אהרון מנדל

08/08/1911 - 02/11/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד אב התרע"א

תאריך פטירה: כ"ה חשון התשנ"ב

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר, השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: שכנא מנדל

בן/בת זוג: רבקה מנדל

אחים ואחיות: חיים מנדל, צפורה מנדל

אהרון מנדל

בשיא מימוש הצמאון לדעת, לראות ולנשום מרחבים, הלך לו מנדל’ה מאיתנו. רק לפני שבוע קראנו מעל “דפי יגור” את רשימתו ספוגת האושר על טיולו לספרד, ובה מנסה להעביר אלינו, הקוראים, את מגוון חוויותיו מההיסטוריה ומהנופים שראה.
מסע חיים מתמשך שהחל ב-1911 בליטא, בעיר שבלי. מלחמת העולם הראשונה פורצת ומנדל’ה פעוט בן 3, נע ונד עם כל המשפחה בזרם הבריחה של היהודים לרוסיה. כילד בן 6, המהפכה הרוסית חודרת לתודעתו, כתקופה של אכזריות נוראה וחיים בסתר מרתפים. תחנה זמנית בטשקנט ונדודים של המשפחה במשך מספר חודשים – חזרה הביתה לליטא ההרוסה.
עם יתמות מוקדמת ומעמד של אח בכור, בגיל 14, יוצא מנדל’ה ללמוד את מקצוע התפירה ומתגורר אצל דודתו, אמא של בוניה חברתנו, אשר פתחה ביתה בפניו בחום ובאהבה. מנדל’ה מצטרף לתנועת “השומר הצעיר” ולאחר מכן מתקבל כחבר ב”החלוץ הצעיר”. תקופת ההכשרה מצוינת בכתביו של מנדל’ה כתקופה המשמעותית בחייו מפני שבה גיבש את המשך דרכו לעליה לארץ והליכתו לקיבוץ.
ביגור עבד בהתחלה בתיקון בגדי עבודה, במחצבה, בחדר האוכל, ובסופו של סבב עבודות חזר למקצוע התפירה. עתה נשלח מנדל’ה לקורסים שונים, מקצועיים, וממתקן בגדי עבודה משומשים הפך לחייט א’ א’ אשר עבודותיו היו “מהלכות בחצר”, מגיל ינקות ועד שיבה.
מנדל’ה אינו מסתפק בעבודתו אלא חותר כל הזמן לפעילות בזמן הפנוי. מתגלה כשחקן תיאטרון מעולה, שחקן אופי. חיים טהרלב מקים חוג דרמטי ומנדל’ה אחד מעמודי התווך. באופן פרטי, השחקן שבו בא לביטוי בחג הפורים שבו היה מנדל’ה מופיע בדמות מסויימת, עפ”ר מתוך הפולקלור היהודי, וביחד עם צבי היו מגיעים לעיצוב מושלם, ואף זכו פעמים רבות בפרסים.
רבקה רעייתו וילדיהם- חיים, אהובה וגילה, תמכו בכל שגיונותיו, עובדה שקידמה אותו בשטחים שונים. מנדל’ה מצטרף לקבוצת הצועדים, העולים לירושלים מדי שנה. ההחלטה על כך מעידה על כושר התמודדות עליון. מנדל’ה מצרף לצעדות את ידידו הקרוב, את מקל ההליכה. ברשימה ביומן יגור מתאר “שיחה” בינו לבין מקלו בה הוא מתאר את הקושי הפיזי העצום שיש לו בהליכה, אבל בעזרת ההומור והמקל, מתגבר וחוזר שוב על אותו מאמץ בשנה הבאה.
רק בשנת 1978 נשלח מנדל’ה, לאחר התלבטויות רבות, ללימודים עיוניים, ומגלה אפיקים ועולמות חדשים. החידק לא מרפה ממנו ומנדל’ה יוצא ללימודים נוספים, מגיש עבודות, סיכומים ומגלה שנהנה מכתיבה וגם מעט מחריזה. ב”דפי יגור” מופיעות רשימות על חוויות שעבר ומעט חשבון נפש.
מנדל’ה מודע ליכולת ההבעה שלו ומעלה על הכתב את קורות חייו כחלק מקורות העם היהודי. לפני כשנתיים כינס מבחר מאמרים, התרשמויות ושירים מפרי עטו ובהם ביטוי לחגים, ל”שבת השחורה”, תגובות על דברי חברים וכד’.
המסע אשר החל בגיל 3, נפסק באופן פתאומי בגיל 80, כאשר האיש כמעט בשיאו, גם מבחינת הפעילות הפיזית וגם במגוון החוויות אשר עבר בשנים האחרונות. לכן היינו המומים לראות את שמך, מנדל’ה, על לוח המודעות.

בריא, פעיל ומרוצה.

אולי רק יצא למסע נוסף?

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חיי צוותא

    אני מהעיר שבלי שבליטא, עיר תוססת עם נוער רב, תנועות נוער וגימנסיה עברית. אני למדתי בבית-ספר עברי ולאחר הלימודים הייתי לומד אצל רבי ב”חדר”. ברחוב נשמעה השפה העברית, הן מפי התלמידים והן מפי המורים. כשסיימתי לימודי בבית הספר הלכתי לשמוע תלמוד ב”תפארת הבחורים”. הייתי אדוק מאוד. התפללתי שלוש פעמים ביום. בלי קריאת “שמע” לא הייתי הולך לישון, ובלי “ברכת המזון” לא הייתי קם מהשולחן. בגיל 17, בהשפעת חברים, הצטרפתי לתנועת “השומר הצעיר”. עוד בבית הספר נעור בי זיק לארץ-ישראל. כשנכנסתי לתנועה נהייתי אפיקורס. החיים התנועתיים תפסו אותי כולי.

    יצאתי להכשרה בגיל 19. הייתי בעיר “קומר” ועבודתנו היתה בסלק סוכר. הייתי שם כשנה וחצי ואחר-כך הועברתי לעיר ממל. הייתי בהכשרה מעורבת ל”שומר הצעיר” ול”החלוץ”. החיים היו עשירים, שמחים ומלאי חוויות. עבדתי בבית חרושת לפשתן.

    בסוף 1932 אישרו אותי לעליה. אני זוכר את הפרידה מקיבוץ ההכשרה בממל, כיצד הורידו אותי על הידיים מהקומה השניה בתופים ובמחולות, וליוו אותי אל הרכבת שיצאה לקובנה. אחרי שהייה של יומיים בקובנה נסענו ברכבת עד ברלין, שם קיבל אותנו יהודה שרת, שלמד אז בעיר. מברלין המשכנו לטריאסט ושם עלינו על אוניה איטלקית מפוארת.

    הגענו לארץ ושהינו כשבועיים בבית-עולים עד שסיימו את כל הבדיקות הרפואיות. אני רציתי ללכת לנס-ציונה, אך ברדיצ’בסקי וטבנקין, שחילקו אז את האנשים למקומות, אמרו שאין ביגור חייט ולכן הגעתי לכאן בשנת 1933. זה היה חודש ינואר, קר וגשום. שוכנו באוהלים.

    בתפירה כמעט ולא עבדתי, כי מיד סודרתי לעבודה במחצבה ובבית-חרושת “נשר”. שנה לאחר מכן סודרתי למטבח, חדר האוכל ותנובה. אני ביקשתי מסידור העבודה שלא לעבוד בתפירה.

    אני זוכר את הערבים בפלוגה, כיצד היו חוזרים מהעבודה הקשה ויוצאים בריקודים עד השעות הקטנות. כיצד היינו, הליטאים, מתכנסים ויושבים במרוכז באוהל אחד ומדברים ליטאית, כך שהפולנים לא יבינו.

    בשנת 1934, כשהיה פרוספריטי בארץ, בנו הרבה. היתה עזיבה גדולה מקרב הליטאים, כך שנשארתי היחידי מהעליה שלי. זה השפיע עלי קשה והתחלתי לחשוב על עזיבה. נשארתי כאן כי אהבתי את החיים בצוותא.

    כשבאו ליגור חיים טהרלב וצבי אגמון קם החוג הדרמטי, שהייתי בין פעיליו. כמו כן הנני נאמן המקהלה מהימים הראשונים.

    מנדל אהרון

    ספר יגור, עמ’ 342

  • מה קורה בבית שלי?

    חי במקום הזה 55 שנה ומחפש עדיין את הרגשת הבית.

    תמצא במקום הזה דברים יפים, דברים טובים, תמצא כאן אדיבות, פנים שוחקות, אך לצערי, לעתים גם ההיפך.

    חי בבית הזה 55 שנים ועיתים אני מאבד את שלוות רוחי, מזדעק, ואולי אף נמלא פחד – הכיצד במוסדות שירות מסויימים יקדמו את פני החבר, יענו משאלותיו.

    הנורמה צריכה להיות שהחבר מקבל את השירות לו הוא זכאי, ולו בשל העובדה שהחבר פוקד את המוסד משום שאין לו אלטרנטיבה אחרת. ואם חבר שואל בטלפון על סדרי המנהל באותו מוסד, חובה על הצוות שיענה, שהרי גם לשם כך נקבע טלפון במקום. שיענה – כן או לא. דעותיו האישיות של איש זה או אחר במוסד אינן צריכות להגיע לידי ביטוי, משום שהן פשוט לא התבקשו.

    מדוע צעקות, מדוע להטיח עלבונות, מדוע לטרוק הטלפון בפרצופו של אדם מן הישוב, שכל חטאו בכך שרצה לדעת משהו בענייני המוסד – לא יותר! לא יעלה על הדעת שצוות המוסד ירגיש שלטון בלא מצרים. המוסד אינו מבצרו ולא לשם כך הוא הוקם.

    יודע אני שהדברים נאמרים בעלמא; יודע שבהכללה אני עלול, חלילה, לפגוע במי שזכאים לכל הכבוד על שירותם את הציבור. אולם מי שאינם כאלה ראוי שיקחו זאת לתשומת לבם, משום שבהתנהגותם הם פוגעים באחר ועלולים להיפגע מהאחר, ולכך לא היינו רוצים להגיע.

    תנו לי הרגשת בית. אני חושב שאני זכאי לה לאחר 55 שנים.

    אהרון מנדל

    יומן יגור,

    10.7.1987

  • להפגש עם חברים כסופי ראש (שיר)

    אני מחכה בכליון עיניים ליום ראשון,

    להפגש עם החבריא במועדון.

    הכיבוד על השולחן כבר מוכן,

    המיחם של המים במקומו וכל אחד מוזמן.

    לוקחים שתיה, מסבים אל השולחן לשוחח –

    רשמים מכל השבוע על כוס תה או קפה רותח.

    אמנון מקרב את המיקרופון

    ומכריז בזו הלשון,

    קודם לכל יקריא את אשר משה כותב –

    דברי חוכמה על פוליטיקה, או מה שנעשה בעולם,

    וזה כמובן מאוד מעניין עבור כולם

    והכל מאזינים בהקשבה רבה, ורב העניין.

    המרצה, מהבית או מהחוץ, מתחיל את הרצאתו

    והחברים המבוגרים בולעים, דרוכים להגותו,

    מגלים עניין, חפצים לשמוע,

    כך להתפרק מדאגות היום-יום בשבוע.

    רק חבל שזה מהר חלף – יש סוף לכל דבר,

    ועם כל הטוב שבדבר, זהו עוד מפגש שנגמר.

    נשאר לחכות עד יום ראשון בשבוע הבא,

    לקוות שגם הפעם הזאת את המסר נרכוש

    והעיקר – להפגש שוב עם החברים כסופי הראש.

    מנדל אהרון

    יומן יגור, 24.7.1987

  • לזכרו של אבא

    במלאת לאבא 75 שנה התכנסנו בני המשפחה… ואז קראתי מעל גבי הנייר דברים שכתבתי לכבודו. דברים אופייניים אלה התממשו בו עד יומו האחרון.

    צעיר בכוחו וברוחו, פעלתן, עבד במלוא המרץ. לא היה טיול או צעדה, או סתם יציאה לנוף הארץ-ישראלי שאבא לא השתתף.

    התקדם לפי רוח הזמן. הוא היה אדם הצמא ושואף לידע רב ולהרחבת אופקיו. החליט ללכת ללמוד באפעל – התמודד באמצעות כוח הרצון שבו והתגבר על הקשיים.

    תמיד מצאנו אותו בחדרו יושב וקורא, אם זה ספר או כל חומר קריאה אחר, כמו שנאמר “תולעת ספרים”.

    לאחרונה נתגלה בו הכישרון לכתיבה – כתב שירים שנתפרסמו גם ב”דפי יגור”. כתב על “השבת השחורה” ועל קורות חייו. למשפחתו ולנכדיו זו היסטוריה וציון-דרך.

    מימש את חלומו ונסע לספרד, כשהוא מלווה בתמיכתנו. חיזקנו אותו מבחינה פיזית ונפשית כדי שיממש את חלומו. כשחזר נראה צעיר לגילו ומאושר – אי אפשר לתאר זאת במילים.

    אך כנראה שהטיול היה קשה ולבו נחלש – סגר את עיניו בשלווה האופיינית לו, מבלי להטריד את חבריו לקיבוץ או את בני משפחתו.

    בזיכרוני הוא יישאר בשיאו.

    יהי זכרו ברוך!

    הבת – גילה

    יומן ליום השלושים

    27.12.1991

  • אפעל – הרחבת אופקים

    בשבילי הסמינר החצי-שנתי היה עולם ומלואו. במשך חצי השנה הזאת רכשתי מה שלא זכיתי לרכוש בחיי.

    לפני 54 שנים עזבתי את ספסל הלימודים, ומגיל 14 התחלתי ללמוד מקצוע, ובכל זאת המשכתי ללמוד…

    במשך 46 שנות חיי ביגור הוספתי לרכוש ידע. השתתפתי בחוגים שהתקיימו במשק – וגם הייתי פעיל בוועדות. כל זה העשיר את חיי. אבל בסמינר הזה, החצי-שנתי, ניתנו לי סיפוק רב וחוויה גדולה. ההרצאות המעניינות, הטיולים המודרכים, הרחיבו לי אופקים עצומים שלא ידעתי קודם לכן. אני מתכוון להמשיך וללמוד בבית בעזרת ספרים שמרצים המליצו לעיין בהם. בתקופה זו הכרתי חברים מקיבוצים שונים, וגם זה הוסיף לי הרבה…

    אני מציע לחברים המבוגרים ביגור – אחרי שנים רבות בעבודה – לצאת לסמינר החצי-שנתי, שהוא מסגרת מתאימה, מוסיפה ידיעות ומרעננת. מלבד הקשרים החברתיים החדשים שנוצרים תוך כדי קיום הסמינר, חוזר החבר שמשתתף בו בהרגשה טובה יותר לקיבוצו.

    ראוי לקיבוץ ותיק כיגור לעודד חברים שישתתפו בסמינרים ובימי-עיון תנועתיים.

    אהרון מנדל

    יומן יגור, 23.3.1979

  • רשמי צעדות

    תרמוס תה, סנדביץ, וכמובן חברי הטוב, המלווה אותי לאורך כל הדרך – המקל שלי. אלו פרטי הציוד שאני מכין לקראת יציאה לצעדה.

    הלילה שלפני עובר עלי במתח – האם אעבור בשלום את מסלול ההליכה המצפה לי מחר. בבוקר יוצאים לנקודת הזינוק. במקום מחלקים את מפות המסלול ותלושים לשתיה, ויוצאים לדרך.

    קהל רב – אנשים צעירים, משפחות עם ילדים, השיירה ארוכה ואני משתלב בזרם, משתדל שלא להישאר בין האחרונים.

    הנוף נהדר, מרשים, חורשות עצים ושפע פרחים בשלל צבעיהם בתוך הוואדיות, בדרך לא דרך, ואני צועד ומסביבי צועדים צעירים, פוסעים בקצב תופיהם, ושירה אדירה פורצת מגרונם. ואני משתדל להשתלב בקצב, ונדמה לי שהרגליים קלות יותר. לא מרגישים את העייפות. הצעירים מתרחקים ממני ואז אני חוזר לקצב שלי.

    מדי פעם נדמה לי שהדרך מתמשכת לאין סוף. אנשים עוברים לידי ואומרים: כל הכבוד לך סבא, הלוואי שבגילך נוכל לצעוד כמוך. ואני עונה בבת צחוק ומודה להם, ונדמה לי שאני באמת הסבא של כולם.

    מתקדמים. ילדים מתעייפים ואבות מרכיבים אותם על כתפיהם, ומחשבה שובבה חולפת במוחי – לו הייתי כרגע ילד, שמישהו יקח אותי על הכתפיים…

    בדרך אני שואל אם יש עוד הרבה ללכת. תהיה התשובה אשר תהיה, לא אני שאתייאש. בעזרת מקלי הנאמן אני ממשיך לצעוד קדימה. כדי להסיח את דעתי מן העייפות ההולכת ומתפשטת בגופי אני נוהג “לשוחח” עם המקל: אולי אתה רוצה סנדביץ? אולי שתיה? האם נשבר לך? הוא, המקל, לא רוצה כלום, הוא בריא ושלם, ממשיך לטפס על הגבעות ואני בעקבותיו, משתדל לא לפגר וחושב – הלוואי מצבי כמצבו. המקל מחזיק מעמד ואני יחד איתו, יחד מקווים להגיע בשלום אל קו הגמר.

    – – –

    נדמה לי שהנה הנה קרבים והולכים, אך בינתיים ההליכה נעשית קשה יותר ויותר ואני מנחם ומעודד עצמי – עוד מעט נגיע. ובסוף המסלול כבר שומעים מוסיקה ושירה ואנשים חוזרים עם תעודות בידיהם. עוד מאמץ קטן ואני כבר שם, ליד השולחן עליו מחלקים את התעודות.

    ואני אומר לעצמי: יכולת לזה, אהרון, החזקת מעמד. סוף סוף אני מרשה לעצמי לשבת על ספסל סמוך ולנוח. מוציא מהתרמיל את הסנדביץ ותרמוס התה, שהוכנסו מבעוד יום, וסועד את לבי. מכאן ועד האופק שורה ארוכה של צועדים, ואני שמח שאיני בין האחרונים.

    מתיישבים באוטובוס בדרך הביתה, חזרה ליגור. אני כה עייף, נדמה לי שאני מוכן לשבת כאן, על המושב הנוח, ולנסוע עד אין סוף.

    הגענו ליגור. אני יורד מהאוטו בעזרת המקל, החבר הטוב שלי, “הרגל השלישית” החזקה שלי. נכנס לדירתי, מניח את המקל בארון. המקל קורץ ואומר לי: כל הכבוד, אהרון, עומד תמיד לשירותך ולהתראות בצעדה הבאה.

    אהרון מנדל

    יומן יגור, 3.5.1987