אהרון ביאליסטוק

26/03/1946 - 19/10/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אדר ב' התש"ו

תאריך פטירה: כ"ג תשרי התשל"ד

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: שריון

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: יט

עבודה: גידולי שדה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

ביאליסטוק אהרון – סמל ראשון

נולד ביום כ”ג באדר תש”ו 26.3.1946
נפל ביום כ”ג בתשרי תשל”ד 19.10.1973

בן שולמית ושמואל. “ארהל’ה היה ילד חולמני”, מספרים חבריו, “יושב היה בכיתה, ספק תוהה ספק משרבט לעצמו דבר-מה, שונה מאחרים ומתבודד, בלתי ניתן להיכבש בסד סדרי הכלל, ותמיד מסנן את דרכו שלו, האינדיווידואלית, בתוך המסגרת המוסכמת”. אם כי היה חבר בתנועת הנוער-העובד ככל חבריו, לא היה אהרון ככולם. בספורט לא התעניין, ואת “המשחקים” החברתיים לא אהב, על כל אלה העדיף לקרוא ספר טוב ועל אחת כמה וכמה לשמוע מוסיקה, כל מוסיקה שהיא, מקלאסית ועד פופ.

אהרון גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1965, עבר קורס מ”כים ואחרי-כן שימש כמש”ק חרמ”ש בחיל השריון. כעבור זמן, לאחר שהתקבל לקורס קצינים, חלה בצהבת קשה והועבר ליחידה לא-קרבית, על אף ניסיונותיו החוזרים והבלתי-נלאים לשוב אל יחידתו. אף-על-פי-כן, גם ביחידתו החדשה הצליח אהרון, זכה בהעלאה מיוחדת לדרגת סמל, לאחר שמפקדו המליץ עליו כחייל הממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא השתתף במלחמת ששת הימים ושוחרר מהשירות הסדיר בראשית נובמבר 1968. בתעודת השחרור שלו נרשמו המילים הבאות: “חייל למופת. בעל כושר ארגון מצוין”.

במלא יכולתו ורב-גוניותו נתגלה אהרון כמרכז ענף הכותנה במשק. סיפר עליו חברו יצחק: “כשאהרון קיבל עליו את ריכוז ענף הכותנה, הוא נראה כמי שנקלע חשוף ובלתי מוגן לתוך גוב אריות. שדה הכותנה היה שופע גברתנים ופתאום בא אחד ביישן, שתקן, שאמנם חבבו אותו, אך לא העריכו את כוחו. לקח לנו קצת זמן כדי להכיר בכוחות הנמרצים שהסתתרו מתחת להסתגרות השקטה הזאת”. אהרון הקדיש את כל זמנו, והרבה יותר מהנדרש, לטיפוח הענף. הוא יזם סדרי עבודה חדשים, פיתח דפוסי מחשבה מתקדמים, אסף נתונים בכל עניין הקשור בענף, כדי לפתור בעיות מציקות והקים ספרייה מקצועית בנושא הכותנה. במיוחד הצטיין בגישתו האנושית במגעיו עם חבריו לעבודה ואמנם זכה להערכה ולחיבה בלתי מסויגת מצדם ואף לעזרה רבה. הענף התרחב, הצוות התגבש לגוף אחד, וההישגים הכלכליים גדלו ללא תקדים. סיפרו חבריו: “היסודות שהניח אהרון היו כל כך חזקים, שעד היום ממשיך הענף לפעול בדרך שהוא התווה”. רק כאיש מילואים הצליח אהרון לשוב אל יחידתו המקורית, שהפכה ליחידה של מתנדבים לפעולות מיוחדות.
במלחמת יום-הכיפורים לחם אהרון בשורות פלוגת המתנדבים לפעולות מיוחדות, שהיתה בין הצולחים את התעלה. ביום כ”ג בתשרי תשל”ד 19.10.1973, בפעולה נועזת של היחידה ממערב לתעלת סואץ, נפל אהרון. הוא הובא לקבורות בבית-העלמין של קיבוץ יגור.
השאיר אחריו אב, אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “אהרון ביצע את תפקידיו ביעילות ובמסירות. הוא השתלב יפה ביחידה והתבלט באופיו הנוח”. נזכרים חבריו: “כמה תווים טיפוסיים היו לו לאהרון: הילוך אטי מתנודד, תנועות עדינות, דיבור מהיר כמי שרץ אחר מחשבותיו, שריקה קלה, הומור דק ומעודן, שלא הבחנת בו עד שלא הכרת את אהרון. אהרון בהתבגרותו נראה לנו כמי “שיילך לאיבוד” בצבא ובמשק, בין הגברתנים למיניהם. אלא שעם הכוח האינטלקטואלי הכביר שלו ועם כוחות הנפש הפנימיים, אלה שלא נראו לעין, תמיד כבש לו את מקומו בשקט, בחתירה צנועה, בשלווה”.

המשק והוריו של אהרון הוציאו לאור חוברת לזכרו, בעברית ובאנגלית, ובה דברי חברים על דמותו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אהרון

    קשה לבטא במילים, להעלות על הנייר את דמותו של חברי מנוער אהר’לה. דומה שכל שאכתוב יהיה דל מכדי לתאר ולהקיף את כל הטוב שהקרינה אישיותו של אהר’לה.

    אכתוב על אהר’לה חברי אותו הכרתי ביגור ועמו גדלתי.

    ברצוני לכתוב על אהר’לה כפי שהכרנוהו בקיבוץ ועל הקשר שנמשך בשירותנו הצבאי. אהר’לה היה לנו לסמל במידותיו הטובות: שקט פנימי, עדינות נפש, חוש הומור רגיש וחיוך טוב לב וביישני, כושר ארגון מעולה, סדר מופתי, אהבת מוסיקה טובה, קולנוע. תכונות שעשו אותו לאיש חברה אהוד ומקובל בכל מפגש רעים.

    כושרו לסדר ולארגון הביא לאחר מספר מועט של שנות נסיון את קבלת תפקיד מרכז ענף הכותנה של קיבוץ יגור. הצלחותיו והשגיו היו מקור גאוה לבני מחזורו ולמשק יגור כולו.

    תכונות הסדר והשקט הנפשי אפיינו את אהר’לה גם בעת קרב. ראינוהו לאחרונה יום לפני שנפל. הייתה זו שעת בוקר קרה ומוקדמת. התכנסנו בשטח אויב סביב מדורה לשתות קפה של בוקר. קראתי לאהר’לה שהיה על הנגמ”ש להצטרף, אך כדרכו השיב: “עד שהכלי אינו מסודר – איני עוזב אותו”.

    גם כאשר נפל, סיפרו חברים שחילצוהו, היה חגור חגורת קרב ונשק בין ידיו.

    אהר’לה אינו עוד עמנו.

    נכרת ענף מנוף ילדותי ובגרותי.

    זכרו עימי לעד.

    משה שוחט

  • דוב המים

    דוב המים

    זו הייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה”ל, ורק מעטים ידעו על המשימה שנועדה לבצע בשעת חירום. באמצעות נגמ”שי שלל סובייטיים המצוידים במצופים היו אמורים לוחמי “דוב לבן” לצלוח את תעלת סואץ שש שעות לפני שאר הכוחות. אבל ברגע האמת הכל השתבש ובמקום למלא את ייעודם המקורי נקלעו לקרב גבורה בסרפאום בלי לדעת על הכוח המצרי שמחופר שם. 34 שנה אחרי מלחמת יום כיפור נחשף במלואו סיפורה של יחידת המילואים האמפיבית.

    זה קרה בחג סוכות הארור של שנת 1973. כוח מיחידת “דוב לבן” של צה”ל נכנס את תוך מתחם סרפאום, “אורחה” בלשון הקודים הצה”לית, בגדה המערבית, המצרית, של תעלת סואץ. הלוחמים לא ידעו כי במקום נמצא גדוד קומנדו מצרי מחופר היטב, שיומיים קודם לכן ניהל קרבות עזים מול צה”ל. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: 16 מחיילי דוב לבן נהרגו ו-26 נפצעו בתוך שעות ספורות. רק במאמץ אדיר ובסיוע לוחמי סיירת שקד שנשלחו לתגבר אותם, הצליחו להיחלץ מן התופת ולהשתלט על האזור.

    מדוע הקרב הזה, שהיה מלווה במעשי גבורה יוצאי דופן, כמעט אינו מוזכר בדברי ימי מלחמת יום כיפור? פשוט משום שיחידת דוב לבן, שניהלה אותו, הייתה אחת הסודיות ביותר באותם ימים: סודית עד כדי כך שסיפורה לא נחשף במלואו עד היום.

    אחרי מלחמת ההתשה, בשנת 1971 החליט מפקד גיסות השריון דאז אלוף אברהם אדן (ברן) להקים יחידת מילואים שתהייה מבוססת על הנגמ”שים האמפיביים שנפלו שלל בידי צה”ל במלחמת ששת הימים. אלה נגמ”שים מתוצרת ברית המועצות שהיו מסחגלים לנסוע על יבשה – וגם לשוט במים עמוקים באמצעות מצופים שמקיפים אותם. מספרה של היחידה 88, נגזר מהשם, זהו סכום האותיות בגימטריה של צמד המילים “דוב לבן”. במסמכים הרשמיים של צה”ל הוגדרה דוב לבן “יחידת פשיטה וסיור”, לא הייתה מעולם יחידה דומה לה, וכנראה גם לא תהיה.

    לרשות היחידה עמדו עשרה נגמ”שי בי-טי-אר ושישה טנקי שלל. ההצטרפות ליחדת דוב לבן הייתה בהתנדבות, שכן המשימה שתוכננה עבורה נחשבה במידה רבה “משימת התאבדות”. יחידת דוב לבן הייתה אמורה לצלוח בשעת מלחמה בשקט את האגם המר, 14 ק”מ מצד לצד, במהירות שיט של כ-11 קילומטר בשעה, לתקוף את מערכי הארטילריה של המצרים ולשתק אותם.

    …ב-16 באוקטובר נעה היחידה ללא פקודה מסודרת מלמעלה מאזור מחנות טסה שבעומק סיני לכיוון התעלה, בדרך חלפה במרחק יריקה מכוחות מצריים, שטעו לחשוב שהם רואים כוחות עמיתים ולא אויב ישראלי, אף על פי שהטנקים והנגמ”שים היו צבועים בצבעי צה”ל ולא בצבעי הצבא המצרי.

    …כאשר לוחמי דוב לבן נשלחו לסרפאום, למתחם “אורחה”, ב-19 באוקטובר, לא היה להם קצה קצהו של מושג כי יומיים קודם לכן ב-17 באוקטובר, התחוללו שם קרבות עזים שגבו נפגעים רבים. כוח מצומצם של צה”ל שנשלח לכפר החקלאי המצרי שממערב לתעלת סואץ גילה שם מערך מצרי מבוצר היטב ומאויש בלוחמי קומנדו. יודוביץ (המג”ד) ואנשיו לא ידעו על הקרב הקשה בסרפאום, ונאמר להם שהמתחם נקי מאויב.

    התכנית הייתה לחלק את הגדוד לשני כוחות. כוח אחד, בפיקודו של המג”ד יודוביץ, היה אמור לטהר את השטח הבנוי במתחם. תפקידו של הכוח האחר, בפיקודו של הסמג”ד ברעם, היה להשתלט על השטח מדרום ולטהר אותו. כוח המג”ד נע ראשון בהתאם לתוכנית, אחרי תעלת המים המתוקים, שנמצאת במקביל לתעלת סואץ, פנה לכיוון צפון-מזרח ונתקל שם בכוחות אויב קטנים. המצרים שוב חשבו בטעות כי מדובר בכוח שלהם. “הפעם אפילו נופפו לנו לשלום”, מספר יודוביץ. “כשהגענו לאזור שהיינו מיועדים אליו השתלטנו עליו בקלות”. אבל באותה שעה נתקל כוח הסמג”ד בכוחות הקומנדו המצריים, שיומיים קודם לכן ירו על כוחותינו. “ירו עלינו אש נוראית מכל הכיוונים”, משחזר ברעם את התופת. “היו למצרים תותחים דו-תכליתיים שעשו בנו שמות. כל רגע ראיתי עוד ועוד נפגעים מבין הכוחות שהיו איתי. …בשלב הזה התחלתי להבין שאני עומד מול אויב מצרי בהיקף עצום, שהעמדות שלו חפורות בין מצבות של בית קברות. איכשהו הצלחנו לייצב את המצב. נשלחו אלינו כוחות מסיירת שקד כדי להילחם מול הקומנדו המצרי גם בתוך התעלות. בסופו של הקרב היו למצרים כ-300 הרוגים, אבל כמובן שאנחנו התעניינו בראש ובראשונה בנפגעים של הגדוד שלנו, שהיו רבים”. יומיים אחרי הקרב בסרפאום היו לדוב לבן שני הרוגים נוספים. מניין הנפגעים של הגדוד במלחמה עמד על 18 הרוגים ו-32 פצועים מתוך 126 קצינים וחיילים. כמעט מחצית מהכוח נפגע. למרות זאת, נלחם הגדוד כמעט עד הרגע האחרון של המלחמה. לאחר הקרב בסרפאום המשיכו שרידיו לנוע לעומק השטח המצרי.

    עמיר רפופורט

    מעריב, מוסף שבת, ט”ז בתשרי תשס”ח 28.9.2007