חולפים במהירות אך בתקווה. העיניים והלב נשואים אל העתיד ונראה שהעתיד קרוב ביותר. מי יתן.

    רוחם של החבר’ה על הגובה. יש ויושבים ליד סיר הקפה. מנגינה בלאט נשמעת, שירים נשכחים שכאילו אבד עליהם הכלח חוזרים ומושמעים בערגה ובאהבה שכמוה אי אפשר כלל שתשמע במקום אחר.

    מסתכל אני על אותם חברים שיושבים לצדי או למולי. אך תמול שלשום חיי שגרה היו חיינו. ועתה כולנו מגודלי זקן, מלאים אבק וזוהמה ועיניים אדומות מחוסר שינה. אך הלב כאילו גדל ורחב וממלא חלל שנפער.

    ההווי הנוצר כאן הוא של אחווה וערגה הדדית שאין בה משום חובה או רגש של אחריות והיא באה מבפנים, כעין קרן אור שאי אפשר להפסיקה כלל.

    מרחוק נראים אורות קיבוצים רחוקים ומעלים בלב זכרונות בית. אך הזיקה היא להחניק רגשות פרטיים בנבכי הנשמה.

    #

    1.6.67

    מכתב היסטורי זה נכתב אליכם מאל-עריש הכבושה בידי כוחותינו, כמו רובו של מדבר סיני…

    הטנק שלנו הגיע ראשון לאל-עריש בתאריך 16.6.67 בשעה 4:45.

    כמובן, שאיפת ההתקדמות מפעמת בנו ולכן אנו מתקדמים במהירות אימים.

    מי יודע, אולי עוד ניפגש בסיני כשאתם באים לטיול במדבר.

    כמובן, תבינו שהמורל גבוה מאוד. אסיים משום שצריך לזוז…

  • כמו כל אמא

    כמו כל אמא שמדברת על הבן שלה, גם אני אגיד כמה חמוד היה אברהם כשנולד וכמה מאושרים היינו כולנו.

    כולם אהבו אותו בזכות שובבותו. כבר בגיל שלוש התחיל לחקור הכל. התעסק בדברי חשמל, שבר ברזים, ניסה, בדק…

    כשהגיע לגיל שש עבר עליו משבר. נולדו לו שתי אחיות בעוד האבא עדיין עסוק מאוד. הוא בדיוק עבר אז לכיתה א’… שלוש השנים הראשונות בבית הספר היו לו קשות. כל יום היה רץ לכביש לראות אם אבא כבר חוזר.

    כשהגיע לגיל בר-מצווה ביקש מסיבה “הכי יפה שיכולה להיות”. מאוד אהב חגיגות.

    בערבי הורים בכיתות המשך תמיד היינו שומעים: “הבן שלכם יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה”.

    ללמוד לא היה לו חשק. בגמר בית הספר אף כתב על כך בחוברת הסיום.

    אני זוכרת איך בטירונות ידע לדאוג לחבריו. היה מביא לנו כביסה של הבנים שלא יצאו לחופשה, שנכבס אותה בשבילם.

    בצבא היתה לו הצלחה גדולה עם בנות וגם הן היו באות הביתה והמשפחה קיבלה אותן יפה מאוד.

    גם החברים והחברות ידעו שיש לנו בית פתוח והרגישו טוב.

    כשהיה נמר בתעלה – נהרג קצין. אברהם ארגן את שלושת הקצינים לתרום כסף כדי לקנות דירה לאישה.

    כשנפצעו בנסיעה לטבריה, על מובילי הטנקים, איך הוא טיפל בבנים. אחד מהם, מכפר אתא, לא יכול היה ללכת על הרגל והוא הביא אותו הביתה…

    תמיד זכר לקנות מתנה לחג וליום הולדת.

    כשהיה בן שבע הלך לכפר חסידים והביא לי כלי מלח מזכוכית.

    אחרי הבר-מצווה נסע וקנה לי סיכה מוזהבת עם פרח.

    והכלב-צעצוע שעשה למכונית של אבא.

    גם לאחיותיו היה קשור…

    ערב יום הכיפורים. הביאו לאברהם את הטלפון ובשעה 2:00 אחר הצהריים, אני לא אשכח, הוא אמר: “אמא, מחר אנו נתראה”. הבאתי לו סנדוויץ’ ובאתי אליו והוא החזיק את מיה על הידיים – – –

  • יש לי כבר בן גדול

    יום בהיר אחד הרגשתי שיש לי כבר בן גדול ואז עלתה בי המחשבה שהפסדתי את הקשר היומיומי אתו, מרוב דאגותיי לתפקיד, לעבודה, לאחריות במפעל. הבן חיכה על הכביש ואני ראיתי רק את המפעל…

    הייתי אז נהג ועבדתי בריכוז קניות וכשגמרתי אברהם כבר היה בכיתה ח’.

    רק אז היתה לי הזדמנות להכיר אותו…

    עוד בצעירותו היה לו חוש טכני לדברים שונים ובכל בנייה היה מנסה לשפר ולשכלל.

    היו לו יוזמה וכושר ארגון חזקים. נוכחתי בזאת בכיתות, בספורט ובכל דבר…

    כשהתגייס לצבא הציעו לו ללכת לחיל האוויר והוא סרב… הוא התעקש ללכת רק לסיירת שריון. דווקא אז לא היה מקום בסיירת והוא התגייס לשריון.

    פעם סיפרו לי שהיה במילואים בבית שאן. היתה בעיה של לינה והוא לא הסכים לישון עם הקצינים אלא רק עם החיילים. הוא אמר: “תהיה קרוב אל החייל. אל תתנשא. אז תרכוש את אמונו וכוח פעולתו ולחימתו תהיה חזקה”.

    עם חברים עשה את המקסימום, בכל מצב הסתדר איתו. אבל אם במקרה חבר סידר אותו – ידע אחר כך להעמיד אותו במקומו. אבל גם אז – בזהירות, לא בקללות וצעקות.

    מבחינה מסוימת גישה כזאת מקלה בהרבה על החיים. בכלל, לכל מקום שהגיע אליו תמיד הצליח לעבור חלק. ידע שמה שצריך לעשות – זהו זה. אין ברירה…

    בחדר אף פעם לא נכנסנו לסכסוכים. הבעיות נאמרו ונפתרו. כל אחד הגיע למסקנה שלו והדברים לא חזרו על עצמם. אצלנו במשפחה יש הבנה.

    פעם היה לי משבר במשק והלכתי לעבוד בחוץ, תקופה קצרה. באחד הביקורים בבית תפס אותי אברהם ואמר: “אבא, אתה חייב לחזור. אמא זקוקה לך”. אמרתי לו: “אברהם, הבנתי אותך. לא אחשוב הרבה ואני חוזר”.

    ביום פרוץ המלחמה הלכתי לכיוון חדר האוכל. בכניסה צלצל הטלפון – הרמתי. הודעה מצה”ל. על אברהם לצאת מיד לדרך ולהתייצב.

    אברהם בדיוק הופיע לאחר לילה שלם שלא ישן כי היה עסוק בהכנות לערב היובל.

    נפרדנו כרגיל בלי מילה מיותרת. למחרת גם אני התגייסתי.

    לאחר שעברו שבועיים נכנסתי למזכירות ואמרתי: “לא יתכן שאברהם, שתמיד ידע לכתוב ולהודיע על מה שקורה איתו – לא מגיעה ממנו אף מילה, אף פתק, לא רמז ולא צלצול טלפון”.

    ענו: “לא התקבל שום דבר”.

    שעתיים אחרי זה אני רואה שהולכים שני חברי יגור וקוראים לי.

    כמובן שידעתי מה קרה.

  • חינוך סינטטי או מגמתי (מקצועי)

    אם מתעוררת בעיית החינוך המגמתי בחברתנו יש למצוא את גרעין הבעייה בעיקר בחוסר סיפוקו של הבן עם גמר לימודיו בהישגיו. משום שלדעתי בן אשר יש לו נטייה – אם לריאליסטיקה ואם להומניסטיקה – הרי יש לתת לו את מירב האפשרויות לפתח את ידיעותיו בתחום המעניין אותו.

    ברצוני להדגיש כי בשיטה הנהוגה אצלנו, בדרך הסינטטית, ללא הדגשה על מגמה מיוחדת, יש משום השתקת הנטייה אצל הבן וזה יכול להביא להתקוממות הבן ולערעור לימודיו.

    אין זאת אומרת שיש להפסיק לאותו בן הלומד מגמה מסויימת את הלימודים במגמות אחרות. יש רק לצמצם אותן ולהקטין את היקפן ולשים דגש על המגמות המבוקשות על ידי הבן. אך יש לתת לו הרחבת אופקים גם בנושאים שונים.

    כמו כן, לדעתי יש להעלות על הפרק את בעיית החינוך המקצועי. מפני שלדעתי אין לשלוח לבתי ספר מקצועיים בנים נכשלים, אלא להפך. בטוחני כי אם היו נותנים לבחירה חינוך מקצועי היתה היענות לא קטנה.

    לדעתי המגמה המקצועית היא חשובה ביותר ומתווה לבן את העתיד. יש לשנות את הגישה לגבי בעיה זו משום שאצלנו ידוע שבן המצליח בלימודיו אין מקומו בבית ספר מקצועי והמשך לימודיו במשק מהווה כעין תעודת כשירות לטיב התלמוד.

    (מתוך חוברת מחזור כ’, 26.3.1965)