אהובה חכמוביץ

22/08/1922 - 29/04/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח אב התרפ"ב

תאריך פטירה: ה' אייר התשס"ט

ארץ לידה: פולין

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב חכמוביץ'

נכדים ונכדות: דורון זיו, נגה זיו

אהובה (זייברט) חכמוביץ’
נפטרה אור ליום ד’, ה’ באייר תשס”ט, 29 באפריל 2009

אמא, אהובה, נולדה ב-22 באוגוסט 1922 בפולין, בעיירה קטנה בשם גוֹמְבִּין להוריה חוה ושלמה, אחות לזלדה ויצחק, ואחריה הצטרף למשפחה האח הצעיר אברהם.
בשנת 1925 עלה אביה ארצה עם יצחק. אמא בת השלוש הועברה לעיירה זִ’יכְלִין לבית סבא וסבתא לייזר וציפורה, שם כבר היתה זלדה, אחותה הבכורה. לַסבים היתה מכולת קטנה והם גידלו את שתי האחיות בצניעות אך באהבה רבה. עד יומן האחרון זכרו אמא וזלדה את סבא וסבתא בחום רב ובגעגועים.

ב-1933 עלה היטלר לשלטון והסבים החלו לדאוג. בכאב אך עם תחושת אחריות הם החליטו לשלוח את שתי הילדות לארץ בָּאוניה “פולוניה”. אמא סיפרה איך רקדו המעפילים כל לילה על הסיפון. זלדה הצטרפה למעגלים, ואמא, ילדה בת 11, הסתובבה ביניהם, לא מבינה את אש הנעורים המתפרצת ואת להט הציונות.

המשפחה גרה ביפו-מנשייה בְּבַית בְּבעלות ערבית. אבא היה מחוסר עבודה והחיים בבית היו קשים מנשוא. מצוקת הפרנסה הוציאה את הילדים לעבודה ואמא, כילדה קטנה, החלה לעבוד כעוזרת בית ומטפלת אצל משפחה בתל-אביב.
סיפוריה על אותה תקופה שיקפו עצב וצער על ילדוּת שלא היו בה שמחה או חדוות נעורים.

בהיותה בת 16 עזבה אמא את הבית והצטרפה לתנועת “הנוער העובד”, שם החלו חייה הטובים והמאושרים, כך סיפרה. יחד עם חבריה הלכה להכשרה בכנרת ולאחר מכן המשיכה לשלושה קיבוצים נוספים – נען, זרעים (כיום גדעונה) וגשר.
אלה היו שנותיה המאושרות ביותר. היא אהבה לשיר ולרקוד ותמיד היתה מוקפת מחזרים. אמא התרפקה בגעגועים על אותם ימי תום ורומנטיקה של ארץ ישראל הקטנה והיפה.

בנען קשרה אמא ידידות אמיצה עם זהבה (איגר) ורחל (שטיינפלד) – ויחד צעדו שלושתן דרך ארוכת שנים. אמא ורחל היו חברות בַּלב וּבַנפש עד מותה של רחל לפני כשנתיים. החיבור הנדיר ביניהן ליווה אותן בִּשְׂמחות, בְּעצב וּבעיקר בְּרגעי החול הפשוטים של עליות החיים וּמורדותיהם.

בשנת 1942, בהיותה חברת גשר, נשלחה אמא לקורס תפירה בחיפה, שם הכירה את יוכבד ויינר. כאשר באה לבקר אותה ביגור פגשה בדירתה את יעקב חכמוביץ’, בחור נאה עם עיניים ירוקות ונבונות אשר שָׁבָה את לבה. מאז אותו ערב היה אבא נוסע בְּרכבת העמק לבקר את אמא בְּגשר, ובין פגישה לפגישה היה כותב לה את אהבתו במכתבים רגישים ומרגשים, שגישרו מעל המרחק הגיאוגרפי ומעל המופנמוּת והביישנוּת שאפיינו את שניהם.

במחצית השניה של 1947 עברה אמא ליגור וכאן נולדו הבנות – נטע, טליה ועידית.
אמא ואבא טיפחו את המשפחה ואת הבית. אנחנו זוכרות חפצים קטנים ויפים על הכוננית, החדר מלא בִּצלילי מוסיקה קלאסית, שאבא כל-כך אהב, וריחות משכרים של עוגיות שאמא אפתה.
בִּרְבות השנים הכניסו הנכדים אור ושמחה לחייהם של ההורים, ואמא כל כך אהבה והתרגשה מטלפון של דורון או מהישג חדש של נגה.

אמא היתה חברת יגור במשך 62 שנים. רוב חייה עבדה כתופרת איכותית והשמלות שתפרה היו אהובות מאוד על חברות יגור שזכרו לה את זה לטובה עוד שנים רבות אחר כך.
לאחר מותו של אבא, בפברואר 1990, נשארה אמא ללא המשענת והתמיכה שהיו לה איתו במשך למעלה מארבעים שנה. אנחנו, בנותיה, אמנם היינו בשבילה ובמחיצתה, אבל כוחות הנפש שלה הלכו ואזלו וגם בגידת הגוף נתנה בה סימנים.
בַּשנים האחרונות עבדה אמא ב”אגרטל” וגם שם באו לביטוי ידיה המוכשרות, עד שלא יכלה יותר.
כמעט שנתיים היינו עם אמא בבית אחווה, יודעות להעריך את קיומו של הבית הזה ואת הטיפול היומיומי המסור והקשוב של הצוות.

בחצות הלילה, אור ליום ה’ באייר, יום העצמאות, 29 באפריל, נשמה אמא את נשימתה האחרונה.

אנחנו כבר מתגעגעים, אמא, אוהבים ונוצרים אותך בלבנו לתמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לאמא – ליום הולדתה האחרון

    לאמא –

    גַם אִם 86 אֵינוֹ כְּמוֹ כּל יְמֵי הַהוּלֶדֶת

    בִּשְבִילֵנוּ אַת אִמָא אֲהוּבָה וּמְיוּחֶדֶת

    וְגַם אִם הַגוּף הִתְעַיֵיף מִשוּם-מָה

    וְגַם אִם הַנֶפֶש הִתְכַּנְסָה בְּעוֹלָמָה

    בִּשְבִילֵנוּ אַת בַּיִת שֶנִשְאָר בַּנְשָמָה.

    אַז קַבְּלִי מִכּוּלָנוּ אַהֲבָה אֲמִיתִית –

    מִנוֹגָה, דוֹרוֹן, יַעקב וְטַלְיָה,

    נֶטַע וְעִידִית.

  • 70 שנה לאמא

    אִם שִבְעִים זֶה עֵץ

    עָנֵף, אֵיתָן, עָבוֹת,

    אֲנַחְנוּ עֲנָפָיו

    וְאַת – כֵּן אַת גִזְעוֹ.

    אֶצְלֵך נִמְצָא תָּמִיד

    מָקוֹם לְהִשָעֵן

    כִּי אַת בֶּאֱמוּנִים

    שוֹמֶרֶת עַל הַקֵן.

    כִּי אַת נוֹתֶנֶת צֵל

    לָנוּחַ בְּחֵיקוֹ

    הַלְוָאי נִתֵן גַם לָך

    לִשְמוֹחַ בַּפֵּרוֹת.

    וְאִם צַיָּר הַזְמָן

    חָרָט בָּך אֶת שְנוֹתָיו,

    וְאִם עָלִים נָשְרוּ

    בִּנְשוֹב רוּחוֹת הַסְתָו

    וְאִיש לא מְנַחֵם

    עַל זֶה אֲשֶר נִקְטָף –

    רְאִי – הִנֵה נִיצָן

    רְאִי – מְעָט אָבִיב

    כוֹכָב רָחוֹק, רְאִי

    נוֹצֵץ בֵּין הֶעָבִים.

    וְאִם שִבְעִים זֶה עֵץ

    הִנֵה, צִפּוֹר הַשִיר

    הוֹמָה לָך אַהֲבָה

    כִּי אַת – הַשֳרָשִים.

    [נכתב ע”י עידית, אוגוסט 1993]

  • לאמא, במקום שיר אחרון

    לאמא, במקום שיר אחרון

    “אי, אי, עוד לא אהבתי די”

    כך שמעתי את שירת החוגגים מתפרצת מחדר האוכל אל השביל המוליך אל אמא בבית אחווה. בחושך הקריר שמסביב עניתי בלבי: “ואם לא, אם לא עכשיו אימתי” מנסה להתעלם מהסמליות הפתאומית, המפחידה, של המילים. במיטתך היו נשימותייך האחרונות עוזבות את גופך לאט לאט, מתרחקות מאתנו לנצח. אי אי עוד לא אהבתי די…

    “כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית”

    ככה היינו שרות. יושבות על הספסל ליד המרפאה, מול כתף ההר הירוק, כשהעורבנים מתכנסים בצווחות אל הפיקוסים הגבוהים של העיגול, מציעים את בדי העצים לשנת הלילה שלהם. ככה היינו יושבות ושרות, ועינייך היו מצטעפות בערגה רחוקה אל ימי התום והאהבה, המקהלות והריקודים, אל אבא. אל אהוב לבך שכתב לך מכתבי אהבה נפלאים, אותם קראת שוב ושוב כל לילה, נושמת את כתב ידו אל לבך גם שנים לאחר לכתו מאיתנו. וכך הלכת לישון, מתכסָה במילים המחממות, לא בודדה יותר.

    “היו זמנים אז במשלט ישבנו, היו זמנים לחמנו ואהבנו”

    שוב היו פנייך נוהרים באור יקרות של שירי המולדת התמימים ההם, יפי המנגינות והמילים, שנגעו בנשמתך והרעידו בך מיתרים נסתרים. אל מה נשלחו געגועייך? והרי לא אל ילדותך שלא פינקה אותך… אולי אל זלדה, אחותך זיכרונה לברכה, איתה עלית לארץ בשנת 1933 בהיותך בת אחת-עשרה, האחות הגדולה שגידלה אותך ודאגה לך כמו אמא.

    “ואולי לא היו הדברים מעולם”,

    ואולי לא השכמתְ עם שחר לגן, בְּכנרת, לעובדו בזיעת אפייך… איך היית ממששת כל מילה, מתרגשת שוב ושוב כאילו עלייך כתבה רחל את השורות האלה. “הוי כנרת שלי, הוי כנרת שלי” היית נותנת קולך בשיר, מטפסת אל הצלילים הגבוהים כמו על עגלה עמוסת אלומות, מתרפקת בהמיה רוויית זיכרונות וגעגועים לנעורייך בנוער העובד, אחר כך בכנרת, בזרעים, בנען, בגשר…

    “הדרך ארוכה היא ורבת הדר”,

    היינו שרות לעצמנו כשהנפש ביקשה שיר שמח שיפיג את רצף השירים הנוגים. בהסכמה שבשתיקה חלפנו על פני המסר העצוב “כולם הולכים בדרך עד סופה המר” ושבות באנחת הקלה אל הבית השני: “אחד נשא פניו אל הזהב הטוב / אחֵר מצא ילדונת שתאהב אותו”. אחר כך היינו מדלגות מעל “אבל אני לבד לבד צועד” ומגיעות סוף סוף בְּהקלה אל “הַלֵלוּ, הַלְלוּיָה, הַלֵלוּ הוּ הוּ” בשני קולות ובהרמוניה מושלמת. כי אבוי לשיר אִם אין לו הד…

    “אני גיטרה, מישהו פורט עלי בחילופי המנגינות”

    היינו מסתכלות זו על זו ופוצחות בְּדוּאט, כמאמר המשוררת… אבל שני השירים האהובים מכולם היו שני נכדייך. באושר אמיתי, ששום מילה או מנגינה לא יכולות להביע, ראית את הקטנים מסיימים את הגן, אחר כך את בית הספר, אחר כך מתגייסים לצבא… ובהשתאות היית אומרת-שואלת: “יכול להיות שאני בת חמישים? מה, אני כבר בת שישים? שבעים? אני לא מאמינה שאני בת שמונים”… וכך חלפו להן השנים, מהירוֹת יותר מאיתנו, פורטות עלינו בחילופי עונות.

    בשנתיים האחרונות התמעטו השירים ונעזבו בתוך השירון המיותם שהנחנו במגירה שעל יד מיטתך בבית אחווה. מוחך צלל אל תוך מרחקים שלא ידענו פשרם.

    מיום ליום דעכו המילים, התערפלו מראות רחוקים,

    השתתקו הקולות, ירד האור בעינייך, כבו הזיכרונות, נדם לבך, נגמרו חייך.

    אנחנו נפרדים ממך היום, אמא, באהבה שאין לה מילים ואין לה סוף.

    מנסים לומר שלום אחרון, לא מוצאים את המילים הנכונות להגיד את כל הרגשות, את כל הרגעים, שומרים ומאמצים אל לבנו לעד את כל הטוב והיפה והדואג והחם והחכם והפשוט שנתת לנו כל חיינו.

    רוצים להודות לכל האנשים הטובים שהיו לצדך במהלך חייך ובמיוחד לצוות אגרטל ולמטפלים בבית אחווה שהושיטו לך יד מלטפת ולב מלא מסירוּת שאין לה גבול.

    הסתיימו 86 שנות חיים, תמו 62 שנים ביגור, באדמתה אַת נטמנת היום.

    נוחי, אמא, מנוחת עולמים ואנו נלווה אותך בשיר הערש שלימדת אותנו, שיר אחרון וּפרידה: “יש מקום בעדן, מקום נעלם / לא תשקע השמש שמה לעולם”.

    עידית

  • ליום השלושים

    שלושים יום עברו מאז הבאנו אותך, אמא, למנוחת עולמים.

    נשארו לנו ההספדים, התמונות, המכתבים, הפרידות, החברים שהשתתפו בצערנו והזיכרונות שצפו ועלו במשך שבעת ימי האבל – אבל לא נשְׁאַרת אַת.

    כבר שלושים יום אני שואלת את עצמי האם בכל אלה הצלחנו לרשום על לוח הזמן את האמא האמיתית שהיית בשבילנו, וכבר שלושים יום אני חוששת שאולי התשובה היא “לא”.

    כי אַת הרי היית הרבה יותר מכל המילים היפות שמסכמות חיי אדם לתוך יריעה קצרה של עמוד אחד.

    אולי יותר קל לי לעשות הפרדה בין האמא של השנים האחרונות, הרעות והקשות, לבין האמא הראשונה שהיית לנו כל חיינו.

    אולי יותר נוח לי לחרוט בזיכרוני את האמא ההיא, שהיית לפני המבול. להשאיר אותך כך בראשי, כמו שהיית רוצה שאזכור אותך:

    אמא יפה, עם השמלות היפות שתפרת, שחשפו רגליים יפות שזכרו ימים יפים יותר.

    אמא מוכשרת, ולא רק בתפירה, שכמעט ולא נתנה ביטוי לכל כישוריה.

    אמא צוחקת מכל הלב, בעלת הומור וציניות דקה שהפתיעה לפעמים בהברקות קטנות כאלה, שהבליחו לרגעים נדירים בתוך מבט ממזרי ושובב.

    אמא רגישה ומתחשבת, אמא רכה ועדינה למראה שיודעת לפעמים גם להתעקש ו”להתמרד”.

    אמא חכמה ונבונה הרבה יותר מהציוּנים שנתת לעצמך. אולי בגלל חוסר ביטחון עצמי שליווה אותך מאז ילדותך ואולי בגלל שכך יכולת להרגיש קטנה ונזקקת, שמישהו מטפל בך ומדריך אותך ודואג לך בחיים האלה שתמיד היו כבדים על כתפייך. כך היית עם זלדה, כך היית עם אבא, ולאחר שהלך כך היית גם איתנו, הבנות.

    אני זוכרת ימים שישבתי איתך עד מאוחר בערב ולא נתת לי ללכת, לא רצית להישאר לבד, ואני ראיתי שם את הילדה הקטנה ההיא מתל-אביב, נואשת לאהבתם של אם ואב שלא היו שם בשבילך. לבד בעולם.

    אוי, כמה היית צמאה לאהבה. אני זוכרת הרבה פעמים שאמרת לי בתסכול ובכאב כמה אַת אוהבת אותנו, כמה אַת רוצה לנשק, לחבק, לתת חום, וכמה אַת לא יודעת איך, מרגישה שמשהו עוצר את כל הרגשות האלה בפנים ולא נותן להם לצאת. וכמה השתוקקת שנחזיר לך נשיקות וחיבוקים וחיבה וליטוף, כמה רצית שנשתף אותך בחוויות שלנו ובמה שעובר עלינו – אבל גם אנחנו, כמוך, לא ידענו איך. רצינו להעניק לך כל כך הרבה, ורק מעט מכל זה ידענו להראות. ועכשיו כבר מאוחר מדי…

    אני זוכרת בלב נצבט איך התרפקת על הברכות שכתבנו לך לימי ההולדת. צררת אותן במעטפה ושמרת עליהן כמו זהב בתוך כספת. לפעמים היית מוציאה כמה חרוזים ומתענגת עליהם, בעיניים נוצצות, כאילו היו פנינים יקרות שהן רק שלך ובשבילך ועלייך.

    הנה גם היום, שלושים יום אחרי לכתך מאיתנו, המילים הכתובות מדברות יותר מאיתנו.

    קבלי מאיתנו, אמא, ברכה אחרונה זו שהיתה ותהיה תמיד בליבנו.

    עידית

    29.5.2009