אהרון רכבי

09/09/1907 - 26/01/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' תשרי התרס"ח

תאריך פטירה: י"ט שבט התש"ס

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: השומר הצעיר

עבודה: ספריה, עצי פרי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צפורה רכבי

אהרון רכבי (קְרַבְצ’ינסקי)

נולד: 9.9.1907
נפטר: 26.1.2000

אבא נולד בעיר גְרַיֵיבוֹ, על גבול גרמניה ורוסיה הצארית (פולין), כבן שני להוריו זאב ולובה לבית בוֹרקוֹבסקי. הבית היה דתי אורתודוכסי וגם בעל זיקה ציונית. בילדותו למד ב”חדר מתוקן”, שכלל לימודי תנ”ך ולימודים כלליים ולא רק חומש. בגיל 12 אבא למד בגימנסיה פולנית בעיר ואחר כך בגימנסיה דרוסקין בביאליסטוק. היה חניך ומדריך בתנועת “השומר הצעיר”.
ב-1934 קיבל אבא תעודת בגרות אכסטרנית פולנית בוילנה “למרות שראש הצוות הבוחן היה אוקראיני אנטישמי, הגן עלי כומר קתולי והייתי היהודי היחידי מבין ארבעה יהודים שעמדתי בבחינות”. באותה שנה, 1934, אבא קיבל אישור התקבלות לאוניברסיטה בירושלים, ועם קבלת הסרטיפיקטים עלה ארצה והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד שם ספרות עברית, היסטוריה ופילוסופיה כללית. במקביל עבד כמורה בבית-ספר ערב של “הנוער העובד”.
בשנת 1942 הצטרף אבא לקיבוץ יגור. ביגור מצא את מרים קרן-צבי שהיתה קרובת משפחתו, ובזכות ירוחם בעלה התחיל לעבוד בעצי-פרי ובשנה זו נשא לאשה את ציפורה. השותפות לציפורה וליגור ליוותה אותו עד יומו האחרון.
מעל 20 שנה עבד אבא בענף עצי הפרי. עיקר עולמו ואושרו היה כשזכה להיות ספרן בספריית יגור, שם הצליח לבטא ולהגשים את מלוא עוצמתו הרוחנית – עולם עשיר, שופע ותאב-דעת עד ימיו האחרונים.

* * *
תקציר קר של חיים ארוכים וחמים, חיים של ספר והגות, חובקי ספרות והיסטוריה, פילוסופיה וביולוגיה. חיים של שכרון מתמונה, פסל וצליל. חיים של פרטים קטנים ומרחבים חסרי גבולות. חיים של חיפוש ותהייה. חיים של הסתפקות במועט במובן החומרי וצמאון מתמיד במובן הרוחני.

אבא, איש משפחה, רגיש עדין וחכם. נכון תמיד למלא אחר משאלותינו, מסור לאמא ציפורה ועוקב בדאגה ולעיתים בחרדה אחר צעדי ילדיו.

* * *
שחררנו אותך אבא שתעוף עם כנפי המלאך הנסתרות שלך.
שחררנו אותך אבא שתוכל להצטרף לל”ו צדיקים.
שחררנו אותך אבא על מנת שתוכל להוסיף צניעות ויושר וענווה ותום
גם לעולמות אחרים אליהם תגיע.

אוהביך
ציפורה, עודד, אהובה ובני ביתם

יהיה זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תמונות עם אבא / אהובה

    מספר מעשים צנועים מזכירים לי את אבא ומסמנים קווים לדמותו. אבא, אדם צנום עם הבעה פנימית עצומה. אבא שתל שיח דפנה ליד ביתנו בשכונת הכרמל. “בשביל הריח והטעם”, נהג לומר. השיח, שהוא כמעט עץ בגדלו, עומד זקוף, ירוק ורענן, כיד זיכרון לזכרו בצומת שבילים בשכונת הכרמל.

    אבא אהב עציצים עוד בטרם נכנסה האופנה של עציצי הבית. על המרפסת הארוכה המשותפת לשישה דיירים שם אבא שורת עציצים מול החדר של המשפחה. המרפסת הארוכה, שהיתה לרוב נקיה לכל אורכה, “הופרעה” על-ידי שורת עציצים ושיירי אדמה בוצית ביניהם. רק לימים ידעתי לגלות את היחודיות שבמראה זה.

    קקטוס אלוורה היה שתול מאחורי הצריף שבו גרו הורי. בהיותי ילדה, ועולם הקוסמטיקה עדיין לא נודע, נהג אבא לספר לי על תכונותיו המופלאות של האלוורה, חשיבותו הרפואית וכוחו להיטיב עם היופי. מאין שאב אבא את ידיעותיו? ואפילו מסורת של דורות חכמים בארץ לא נשא עימו…

    היתה לו לאבא את ההבחנה הדקה לדעת מה באמת מעשיר את האדם. כל פעם שרצה לחדש לי משהו, או לעניין אותי בדבר שהיה נראה לו ראוי עבורי, נהג להניח על השולחן לפָנַי, בלי מלים. הוא הכיר אותי בתקופת נעורי כסרבנית למלים מיותרות, ואת עצותיו נהג לתת באמצעות פיסות עיתון שגזר או ספר שמצא בו טעם עבורי. בעיקר היה חשוב לו שאקרא את “ז’אן כריסטוף” של רומן רולן… שנים היה אבא מפציר בי שאקרא בספר, שבו ראה את מיטב הספרות האירופאית ואת קסמו הרומנטי של עולם הילדות וההתבגרות. אני הסתפקתי אז בקריאת פרק נבחר אחד מכל הכרכים. עתה עומדים על המדפים מבחר ספרים של תרבות העולם, העתיקה כמו החדשה, ולצידם ספרים מדעיים שגם בהם אבא התעניין. בין מרבית הספרים טמונים גזרי עיתונים ובהם סיפורים הנוגעים לספר, לסופר או לאירוע הקשור בספר…

    אלו מספר תמונות מחיי היום-יום שעלו כרגע בזיכרוני, אשר מציינים את אבא ומציירים קווים לדמותו.

    אני מודה לך, אבא, שבזכות תרבות החיים שבה נהגת ובה התהלכת, עיצבת את אופיי ונתת לי דוגמה אישית להנעה, להתבוננות ולסקרנות.

    באהבה, בתך

    אהובה רכבי-לינד

    יומן ליום השלושים

    25.2.2000

  • כזה יישאר איתנו

    מפגש ראשון עם המשפחה, ואהרון בפרט, כשכן להורים באותה קומה ובניין שליד המגדל. כבר אז מתגלה החקלאי השואל והחוקר: אוסף לתיבה את מזיקי המטע ושומר עליה כעל אוצר. וכמו אוצר אחר עוקב אחר כל צעד מבני המשפחה, ללמוד מכל מה שיוכל.

    איש ספר, המחזיק כבר אז ב”רכוש” ספרותי אדיר, אותו מטפח ברכישה צנועה מדי פעם, והעיקר לשמור מפני העש למינהו. מדי כמה ימים מוציא חלק מאוצרו לאיוורור ואף נהנה מהצצה בו. במשך הזמן עובר אהרון לפעילות בספריה….

    מפגש עם אדם צנוע באישיותו ובגופו, אבל מתגלה כבעל נפש ענקית, המנסה להכיל הכל – מדאגה לבני המשפחה ועבור לספרות וספריו. ספרנות למד ביסודיות, ובשנותיו הטובות היה מקטלג ומקפיד על כל תג ותג. הקים בספריה מעין חברותא, שהיו יושבים ו”מתפללים”, מנתחים ופוסקים, והכל ברגשי כבוד והערכה איש לרעהו – – –

    כשעברנו לעידן המחשב, המכה היתה קשה לו. עבודתו הפכה למיותרת ולזאת היה לו קשה להסתגל.

    נשארה לו תמיד פינה חמה להיכנס ולהתעדכן, לראות, לשאול ולחקור.

    וכזה יישאר איתנו.

    זהבה ועזגד שלם

    יומן ליום השלושים

    25.2.2000

  • עלו והצליחו

    [בעשרים ביוני השנה, 55 שנה בדיוק לאחר שקיבל בווילנה את תעודת הבגרות הפולנית שלו – כאחד בלבד מבין ארבעה יהודים – השתתף אהרון רכבי בכנס מקבלי הסרטיפיקטים מטעם האוניברסיטה העברית בשנות השלושים]

    * * *

    בעקבות הפרסום בעיתונות על הכנס העומד להתקיים, כנס של מקבלי הסרטיפיקטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, עפ”י הסכם עם ממשלת המנדט – באתי בקשר עם אגודת שוחרי האוניברסיטה וביקשתי לצרפני למשתתפי הכנס, כמקבל סרטיפיקט ב-1934…

    בעיתונות הוצג המבצע הזה – שהתמיד עד סוף אותו עשור – כאחת התחבולות להוצאת צעירים מן הגולה ולהעלותם ארצה. אולי היה זה נכון לגבי יוצאי גרמניה, שמצאו בדרך זו… אפשרות למלט נפשם מציפורני הנאצים, אבל לגבי רוב העולים מקבוצה זו, היו בזה הגשמת חזון וכמיהה לעלות ארצה וללמוד באוניברסיטה העברית…

    בכנס סופרו והוקראו רשימות של אותם תלמידים, ובציפיה דרוכה חיכו הכל לבואו והופעתו של ראש הממשלה, יצחק שמיר, שעלה ב-1935… יצחק שמיר הינו בוגר גימנסיה “הרצליה” בביאליסטוק. לאחר שלמד שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת וארשה, השיג ב”נס” סרטיפיקט של האוניברסיטה, עזב את לימודיו ועלה ארצה, למורת רוחם של הוריו. בכנס סיפר על כך, ועל התאקלמותו בארץ והיכנסו לפעילות ציבורית. בין יתר הפרטים סיפר איך העלים ממכריו את עניין קבלת הסרטיפיקט, מחשש לקנאתם.

    סיפוריו שיקפו מציאות שכיחה של באי הכנס בצעירותם. אולי יֵראה זה חוסר צניעות מצידי לציין זאת, אך הפרטים הביוגרפיים שלי, בתקופה זו, מקבילים לאלה שתוארו לעיל:

    התקבלתי ב-1934 לפקולטה לכימיה של אוניברסיטת וילנה ע”ש סטפן בטורי, ובינתיים הגיעני אישור האוניברסיטה העברית על התקבלותי למחלקת מדעי הרוח, מה שהבטיח לי אפשרות להשיג את הסרטיפיקט. המכתב שבישר זאת הגיע לידי אבא דווקא בחג הסוכות, ולמרות דריכותו נמנע מקריעת המעטפה, מחשש “איסור מלאכה”. לבסוף חרך את שולי המעטפה, ואורו עינינו.

    במשך שבועות אחדים העלמתי מפניהם של בני חוגי את קבלת הסרטיפיקט, כי “היו אוכלים אותי מקנאה”. אולם לבסוף התפרסם הדבר, בגלל ההכרח לשלם מס ל”קרן היסוד”.

    לפי נתוני האוניברסיטה עלו בהסדר זה כ-2000 תלמידים. רבים פרשו מסיבות שונות…

    כשאני מביט לאחור, בסופן של עשרות שנים אלה, אני חושב שבכל זאת הצלתי את עורי ואת נשמתי הודות לסרטיפיקט המבורך הזה.

    אהרון רכבי

    יומן יגור, 30.6.1989