אברהם רימון

29/01/1946 - 09/06/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז שבט התש"ו

תאריך פטירה: א' סיון התשכ"ז

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: גולני

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: יט

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

רימון אברהם – סמל

נולד ביום כ”ז בשבט תש”ו 29.1.1946
נפל ביום א’ בסיוון תשכ”ז 9.6.1967

בן זאב וז’ניה, חברי יגור. שקט היה ומסוגר בפינתו בכיתה, ובכל זאת, כאשר הוצע שמו לבחירת ועדות לשם פעילות חברתית, נתקבלה ההצעה מיד, אף כי הוא לא אהב לעמוד במרכזה של פעילות כזאת מפני צניעותו הרבה. אברהם דחה את יציאתו לקורס מדריכים אשר אליו נבחר מתוך נימוקיו שהוא אינו מתאים, אבל לעומת זאת קיבל ברצון את היבחרו לקורס של ידיעת-הארץ, כי לטייל אהב מאוד בנופיה ובשביליה של הארץ. היו כמה טיולים “פרטיזניים” שהוא עשה עם שניים-שלושה מחבריו לכיתה למדבר יהודה, לירושלים ולכרמל או לגליל, אשר הכיר ככף-ידו. כתום י”ב שנות לימודיו ביגור יצא עם חבריו לשנת שירות במשק יד-חנה (סנש) וגם שם הועמד אברהם במרכזם של העניינים. תפקידו בעבודה היה רבגוני; ידו עסקה בכל למן תיקון ברז או צינור ועד ייעוץ בבחירת מקצוע בענף מסויים. עוד בהיותו תלמיד בבית-הספר היה אברהם תלמיד בעל שיעור-קומה בכל המקצועות כגון במתימטיקה, והיה מוכן לעזור לחבריו שהיו מתקשים בהבנת פרובלימות והסברו היה בדרך ההיגיון הישר בו ידע לפשט את הבעיה שלא כדרך שלימד המורה. כמעט שלא היה דבר שאברהם לא ידע להשיב עליו לכשנשאל – החל במוסיקה, המשך במדע ובפילוסופיה וכלה בספורט. הוא היה מצוי בכל שטחי-החיים ואף התעניין בכל דבר. זאת ועוד: אוהב-שלום היה, ובכל ריב או סתם ויכוח בין חבר’ה בכיתה תמיד ידע אברהם להביא לידי שלום לשביעת רצונם של שני הצדדים. אברהם נחשב ל”אבא רוחני” של כל אחד מחבריו. היה מקשיב לכל אחד בסבלנות וטוב-לבו נשקף מעיניו.
בנובמבר 1965 גויס לצה”ל אך אברהם לא אהב את האווירה הצבאית, את המדים, את הקשיחות, כי ראה חוסר-לבביות בכך. במבדקי-קצונה נכשל אברהם והוגד עליו כי הוא רצה ללכת לקורס קצינים. כדי להצליח יש להתבלט בהתנהגות באופן חיצוני בשעת השיחה המתנהלת בין הבוחנים והנבחנים, אך זה היה היפוכו של אברהם. לחבר’ה הסביר שמן הקורס אין בטחון שיחזור ליחידה והחושב על קריירה צבאית יבחר בקצונה אך לא המחבב את יחידתו.
אבל עוד הוא בשירות חובה פרצה מלחמת ששת הימים ובקרב שנערך בתל-אל-פאחר ביום החמישי לקרבות, הוא א’ בסיון תשכ”ז 9.6.1967 נלחם באומץ לב ובקור רוח ונפל מצרור כדורים כשהוא מדלג מתעלה לתעלה בראש יחידתו. לחייליו שניגשו לחלץ אותו אמר שלא יטפלו בו אלא ימשיכו בהתקדמותם לעבר האויב.
רימון הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור. על דבקות במטרה והקרבת נפש צוין אברהם לשבח על-ידי אלוף פיקוד הצפון. יומן יגור הוקדש ל”שלושים” לנפול אברהם ולנפלם של עוד שלושה מחבריו. בהוצאת יגור הופיע גם קובץ “לזכרם” של ארבעה מבניו, ואברהם ביניהם. יגור הוציא גם ספר הנושא את שמו.
ב”ספר הגבורה”, שבהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן- בלזן, תוארה גבורתו של אברהם בקרבו האחרון. כן הונצח שמו בספרים “מחרמון עד סואץ” של דויד דיין, “ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים” של אריה חשביה, ובספר “לא על החרב לבדה” שבעריכת רות בונדי, אוהד זמורה ורפאל בשן, ובהוצאת לוין- אפשטיין, בחוברת-הזיכרון “אשר נפלו במלחמה” של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. גם ב”גווילי אש”, כרך ד’, ילקוט-עזבונם של הבנים שנפלו במערכות- ישראל, הובא מעזבונו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בני הכיתה על רימון

    * …אמר אחד מאיתנו: רימון היה “אב רוחני” לנו. להידמות לו, אי-אפשר. מורכב מדי ולא ניתן. אך כל אחד יכול היה לקנות לו משהו “רימוני” – נתיב קטן בעולם עמוק וסבוך, מלא לבטים.

    * רימון הוא סוד אהבת הכיתה. מעולם לא היה פה או דובר לנו. עולמו זרם נפתל בתוכו, שולח נימים ונימי נימים אל כולנו. לבטיו בבעיות שעה ועולם, אנוש, גורל ואושר – נשאו אופי ומימדים אליהם לא יכולנו להגיע. קטונו ממנו.

    * ההומור שלו, היו בו הרבה משמעויות לשוניות, היפוכי מילים ואסוציאציות. לחבר’ה המציא שמות שהשימוש בהם הייתה זכותו הבלעדית: לצביה – הרשה, רודניצקי – יוגורט, אהרון – גולובי. פנינה – שנירה, רוחל’ה – חורלה ועוד.

    * ז’ניה (אמא של רימון) הייתה מטפלת שלנו. זו הייתה תקופה קשה לגביו. עם מטפלת ישנם ויכוחים וסיכסוכים, לפעמים מתחצפים או אומרים דברים שלא נעים לשומעם. רימון לא נטר לך איבה על זה שהתחצפת, שדברת לא יפה. הוא החזיק עצמו כניטרלי. ידעת שאתה פוגע בו, אך מעולם לא הראה זאת ולא נכנס לויכוח בנושא השנוי במחלוקת.

    * בעבודה קרא לה ז’ניה ולא אמא. אני חושבת שהוא העריץ אותה על החוזק שלה, על הארגון והסדר בבית.

    * היה לו טעם משלו בעולם הפזמונים. בתקופה הזאת המורים, המטפלות וההורים, פסלו באופן מוחלט את שמיעת הפזמונים. הכל נכנס לאותה קלחת, הכל קלוקל. על זמר ששנאתי אמר: אם הוא מחזיק שנים כל-כך רבות בצמרת עולם הבידור, סימן שזה יותר מאשר עניין אופנתי או עבודה טובה של הפרסומאים שלו. בפעם אחרת אמר שחובב מוסיקה אמיתי אינו יכול להתעלם מעולם הפזמונים. זהו ביטוי של התקופה, ואין ספק שישנם פזמנוים טובים, דרושה הבחנה.

    * כשהיו משוחחים אתו על ספר, היה מנתחו בכושר של סופר. הייתי יושבת מולו בפה פעור, ולא מבינה כיצד הוא מעמיק כל-כך בתוך הדברים.

    * הוא אהב את טולסטוי. שמונה פעמים קרא את “אנה קרנינה”, הספר שכן קבע ליד מיטתו. נכנסתי אליו במוצ”ש אחרי אסיפה כללית. רבים מהחבר’ה נהגו כך. השווינו את “מלחמה ושלום” ו”אנה קרנינה”. אמרתי ש”אנה קרנינה” הוא קיצור מרוכז של “מלחמה ושלום”, ואפילו עולה עליו. רימון העיר כמה הערות. כל-כך שמחתי שיש קירבה בזהות המחשבה שבינינו. כבן גילי, לגבי, ניתוחו היה תמיד מפתיע. מאד עצמאי ומגובש. רב השפעה הוא אצר בתוכו חכמה רבה וידע לדבר עם כל אחד מאתנו על המישור שלו. הוא קלע להבנה של כל אחד.

    * בטיול למדבר יהודה הייתי אתו בקבוצה. רימון כרגיל אקונום או ראש קבוצה. החשיך, ואנחנו עומדים ומתווכחים ליד המשאית. צריך להכין אוכל ולאסוף עצים. חלק מתחמקים, חלק צועקים, כלום לא זז. איפה רימון? למה הוא לא עושה כלום? אבל רימון ישנו, מופיע עמוס בעצים למדורה.

    * …לכאורה בלתי סביר שחייל שעולה על מפקדו מכל הבחינות, לא ינסה להתקדם ולעלות על דרגתו. זאת היא עובדה, זה אורגני לרימון ויכול לקרות רק אצלו. כמו שיצא חניך מצטיין, וכמו ששומעים אצלנו: רימון קח את המחלקה, רימון מנווט פלוגה – תפקיד המ”פ, או שהחבר’ה משתדלים להיות אתו בחוליה בניווטים כדי ללכת “על בטוח”.

  • אל התל

    את הקרב על תל-פאחר הכריעה הסיירת בפיקודו של רובקה. הסיירת יצאה ועברה בין תל-אבו-חנזיר לתל-עזזיאת ונכנסה אל דרך שאינה מסומנת במפות, כשפניה אל מעבר לעורפו של תל-פאחר, בציר המקורי שנועד ליחידתו של סא”ל מוסה. אולם בהגיע אחד הזחל”מים אל רכס קל הוא נקלע לתוך הפגזה, שמרסיסיה ננטש הזחל”ם והוחלף בזחל”ם אחר.

    כל הדרך כולה היה הכוח נתון תחת אש צלפים מדויקת. הסיירת החליפה את כלי רכבה מפעם לפעם עקב פגיעות ולבסוף נעה רגלית ופניה אל המוצב הצפוני. בקרבתו גילו הסיירים מכתש זעיר בו נערכו להגנה וצפו על סביבותיהם כדי ללמוד את זירת הקרב ולהבחין בין כוחות האויב לבין חבריהם לגדוד. גם במכתש זה היו הסיירים נתונים תחת אש הצלפים שרדפה אחריהם ופגעה באחדים מהם.

    לאחר התארגנות קצרה קמו הסיירים, הסתערו על התעלות, פגעו בחיילים הסוריים ולפתע מצאו עצמם שוב תחת אש צולפנית.

    לפתע, מאחת התעלות, הושלך לעברם רימון. התכופפות. פיצוץ. הטלת רימון ישראלי לכיוון התעלה. התפוצצות. שני רימונים נורו באמצעות רובה – והאש הסורית שותקה.

    אברהם רימון, אשר רץ לפנים, חשף חצי גופו העליון מעל לתעלת הקשר ונפגע מיריית צלף סורי. “חבר’ה”, הוא קרא בשארית כוחו, כשכדור נעוץ בלבו. “חבר’ה, אני מת. המשיכו קדימה”… והם המשיכו עד נפילת המוצב.

    (מתוך “מחרמון עד סואץ” מאת דוד דיין)

  • אמרות הרגע

    אכן, ישנם רגעים נעלים

    בהן תעלנה מחשבותי ורשמי מעלה.

    תחצוצנה כל סייג זמן, תרחקנה מיום יום,

    ואזי לבי הומה, ועיני באוויר.

    מפלגות דעות ומעשים בעולמנו –

    אל תדון לרעה,

    שהרי אדם יצר כל

    אלו, וגם אתה אדם.

    ומעשי כל האנושות – דומים ושווים הם.

    את האושר נסה להשיג תמיד.

    אך דעת האושר היא בדרכך לאושר,

    הווה אומר: כל רגע – מאושר הנך.

    הווה כוסף למטרה נעלה, וכיסופיך עושים

    אותך מאושר יותר מייעודך.

    כוחם של חכמים חודרים, רואים

    לב כואב כיצד רועד בגבה של חומת פנים שוחקות.

  • לכאורה

    לכאורה – אין לנו כלום פה בעולם.

    לכאורה – יש לנו הכל.

    לכאורה – כולם רעים. לפעמים, כולם טובים.

    לכאורה – הטבע נלעג הוא.

    לכאורה – הטבע הוא אדם. האם נלעגים אנו?!

    לכאורה – אנו רוצים לאושר.

    לכאורה – הוא מצוי בתוכנו.

    לכאורה – יש ישרים ונוכלים.

    לכאורה – עליהם עומד עולמנו.

    לכאורה – מה לנו פה?

    כי אנחנו

    אוהבים לחיות

    בכלום והכל.

    להתקיים בתמיד,

    לשאול ולשאוף

    לרע ולטוב.

    האם יבולע לנו?