אברהם שנלר

25/08/1922 - 28/02/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' אלול התרפ"ב

תאריך פטירה: כ"ד אדר א' התשע"א

ארץ לידה: הונגריה

שירות בטחון: צבא הונגרי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה שנלר

אברהם שנלר

אברהם נולד ב-25 באוגוסט 1922 בעיירה מונור ליד בודפשט בהונגריה להוריו יעקב ומרים, אח צעיר לוילמוש ואח בוגר לטרזה, בז’יקה, יניי ואנדריי. בהיותו ילד עברה המשפחה לגור בכפר וניארץ באזור הסלובקי של הונגריה. הכפר היה פרימיטיבי, אולם היחסים עם הסלובקים היו סבירים. בכפר היו רק שני מורים: אחד לכיתות א’ – ג’ ואחד לכיתות ד’ – ו’. מעניין שבכפר היו שתי משפחות בשם שנלר אף כי לא היו ביניהן קשרי משפחה. הפרנסה הייתה בדוחק כיוון שאביו היה נכה מלחמת העולם הראשונה.
בגיל 12, עם תום לימודי החובה, עבר למונור ועבד כשוליה בחנות. זה נחשב מקצוע לכל דבר, כולל תעודה. בגיל 16 עזב את החנות ועבר לבודפשט, שם עסק בעבודות שחורות במשך חמש שנים.
בגיל 21 גוייס לצבא ההונגרי במסגרת פלוגות עבודה שעסקו בעיקר בעבודות ביצורים מול החזית הרוסית. גם אחיו הבוגר, וילמוש, גוייס לאותה מטרה, אך הוא לא חזר מהמלחמה וכנראה נספה אי שם בערבות אוקראינה. שני האחים הצעירים ניספו בהתמוטטות מחפורת עוד קודם לכן, כנערים צעירים. עם התקדמות הצבא הרוסי התפוררו יחידות הצבא ההונגרי ואברהם מצא עצמו פתאם חופשי.
פרק השיבה שלו לכפר הוא סיפור בפני עצמו. בדרך נפל בשבי הרוסים שחשדו בו שהיה מרגל. לא היה חסר הרבה שיוצא להורג, אלא שאחד החוקרים, יהודי ככל הנראה, שיכנע את חבריו שהאיש לא מסוכן וכך ניצל. כשחזר לכפר לא מצא את משפחתו שהובלה לאושוויץ. את שתי אחיותיו ששרדו את המחנות מצא אחר כך בבודפשט.
כשהחליט לעלות לישראל נשלח ל”קיבוץ הכשרה” להכנה לעלייה. בהגיעו לשם לא מצא מיטה, ואז הציע לו אחד האנשים לחלוק איתו את מיטתו. לאיש קראו יוסף טאובר, לימים יוסף תבור. מאז ועד פטירתו של יוסף בבית אחוה ביגור הם לא נפרדו.
יחד, בקבוצה, החלו לנדוד לכיוון איטליה, עד שהגיעו למחנה מעבר לפליטים ליד ורונה. שם נודע ליוסף שאחיותיו נמצאות ליד רומא. יוסף יצא ברכבת והביא אותן עייפות ורעבות למחנה שלו ומסר אותן בידי ידידו, אברהם, שהיה גם הטבח הראשי במחנה. כך נפגשו אברהם ושרה לראשונה. במהלך השהות במחנה המעבר נישא אברהם לשרה. בבדיחות הדעת היה אברהם מספר שיוסף מכר לו את אחותו בעבור שתי חפיסות סיגריות. במחנה היו שלושה טבחים שהתחלפו כל יום, אבל כולם חיכו לתורו של אברהם…
הקבוצה הועלתה על ספינת המעפילים “כ”ג יורדי הסירה”, שהייתה קטנה ודחוסה והתנאים בה קשים ביותר. בדרך התגלו על ידי ספינות בריטיות שמשכו את הספינה לנמל חיפה. משם הוגלו הישר לקפריסין. לאחר מספר חודשים בקפריסין הועברו למחנה עתלית ובהמשך, למחנה פתוח בקרית שמואל.
עוד בדרך התחלקו העולים לקבוצות על פי היעד הסופי שלהם בארץ. אברהם ושרה השתייכו לקבוצה שיועדה לקיבוץ גברעם. יוסף תבור שהשתחרר חודש קודם, הגיע ליגור ושיכנע את משפחתו לבוא ליגור. שרה, ששמעה על יגור עוד בנעוריה מסיפוריו של ליובה גוקובסקי שהגיע לרומניה כשליח, התלהבה ומאז המשפחה ביגור, יחד עם קבוצה הונגרית גדולה ומגובשת. שנה לאחר הגיעם ליגור נולד הבן הבכור גבי. השם התאים, כי היה גם הונגרי וגם עברי.
בתחילה עבד אברהם שלוש שנים במאפייה, אחר כך בתנובה. במהלך עבודתו שם אירעה תאונה שריסקה רגלו ושינתה את חייו. יותר משנה אושפז בבית חולים וביגור לסירוגין. רק כוח רצון אדיר איפשר לו להתאושש ולחזור לשיגרה. עמידתה של שרה בסיטואציה הקשה הזו ראוייה לציון. אברהם מעולם לא התלונן על מצבו, גם כשהיה צריך לרוץ אחרי האופניים עליהם למדו הבנים לרכוב. כשהתאושש התחיל לעבוד בפחחיית הבית של יגור. ידי הזהב שלו באו לידי ביטוי בכל מלאכה שעשה. “גם כל הצעצועים בחדר ההורים היו מעשה ידיו”.
לאחר זמן נולד ארנון ואחר כך שוקי. אברהם הצליח להעסיק את הבנים הסגורים בימי החורף בחדר הקטן על ידי חידונים שהמציא, או כדורסל ב”כדור” גרביים שנקלע לקרניז החלון. הקשר עם ילדים בא לביטוי מיוחד בעת שעבד בחנות הגלידות שנקראה “אצל שנלר”. בין לבין עבד באקונומיה. זכור במיוחד הצ’ולנט שהיה מכין לקראת שבת, שהפך ללהיט. לשחקני הכדורסל זכורות הארוחות הליליות שהיה מכין לקראת שובם ממשחקים מרוחקים בשעות מאוחרות.
מקום העבודה האחרון של אברהם היה המחסן הטכני, שם עבד עד גיל 80 לערך עת חש כי בריאותו מתרופפת. מעט לאחר מכן עבר לבית אחוה, שם זכה לאהדת הצוות מפני שהיה צנוע, לא דרש ולא התלונן. בבית אחוה סיים את חייו מוקף בבני משפחתו וצוות מסור.
אברהם השאיר אחריו אישה, שלושה בנים, שמונה נכדים: עינב, עדי, ארי, רועי, אורון, תמיר, שירה ויואב, אליהם נוספו אסף, מיכל ורעות, וחמישה נינים (בינתיים): יהלי, מיה, יערה, רז ואיזבלה, כן ירבו…

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אברהם מספר לגבי

    אברהם שנלר – סיפור חיים

    הראיון עם אבא נערך מספר ימים לאחר יום הולדתו ה- 85, בדירתו שבבית אחוה בקיבוץ יגור ע”י גבי.

    נולדתי בתאריך 25 באוגוסט 1922 בעיירה מונור ליד בודפשט בהנוגריה לאבי יעקב ואמי מרים, אח צעיר לוילמוש שנולד ב- 1920 ואח בוגר לטרזה (טרוש) שנולדה בשנת 1924, בז’יקה שנולדה ב- 1926, יניי שנולד ב- 1927 ובנדי (אנדריי) שנולד ב- 1929.

    בילדותי עברנו לגור בכפר קטן בשם וניארץ במחוז נוגרד סמוך לגבול הסלובקי. הכפר היה מאוכלס ע”י סלובקים שאיתם דיברנו קצת בסלובקית וקצת בהונגרית. המעבר לכפר זה נבע ככל הנראה ממצב כלכלי ירוד שבו חיינו במונור ומתוך תקוה לשפר במשהו את רמת החיים.

    הכפר מנה כ- 1800 נפשות ללא תרבות מודרנית, ללא חשמל, רדיו ואמצעי תקשורת אחרים. עם הסלובקים היה קשר טוב ולא היו כמעט סימני אנטישמיות פרט לקריאות פה ושם של ילדים “לכו לפלסטינה” שמעבר לאמירה לא הבינו כלל במה מדובר. בכפר היו שני מורים בלבד, אחד לכיתות א-ג שלמדו בתוך כיתה אחת והשני לכיתות ד-ו שגם הן למדו יחד בכיתה אחת. בכפר היו רק 6 משפחות יהודיות אשר בקושי הגיעו למנין בזמן התפילות. פרנסת התושבים היתה חקלאות בלבד ללא תעשיה או מלאכה פרט לטחנת קמח שעבדה על חשמל שסופק על ידי גנרטור פרטי.

    אבא במקצועו היה פחח. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה שרת בצבא האוסטרו-הונגרי, חזר הביתה עם נכות בלבו. נכות זו הגביל את יכולת עבודתו. בכפר וניארץ לא היה צורך בפחח כיון שהמבנים כוסו בקש ולא בפחים או רעפים. הוא עסק בעבודות שונות כמו מכירות עונתיות של פירות וירקות שאותם היה מביא בעגלה ממקומות אחרים רחוקים ומוכר בכפר. כמו כן קיבל קיצבת נכות זעומה מממשלת הונגריה. בסך הכל הפרנסה היתה מצומצמת מאד ולא זכור לי שקיבלתי בגדים או נעליים חדשות בתקופה זו.

    אמא לא עבדה בחוץ והיתה עקרת בית. בגלל המצב הכלכלי הפסקתי את לימודי בגיל 12 עם תום הלימודים עפ”י חוק חינוך חינם. המשפחה היתה דתית, שומרת מסורת, מצוות וכשרות.

    מעניין שבכפר וניארץ חיו שתי משפחות בשם שנלר שלא היו ביניהן קשרי משפחה. [להערכתי (גבי), הסיבה למצב כזה נעוצה במעבר של משפחות יהודיות ממקום למקום. בכל מקום שאליו הגיעו היו כאלה ששינו את שם משפחתם לשם מקומי להקל על ההתערות או לכזה שנתנו לו השלטונות המקומיים. אולי היה פשוט תור ארוך במשרד הקבלה ההונגרי והיה צורך לזרז את הנכנסים (שנלר בגרמנית – יותר מהר) ושם זה “נדבק” לסבא של אבא שהיגר ככל הידוע מגליציה שבפולין להונגריה. השפה השלטת בהונגריה היתה גרמנית כחלק מהאימפריה האוסטרו – הונגרית].

    עד גיל 13 (1935) הייתי בוניארץ. אז עברתי חזרה למונור ללמוד להיות שוליה של חנווני בתוך חנות. זה היה מקצוע לכל דבר שבסיומו אף ניתנה תעודה מתאימה. במשך שלוש שנים למדתי את המקצוע אלא שנאלצתי להפסיק באמצע בגלל מריבה עם הבוס. בתקופה זו במונור חייתי אצל סבתי שהתגוררה שם כל הזמן.

    עברתי לבודפשט בגיל 16 ושם עסקתי בכל מיני עבודות שחורות במשך חמש שנים רצופות. בגיל 21 גוייסתי עפ”י חוק לצבא ההונגרי. שובצתי ביחידה של חיל כללי שעסקה בעבודות פרך, בעיקר בחפירת עמדות כנגד הצבא הרוסי המתקדם.

    אחי הגדול וילמוש, התגייס אף הוא לצבא ההונגרי עוד לפני וגם הוא עסק בעבודות פרך. הוא ניספה באוקראינה במסגרת מלחמת העולם השניה כשנתיים לאחר תחילת המלחמה. מקום קברו לא ידוע והוא נמצא כנראה אי שם בערבות אוקראינה. כשחזרתי לכפר וניארץ לאחר ה”שחרור” מהצבא ההונגרי מצאתי את שמו ברשימת הנופלים הכללית בכפר, ללא איזכור מוצאו היהודי.

    כשנה למן הגיוס עבדתי בעבודות הפרך בצבא ההונגרי. הרוסים התקדמו והגיעו כמעט עד למקום בו היינו. ניצלתי את ההזדמנות ואת התפרקות היחידות שהחלו בנסיגה לאחור וברחתי לכיוון הצבא הרוסי אל השטח שנכבש על ידו. השנה היתה 1944. התחלתי בנדודים מתוך כוונה לחזור איך שהוא לכפר אלא שהוא היה עדיין תחת כיבוש גרמני. זכור לי שהייתי צריך לחצות את נהר טיסה ולא היה לי כסף לשלם עבור החצייה. צ’כי טוב לב שהרגיש סולידריות עם הפליטים בדרך העביר אותי את הנהר בחינם ואף צייד אותי במזון ממה שהיה לו.

    מאוחר יותר נתפסתי על ידי הצבא הרוסי כשהתקרבתי לאזור הקרבות שהתחוללו באזור וניארץ. הם החליטו שאני מרגל ולא היה חסר הרבה שיוציאו אותי להורג. אצל הרוסים לא היתה בעיה להוציא אנשים להורג גם אם לא “הוכחה” אשמתם. שמו אותי לילה שלם בתוך צינוק וחקרו אותי על מעשי במשך זמן המלחמה. למזלי אחד מהחוקרים היה ככל הנראה יהודי (הוא לא הזדהה ככזה) והוא האמין לי שאני יהודי ולא מרגל כנגד הצבא הרוסי ואף שכנע בזאת את יתר החוקרים. שוחררתי. לאחר כמה ימים הגעתי לכפר וניארץ. הכפר היה שלם אך ללא היהודים שגרו בו. את משפחתי כמובן שלא מצאתי שם. היא הובלה לאושוויץ. במשך כחודש שהיתי בכפר כשהגויים נותנים לי אוכל ואז עברתי למונור.

    למונור הגיע דוד שלי מצד אבא ומאוחר יותר שתי אחיות של אמא. הדוד פתח חנות ושיתף אותי בהפעלתה. את שתי אחיותי, טרוש ובז’יקה פגשתי בבודפשט לאחר שחזרו ממחנה ההשמדה אושוויץ.

    במונור חייתי כחצי שנה ואז עברתי לבודפשט. בזמן ההוא התחילה פעילות ציונית ועידוד היהודים לעלות לארץ ישראל. הלכתי למשרדים הציוניים בבודפשט ונכנסתי למשרד של אחדות העבודה. קיבלו אותי מיד ושלחו אותי ל”קיבוץ הכשרה” בבודפשט על מנת להכין אותי לעליה לארץ ישראל. כשהגעתי להכשרה לא מצאתי אפילו מיטה פנויה לישון עליה ואז הזמין אותי אחד האנשים במקום ברוב נדיבותו לחלוק איתו את מיטתו כדי לעבור את הלילה הראשון במקום. לאיש הזה קראו יוסף טאובר, ששינה שמו לימים לתבור. מאוחר יותר הוא גם הפך לגיסי. למן אותו רגע לא נפרדו דרכינו ממש עד ימים אלה כשנפטר בגיל 84.

    לאחר כמה חדשי ציפייה בבודפשט הגיע תורנו לזוז לכיוון ארץ ישראל. השארתי את אחיותי בבודפשט ואני יחד עם כל הקבוצה התחלנו את המסע לארץ ישראל. הזמן – ינואר 1945. צוידנו במסמכים המעידים כי אנחנו “יהודי כל העולם” ו”יהודים מישראל”. במסמכים אלו קיבלנו שמות עבריים.

    עלינו על הרכבת בבודפשט כשבכיסינו אין כסף ואין עלינו ציוד כלשהו. הרכבת יצאה ליוגוסלביה. הגענו לבלגרד. היהודים המקומיים קיבלו אותנו לארוחה. המשכנו לכיוון איטליה והגענו לעיירה פיומה. במהלך ה”שוטטות” באיטליה עברנו מספר פעמים ביקורות של מסמכים ע”י השלטונות המקומיים שהיו כנראה אדישים לחלוטין לזרם הפליטים ששטף את המדינה. את המזון בדרך קיבלנו מהג’וינט. כסף, משום סוג, צורה ושם, לא ראינו.

    הגענו לעיירה נונטולה שליד העיר ורונה ושם התמקמנו במחנה פליטים יהודיים שהיה בשטח של וילה שהיתה שייכת למשפחה עשירה ככל הנראה.למרות ההרס שהשאירה המלחמה במקום הצליח כושר האילתור של היהודים להשמיש את האתר במהירות לטובת הניצולים. אני התמניתי על ידי מנהלי הקבוצה להיות הטבח הראשי של הקבוצה. הייתי פעמים רבות בעימות מול חברי הקבוצה בנסיון לגייסם ל”תורנות” מטבח לעבודות הפשוטות כמו קילופים ונקיונות. עם זאת לא שמעתי תלונה אחת על טיב וטעם האוכל. כולם היו מרוצים בעניין הזה.

    כחודשיים לאחר שהגענו לאיטליה נודע ליוסף טאובר שאחיותיו, שרה ופירושקה (רבקה) הגיעו גם לאיטליה והן נמצאות באזור רומא. יוסף עלה על רכבת ונסע להביא אותן אל הקבוצה שחנתה אז בנונטולה. כשהגיעו חזרה, יוסף פנה אלי וביקש ממני להכין ארוחה במיוחד עבורן ולטפל בהן כיון שהיו עייפות ורעבות. לפני הארוחה יוסף הסביר להן על האופי שלי ויכולותי, והלך לישון תוך שהוא סומך עלי שאסתדר לבד. נקשר מיד קשר של ידידות אמיצה שהתפתחה בהמשך לאהבה (לשרה). במהלך שהותנו במחנה המעבר בנונטולה נישאנו. בבדיחות הדעת מוסיף אבא שיוסף מכר לו את אחותו בעבור שתי חפיסות סיגריות. סיום הנדודים באיטליה היה בעיירה מארגה די בוקה ששם היו מקומות מסתור לספינות, עיר עם נמל קטן שממנו היינו אמורים לעלות על ספינת מעפילים בדרך לארץ.

    עלינו על ספינת המעפילים “כ”ג יורדי הסירה”. זו היתה ספינה קטנה ודחוסה. היינו עליה כ- 800 מעפילים, יהודים בני לאומים שונים, פולנים, יוגוסלבים, הונגרים ורומנים. המשותף לכולם היתה השאיפה לעלות לארץ. התנאים היו קשים ביותר. החום בבטן הספינה היה רב והיה מחניק מאד. הספינה היתה בנוי מעץ ושימשה בדרך כלל להובלת משאות. אני החלטתי להשאר על הסיפון ששם היה קצת יותר נסבל. האוכל היה קר וכלל בעיקר גבינה צהובה, נקניק יבש וקצת לחם. הבעיה העיקרית היתה עם מי השתיה שהיו בצמצום. כל אחד קיבל מימיה אחת לשתיה במשך היום. היה ממש צמא גדול.

    בדרך לארץ המנוע שבק והתחלנו להשתמש במפרשים עד שהתגלינו על ידי ספינות הצי הבריטי שהתלוו אלינו ומשכו אותנו עד שהגענו לחיפה. קיבלנו הוראה מהנהגת האניה להשליך כל מסמך שמזהה אותנו כעולים ומרגע זה כולנו אומרים שאנחנו “יהודים מארץ ישראל”. לא נתנו לנו לרדת מהספינה אבל לא אמרו גם למה לא נותנים. חשבנו שמדובר בסידורים כלשהם ושהכל יסתדר מיד. לאחר שעבר היום ולא ירדנו לחוף התחילה התמרמרות. קיבלנו אוכל לתוך הספינה . לאחר עוד כחצי יום התברר שלא נרד לחוף אלא נועבר ישירות אל אניית הגירוש הבריטית בדרך לקפריסין. היו כאלה שטענו שצריך להלחם עד מוות אבל הרוב היה עייף, רעב וצמא מכדי שיוכל להתנגד לכוחות הבריטיים. התברר שהעניין שלנו נדון גם בדרגים הגבוהים ביותר של האנגלים והמוסדות בארץ. בסוף הובלנו הישר לאניית הגירוש.

    הגענו לקפריסין. היינו שם בין הראשונים כך שלא היה מחנה מסודר שאפשר להיכנס ולחיות בתוכו. קיבלנו אוהלים לשינה ולצרכים ציבוריים (חדר אוכל וכיו”ב) וכן ציודים שונים שאיתם היה אפשר להתחיל את החיים במחנה. הקמנו את האוהלים, את המטבח ומוסדות הציבור והתחלנו לחיות במחנה. לכל קבוצה שהגיעה למחנה היה מדריך שהיה בקשר עם שליחים שהגיעו מהארץ והסתננו אל שורות המעפילים תוך שהם נותנים הנחיות להתנהגות והתנהלות במחנה.

    ארבעה חודשים היינו בקפריסין ואז העלו אותנו על אנייה שהעבירה אותנו למחנה עתלית. בעתלית היינו כחודשיים בציפייה לשחרור ואז העבירו אותנו למחנה אחר, פתוח, בקרית שמואל. במחנה זה התחיל כל אחד ליצור קשר עם יעדו הסופי בארץ. אנחנו היינו בקבוצה של 8 אנשים שיועדו עוד באיטליה ע”י השליחים שהגיעו עם הצבא הבריטי לשם, לקיבוץ גברעם.

    בינתיים, שליחי הקיבוץ המאוחד החליטו ל”תגבר” את קיבוץ יגור בקבוצה מהעליה ההונגרית. יוסף תבור צורף לקבוצה כזו חודש ימים לפני שאנחנו השתחררנו והגיע ליגור עם עוד כמה משפחות. כשבא לבקרנו התחיל יוסף במסע שיכנוע שנצטרף אליו ליגור תוך שהוא מספר על נפלאות הקיבוץ ובעיקר חדר האוכל והקציצות הטעימות שבישלו בו. השיכנוע נשא פרי והחלטנו לעזוב את הקבוצה שיועדה לגברעם ושמנו פעמינו ליגור לא בלי טענות ותלונות מצד חברי קבוצת גברעם.

    בשבוע הראשון לבואנו ליגור סידרו אותי לעבודה ברדיית דבש אי שם בשרון. אחרי שבוע סיימתי לעבוד שם, עבודת פרך של ממש. המשכתי בכל מיני עבודות מזדמנות עד שנכנסתי לעבוד במאפייה עם יוסף תבור למשך שלוש שנים.

    לאחר שלוש השנים היה צורך לגייס אנשים לעבודה בתנובה. סודרתי וגם יוסף סודר לעבוד בתנובה.

    אחרי מספר חודשים אירעה לי תאונה ששינתה את כל חיי. בתאונה התרסקה לי הברך של רגל ימין ומרגע זה לא חזרתי להיות ממש כמו שהייתי. זה ממש מתסכל להפוך כבר בגיל צעיר מאדם בריא העוסק לא מעט בספורט לנכה בדרגה של 100%.

    הסבל היה לא יתואר. במשך חודשים (כחצי שנה) שכבתי בבית החולים ואח”כ לסירוגין בחדרי החולים ביגור ובבית החולים. [אני (גבי) זוכר את התאונה ואת העדרותו של אבא למשך תקופות ארוכות כששכב בבית החולים ואחר כך בחדר קטנטן ביגור. אני רק יכול לתאר לעצמי את התחושות של אמא ששרדה את השואה, עברה את מחנה המוות באושוויץ ואת מחנה עבודת הפרך הגרמני בהמשך, הגיעה בדרך לא דרך לארץ ואך זה התחילה לבנות את חייה וחיי המשפחה. לדעתי היא עמדה בזה בגבורה עילאית ממש, תוך כדי החשש מלהישבר ולהשאיר ילד קטן לבד].

    רק בכוח הרצון האדיר ועם קצת עזרה מהרופאים הצלחתי להשתקם, לקום על רגלי ולהמשיך בחיים.

    עברו שנה וחצי לאחר התאונה עד שיכולתי לחזור לעבודה. התחלתי לעבוד בפחחיית הבית ליד הכביש לכפר חסידים בערך מול לגין.

    לאחר תקופה בפחחיה עברתי למחסן הגלידות והסיגריות (המחסן הטכני של היום) והחלפתי שם את מוטקה שולנר. מאד נהניתי במקום זה שהיה אבן שואבת לילדים. במקום זה הכרתי את כל ילדי יגור והם הכירו אותי ואף קראו למקום “שנלר”. היה ממש תענוג לעבור במשק כשהילדים קוראים “שנלר”, “שנלר”, ואני מצדי נותן את תשומת הלב לכל אחד מהם.

    לאחר העברת מחסן הסיגריות והגלידות לכלבו, הקמתי במקום את המחסן הטכני.

    לאחר זמן עברתי לעבוד באקונומיה ששם ביליתי כ- 20 שנים. באקונומיה פיתחתי את עניין הצ’ולנט לשבת שהפך לאחד המאכלים האהובים על הציבור ועל הנוער בפרט, הוספתי סוגי מאכלים, מהסוגים היותר מתובלים מאלה שהיו נהוגים ביגור וכן דאגתי לקבוצות הספורט ובעיקר לקבוצות הכדורסל לארוחת לילה עם שובם ממשחקים מרוחקים בשעות מאוחרות.

    מקום העבודה האחרון שלי היה שוב המחסן הטכני בו התמדתי עד אשר לא יכולתי יותר להמשיך מטעמים פיזיים ובריאותיים, והפסקתי לעבוד.

    בין לבין הספקתי להיות מנהל קבוצת הכדורגל של יגור במשך תקופת מה, זאת במסגרת היותי “משוגע” לספורט בכלל ולכדורגל בפרט.

    היום, בגיל 85 אני עם שרה בבית אחוה. יוסף נפטר ממש לפני זמן קצר. כל חיינו הבוגרים היינו יחד.

    אני אב לשלושה בנים – גבי, ארנון ושוקי, סב לשמונה נכדים – עינב, עדי, ארי ורועי (מגבי), אורון ותמיר (משוקי), שירה ויואב (מארנון) וסבא רבא לחמישה נינים – יהלי ומאיה(מעינב ויובל), יערה ורז (מעדי ואייל), ואיזבלה(מארי וקרן). כן ירבו!