אהרון שלם

15/11/1904 - 06/09/1978

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' כסלו התרס"ה

תאריך פטירה: ד' אלול התשל"ח

ארץ לידה: גרמניה

תנועה ציונית: בלאו וייס

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: גולדה שלם

נינים ונינות: זיו שלם, נורי שלם, שחר שלם

אהרון שלם

נולד: 15.11.1904
נפטר: 6.9.1978

אהרון נולד בדורטמונד שבגרמניה. משפחתו, משני צדדיה, היתה מושרשת בגרמניה דורות רבים, ולפיכך גם מתבוללת (אם כי מודעת ליהדותה).
נטייתו ללימוד שפות הביאה אותו להתעניינות גם בשפה העברית. לפי עדותו, מצא יום אחד אצל אחד מחבריו לכיתה ספר ללימוד הלשון העברית. כעבור מספר שבועות החל לקרוא את עגנון – “והיה העקוב למישור”. בעזרת מילון וספר דקדוק ידע עברית, כך הגיע לציונות בדרך בלתי רגילה במקצת. בשלב זה באה קריאה של עתונות עברית, למשל של “החלוץ”, ואהרון הצטרף אל התנועה, היא ה”בלאו וויס” (תכלת לבן) הגרמנית. בשנת 1922 החליט לא למלא אחר משאלות הוריו ללמוד באוניברסיטה, ויצא להכשרה מקצועית להשתלמות כגנן. בגמר הכשרתו עיכבו בעדו מוסדות התנועה מלעלות ארצה, כדי שיעזור בארגון מרכזים להכשרה חקלאית, בעיקר גננית. בתקופה זו הקים משפחה.
לארץ עלה אהרון עם משפחתו ובה שני בנים, בתקופה של “בין העליות”, כשנה לפני שהיטלר תפס את השלטון. עם עלייתו הצטרף ליגור כחבר. הוא היה חבר קיבוץ בעל הכרה, אך התנגד לגישות קיצוניות ולמגבלות שאינן מחוייבות המציאות.
בשנים הראשונות עבד אהרון בחקלאות: בכרם, בפרדס ובעיקר – בנוי. בתחום זה ביצע גם עבודות חוץ, על פי תכנון של חברנו שלמה אורן ז”ל. בתקופה זו היה גם פעיל בחיים החברתיים, כמרכז ועדת התרבות וכעורך היומן. סמוך למלחמת השחרור החל לעבוד ב”ארגון עובדי הפלחה” כמזכיר טכני. בפעולתו בארגון זה התמיד עד יומו האחרון. במסגרת הארגון ערך שנים רבות את העלון, ובעשרות השנים האחרונות יזם והוציא לאור את “ילקוט מחקלאות העולם”. את רוב החומר הוא תרגם. לפני כשנתיים הוענק לאהרון אות “יקיר ארגון עובדי הפלחה”, כהערכה להתמדתו ולתרומתו.
בשנים האחרונות התערערה בריאותו ואף על פי כן קיים את עירנותו ופעילותו.
בשעה שעבד בגינה, אותה טיפח, מצא את מותו.

חברנו אהרון שלם ז”ל היה איש תרבות בהיקפה הרחב. עוד מנעוריו אהב שירה, כתב שירים ותרגם מיצירות המופת של היינה, שילר, גתה ואחרים. שירי ילדים שכתב התפרסמו ב”דבר לילדים”. הוא קינא לעברית ודקדוקה, ובמשך שנים ערך ביומן מדור לתיקון שיבושי לשון. היה חובב נלהב של מוסיקה קלאסית ותיאטרון. ביטוי לנטייתו זו לתרבות ואמנות ניתן בפעילותו בתחומים אלה.

יהי זכרו לברכה בתוכנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שירים פרי עטו של אהרון שלם א’

    אוּלַי?

    אֶשְׁכּוֹלִית אֵינִי רוֹצָה,

    כִּי כָּל-כַּך הִיא חֲמוּצָה!

    לָמָה וְעַל-מָה הָעֵץ

    כָּל-כַּך בְּסֻכָּר קִמֵץ?

    מִלְחָמָה פָּרְצָה גַם בֵּין

    הָעֵצִים, וּבְוַדַאי

    גַם לָהֶם סֻכָּר אֵין דַי,

    וְאַף לָהֶם יָכוֹל לִהְיוֹת,

    מֻכְרָחִים חָמוּץ לִשְׁתוֹת?

    הַגָלִילָה!

    הוֹפּ! סוּסִי, דְהַר קָדִימָה,

    עוֹד מְעַט הַלֵיל יָבֹא!

    בַּפְּרָסוֹת הַרְעֵם הַרְעִימָה,

    לַצָפוֹן רַגְלֶיךָ שִׂימָה –

    הַגָלִילָה, וְיוֹ!

    דֶרֶךְ גַאי וָהָר

    אוּץ! הַזְמָן קָצָר.

    בְּדַרְכֵּנוּ אֵין מִכְשׁוֹל;

    הוֹפּ! סוּסִי הֵן לֹא אֶפֹּל,

    כִּי אֲנִי גִבּוֹר –

    וְיוֹ! דָהֹר, דָהֹר!

    אַל-נָא פַחַד, אַבָּא, אִמָא,

    לֹא אֶטְעֶה בַדֶרֶךְ, לֹא!

    אַךְ אַגִיעַ – כְּבָר אַדְרִימָה,

    אֲלֵיכֶם לָשׁוּב אַקְדִימָה –

    סוּס, קָדִימָה, וְיוֹ!

    דֶרֶך גַאי וָהָר… וכו’

    שְׂמֹאל-יָמִין

    שׂמֹאל-יָמִין, שׂמֹאל-יָמִין –

    אֵיכָה רַק אוּכַל הַבְחִין

    בֵּין יָמִין וּבֵין צַד שׂמֹאל

    בְּלִי לִדְרוֹשׁ וּבְלִי לִשְׁאוֹל?

    אִמָא לִי הַיוֹם אָמְרָה:

    “נָא הַבִּיטִי בִּי, שִׁפְרָה!

    יָד זוֹ, בָּה אֲנִי כוֹתֶבֶת,

    הִיא, רַק הִיא הַיְמָנִית.

    מִשׂמֹאלִי אַת כַּאן יוֹשֶׁבֶת;

    זֹאת זִכְרִי, וְלֹא טָעִית!

    בַּיְמָנִית אַתְ מְצַיֶרֶת

    בַּמַחְבֶרֶת הַבֻבּוֹת;

    אִם רַק זֹאת תְהִי זוֹכֶרֶת,

    כְּלָל לֹא עוֹד תוּכְלִי לִטְעוֹת”.

    וָי! שָׁכַחְתִי בֵינָתַיִם

    בְּאֵיזוֹ מִן הַיָדַיִם

    אִמָא מַחְזִיקָה הָעֵט;

    וַאֲנִי גַם מְצַיֶרֶת

    פַּעַם כַּךְ וְשׁוּב אֲחֶרֶת –

    וְתָמִיד בֻּבָּה “יוֹצֵאת”!

    וְאִם גַם סוֹף-סוֹף אָבִין

    מַה יַד-שְׂמֹאל וְיַד-יָמִין,

    בָּרַגְלַיִם – זֶה בָרוּר –

    אִישׁ עוֹד לֹא צִיֵר צִיוּר!

    וְהַגִידוּ לִי, בַּמֶה

    בֵּינֵיהֶן אַבְדִיל יָפֶה?

    הוֹי! אֲנִי כֹה מְבֻלְבֶּלֶת,

    בָּאָזְנַיִם מְצַלְצֶלֶת

    כָּל הַיוֹם לִי כִמְצִלָה

    הַמִלָה – לֹא! הֲמוּלָה:

    דִין-דוֹן-דַן וְדַן-דוֹן-דִין,

    שְׂמֹאל-יָמִין, שְׂמֹאל-יָמִין!

    מַה קָרָה אֶת גָד?

    מִי יָכוֹל רַק לְסַפֵּר לִי

    בִּפְרוֹטְרוֹט וּבִמְפֹרָט –

    מִי יָכוֹל רַק לְבָאֵר לִי

    מַה קָרָה הַיוֹם אֶת גָד?

    מִן הַבֹּקֶר – כִּמְעַט קָם הוּא –

    מַצַב-רוּחַ לוֹ אָיֹם;

    בַצָהֳרַיִם אַף לֹא נָם הוּא,

    וּבוֹכֶה הוּא כָל הַיוֹם.

    הַאֶפְשָׁר – אִמְרוּ חַבְרָיָא –

    שֶׁבַּלַיל בָּא מְכַשַף

    וְאָמַר לוֹ: “גַד-גְדָיָא,

    גָדִי-גֶדִי, נָא הַקְשֵב!

    “יֶלֶד-חֵן תָמִיד הָיִיתָ,

    טוֹב, שָׂמֵחַ וּמְזַמֵר;

    עַל לֹא-כְלוּם סְתָם לֹא בָכִיתָ –

    מֵהַיוֹם תְהֵא אֲחֵר!

    “אָשֶׁף-כֶּשֶׁף – כִּשׁוּפַיָא,

    גָדִי-גָדִי-גָד-גְדִי,

    מֵעַתָה בָּכֹה תִבְכָּיָה

    כָּל הַיוֹם כַּךְ-סְתָם בִּכְדִי”!

    זאֹת אוּלַי – כֹּה אֲתָאֵר לִי –

    שַׁחֲלוֹם כַּשָׁף פָּקַד.

    אִם לֹא כַךְ, מִי יְבָאֵר לִי

    מַה קָרָה הַיוֹם אֶת גָד?

    שִׁיר הרוּחַ

    מִן הַיָם הָרוּחַ טָס,

    עַל שִׁכְמוֹ עָנָן עָמַס

    וַיָעוּף לַמֶרְחַקִים

    עַל-פְּנֵי הָר וַעֲמָקִים.

    “הַא, שִׁמְעִי, הָאֲדָמָה,

    חֹרֶף בָּא קֵץ לַצָמָא!

    נאֹד מָלֵא מָטָר בְּלִי דַי

    כַּאן אִתִי לְכָל שָׂדַי.

    “לִרְקוֹד טִפִּין עַל נִיר

    אֲחַלֵל לִי וְאָשִׁיר:

    לוּ-לִי-לִי וְלִי-לוּ-לוּ,

    רֵד, מָטָר, צְמָחִים עֲלו!

    “לוּ-לִי-לִי, הַגֶשֶם, הַךְ!

    צֵא מִזֶרַע, נֶבֶט רַךְ!

    שָׁרְשְׁךָ הַשְׁקַע עָמֹק

    וְגִבְעוֹל הַצְמַח יָרֹק!

    “לוּ-לִי-לִי, אִילָן, מָרוּט,

    הִתְנַדְנֵד אִתִי וָנוּד!

    נוּד וּשְׁתֵה – וְחִישׁ מַהֵר

    שׁוּב תִלְבַּשׁ בִּגְדֵי פְאֵר.

    “הַצוֹמֵחַ וְהַחַי,

    עוֹף וָעֵשֶׂב, בָּר וָגַאי,

    סְיָח וָיֶלֶד – עִמָדִי

    נָא לִרְקֹד, דוּ-דוּ-דִי-דִי!

    “עִמָדִי וְעִם מַתַן

    אַמְתַחְתִי לְנִיר וָגָן

    חוּלוּ נָא וַאֲחַלֵל

    לַמָטָר שִׁירַת הַלֵל.

    “נְחוֹלֵל וַאֲחַלֵל

    שִׁיר לְהִתְחַדְשׁוּת תֵבֵל! –

    רֵד, מָטָר, צְמָחִים, עֲלוּ!

    לוּ-לִי-לִי וְלִי-לוּ-לוּ”.

    האיות והניקוד על פי המקור

  • שירים פרי עטו של אהרון שלם ב’

    הִתְרַגֱּשׁוּת בַּחֹרֶשׁ

    הַרְאִיתֶם אֵיךְ הִתְרַגְּשׁוּ וְשׁוֹאֵל עֵץ אֶת אָחִיו

    הָעֵצִים הַיוֹם לְפֶתַע? בְּרִשׁרוּשׁ עָלִים וְנַהַק:

    עַנְפֵיהֶם מָה רָעֲשׁוּ, “כְּלוּם הַפַּעַם לֹא יַכְזִיב

    עַלְוָתָם אֵיכָה רִטֵּטָה? וְלֹא שׁוּב לָעַג אַךְ לַעַג?”

    זֶה מִשׁוּם שֶׁהַקָּדִים וּמֵעֹצֶם הִתְרַגְשׁוּת

    סוֹד סִפֵּר לָהֶם: כִּי עָף הוּא כָּל הַחֹרֶשׁ כַּקַּלַחַת:

    יָמָה, לְאַגֵד אֵדִים הַקָּדִים – דְבָרוֹ חָשׁוּד,

    לְעָבִים, מָטָר יִרְעָפוּ. אַךְ אוּלַי לַשָׁוְא הַפַּחַד?…

    בִּמְלַאכְתוֹ זוֹ כְבָר הֵחֵל – לוּ – כָּעֵץ – לֹא יְכָלְתֶם

    כֹּה לָחַשׁ – וְהוּא הִצְבִּיעַ רוּץ לַבֶּרֶז עֵת תִּצְמָאוּ,

    עַל ראֹשׁוֹ שֶׁל הַכַּרְמֶל, לֹא תְמַהְתֶם עַל כִּי הַהֵם

    שָׁם קָדַר כְּבָר הָרָקִיעַ. כֹּה רָגְשׁוּ וְנִזְדַעְזָעוּ!

    נָבַט גַרְעִין

    נָבַט גַרְעִין בְּקַרְקָע לַח,

    שָׁרְשׁוֹ פִּתַח, גִבְעוֹל שָׁלַח

    אֶל חֲמִימוּת הַשֶׁמֶשׁ.

    בְּכָל גוּפוֹ הָרַךְ גָמַע

    אֲוִיר וְאוֹר בְּרָב-צָמָא

    וַיִתְנַדְנֵד בְּגֶמֶשׁ.

    וַיִתְכּוֹפֵף וַיִזְדַקֵף

    לְרוּחַ קַל וּמְלַטֵף,

    וְאַף בִנְשׁוֹב הַסַעַר

    נָטָה יָמִין, סָטָה לִשְׂמֹאל,

    חָשׁ רַק בְּחֶדְוַת הַמָּחוֹל

    וְלֹא הִרְגִישׁ כָּל צָעַר.

    עַד יוֹם מִן הַיָמִים יָרַד

    מִצֹהַב-עֲנָנִים בָּרָד

    כָּבֵד וּמְלֵא זְדוֹן-רֶשַׁע

    וּבְעֶצֶם שִׂיא רִקוּד הַגִּיל

    הֻכָּה לָאָרֶץ הַשָׁתִיל –

    רָבַץ רָצוּץ אֵין-יֶשַׁע.

    שָׁכַב שָׁבוּר וּמִתְעַלֵף,

    נִדְהָם כֻּלּוֹ, כֻּלּוֹ אַךְ כְּאֵב,

    עַד לֵב-לִבּוֹ פָצוּעַ.

    “אֲהָה! קָצַר מְחוֹל-חֶלְדִי!”

    נֶאְנַח, “הֵכִין לָעַד בַּעֲדִי

    הַמָוֶת כַּאן יָצוּע!”

    אוּלָם כְּשֹׁךְ הַסְעָרָה,

    כִּזְרֹחַ שׁוּב בִּמְלוֹא טָהֳרָה

    הַשֶׁמֶשׁ מֵרָקִיעַ –

    אֲחַת קַרְנֶיהָ, שֶׁאוֹרָהּ

    אוֹר הַתִקְוָה הַנֵעוֹרָה,

    אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הִבְקִיעָה.

    וַתִתְלַקַח אֵשׁ הַחִדוּשׁ,

    וְאֶת יְבֹשֶׁת-הַיֵאוּשׁ

    עַד אֵפֶר הִיא אוֹכֶלֶת;

    וּמִן הַשֹׁרֶשׁ הַבָּרִיא

    גִבְעוֹל חַדָשׁ לָאוֹר הִמְרִיא,

    צָעִיר וּמְלֵא תוֹחֶלֶת.

    וַיִתְכּוֹפֵף וַיִזְדַקֵף

    לְרוּחַ קַל וּמְלַטֵף,

    וְאַף בִּנְשֹׁב הַסַעַר

    נוֹטֶה יָמִין, סוֹטֶה לִשְׂמֹאל,

    חַשׁ בִּמְלוֹא חֶדְוַת הַמָחוֹל,

    אַךְ גַם זוֹכֵר הַצָעַר.

    נובמבר 1951

    יְדִידוֹת

    יְדִידֹות יָדַעְתִי שְׁתַיִים זוֹ פוֹנָה לִשׂמֹאל – כְּהֶרֶף

    אִישׁ לֹא הַפְרִידָן יוּכַל – שְׂמֹאלָה רְעוּתָה תִתַר;

    וְלֹא תַעַשׂ זוֹ כָל מַעַש לֹא תַשְׁאִיר אֲחַת בּוֹדֶדֶת

    בְּלִי שֶׁזוֹ עִמָה תִפְעַל. הַשְׁנִיָה בְשׁוּם אֲתָר.

    אוֹהֲבוֹת צַיֵר הַשְׁתַיִם: שׂמֹאל – יָמִין אוֹ מַעְלָה – מַטָּה,

    שֶׁמֶשׁ, עֵץ, בֻּבָּה, פָּרָה. קַו יָשָׁר, עִגּוּל, לִכְסוּן:

    זוֹ בָעִפָּרוֹן אוֹחֶזֶת – זוֹ מוֹשֶׁכֶת – זוֹ הוֹלֶכֶת

    זוֹ מַגֶשֶׁת לָה עֶזְרָה. תֵכֵף בְּאוֹתוֹ כִווּן.

    זוֹ הֵכִינָה קַו יָמִינָה – זוֹ צוֹעֶדֶת – זוֹ רוֹקֶדֶת –

    חֲבֶרְתָה בְּכָל גוּפָה כֵּן, מַמָשׁ רִקוּד-מְעוּף!

    כְּבָר מַיְמֶנֶת וְגוֹחֶנֶת זוֹ בָעִפָּרוֹן עוֹבֶדֶת –

    וּמְסַיַיעַת בִּתְנוּפָה. זוֹ – צַיָר בָּה כָּל הַּגוּף!

    זוֹ צְחַרְחֶרֶת – זוֹ כַוֶרֶד,

    צֶמֶד-חֵן לְהִתְפָּאֵר!

    אִם אֵין הַלָּשׁוֹן עוֹזֶרֶת,

    יַד פּוּעָה לֹא תְצַיֵר!

    אביב 1951

    הָהָר פּוֹרֵחַ

    הָהָר פּוֹרֵחַ! הָהָר – אָבִיב!

    בְּשׁוֹפְרוֹת – צֶבַע וּבֹשֶׂם מֵעִיד

    הָהָר, כִּי אָבִיב בָּא, אָבִיב הַשַׁלִיט.

    מַרְבָד בְּרִבּוֹא גוֹנֵי-חֶמֶד פָּרַשׂ

    הָהָר פֹּה לִכְבוֹד הַנָסִיך הַנִכְנָס,

    עַל רֶקַע שֶׁל יֹרֶק כֵּהֶה וּבָהִיר

    שֶׁל זִקְנֵי-עָלִים וְלִבְלוּב עוֹד צָעִיר

    לוֹהֵט וְיוֹקֵד צֹהַב שִׂיחַ-קִדָה,

    נִרְקֶמֶת – נֶאְרֶגֶת מַרְוָה מַוְרִידָה;

    מִבֵּין חֹם-הַחוּם שֶׁל אַלוֹן מִתְחַדֵשׁ

    שׁוֹלְחָה הַנוּרִית לְהבוֹת אֹדֶם-אֵשׁ,

    מַכְחִיל בֶּן-חָצָב, הוּא אֲחִי-יַקִנְתוֹן,

    רוֹמֶזֶת רַקֶפֶת “שָׁלוֹם” אַחֲרוֹן,

    וּלְעִדוּן הַגְוָנִים – מַרְגָלִיוֹת שֶׁל לִילָךְ

    חוֹרֵז כְּלִיל-הַחֹרֶשׁ בְּחַן עַל הַסְבָךְ;

    דִגְלוֹ שָׁת הַטֹפַח הָרֵיחָנִי

    עַל שִׂיחַ הָעָר וְחָרוּב רְצִינִי,

    וְשׁוּר! עַל-פְּנֵי כָל הַמַרְבָד הָרָחָב

    פִּזֵר הַמָטָר אֶת נִצְנוּץ פְּנִנָיו!

    הָהָר פּוֹרֵחַ! הָהָר – אָבִיב!

    בְּשׁוֹפְרוֹת-נִיחוֹחַ-וְצֶבַע צוֹהֵל

    הָהָר, כִּי אָבִיב הִשְׁתַלֵט עַל תֶבֵל:

    רִבְבוֹת מִלְיוֹנֵי נִצָנִים וּפְרָחִים

    לַבָּא – לַשַׁלִיט – חַג שֶׁל-בֹשֶׂם עוֹרְכִים.

    קוֹרְאִים לְכָל הֵלֶך רֵיחוֹת מְגָרִים,

    מוֹשְׁכִים וּמְפַתִים וְחוּשִׁים מְשַׁכְּרִים,

    וּבֹשֶׂם שְׁלוּב-זְרוֹעַ עִם בֹּשֶׂם רוֹקֵד,

    וְצֶבַע עִם צֶבַע יוֹצֵא בִּמְחוֹלוֹת,

    וְסֶלַע אֶל סֶלַע עוֹרֵג – כִּי בוֹדֵד –

    וְגֶבַע מוּל גֶבַע מֵנִיף דִגְלֵי-הוֹד.

    סִימְפוֹנְיָה שֶׁל צֶבַע וּבֹשֶׂם סָבִיב,

    כִּי הָהָר פּוֹרֵחַ! הָהָר – אָבִיב!

    מרס 1952

    כְּלִיל הַחֹרֶשׁ

    גִנָתִי לְרַגְלֵי הָהָר וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הָפַךְ

    שַׁי הִגִישָׁה לִי נֶהֱדָר. זֵר-פְּרָחִים הוּא בְגוֹן לִילָךְ!

    שַׁי מַפְתִיעַ – הֵן עוֹד אֶתְמוֹל זֵר-עֲנָק מַגִּישׁוֹ לִי שַׁי

    רֵיק עָמַד פֹּה הָעֵץ מִכֹּל, זֶה גַנִי שֶׁבָּהָר – אוּלַי

    בְּלִי עָלֶה וַחֲסַר פְּרָחִים – יַעַן אַף בְּסַגְרִיר וָקֹר,

    כֹּה עָרֹם וְקָפוּא-מַשְׁחִים. בִּימֵי חֹרֶף נְטוּלֵי – אוֹר.

    לֹא פִקְפַקְתִי כִי שׁוּב יַרְהִיב

    שׁוּב יִפְרֹץ וְיִפְרַח אָבִיב?!

    הֵן מִלֵאתָ לִבִּי רֹב גִיל,

    פְּאֵר הַגָן וְלַחֹרֶשׁ כְּלִיל!

    מַה יָפִיתָ אִילָן אָצִיל!

    מרס 1952

    האיות והניקוד על פי המקור

  • על אבא / עזגד

    – – –

    החיים עם אבא מתחילים בעצם בטיולים. טיול לשדה – לבריכת ההשקיה שם, לתעלות המים ולקישון; טיולים לאין ספור להר עם האחים הבוגרים; הסברים על הנוף והטבע, והצבע המשתנה לפי עונות השנה שבהן טיילנו. אבא מכניס לכל הסבר את שורשיו לפני ולפנים – מהיכן בא שם זה או אחר, או מונח חשוב הקשור לעניין. אם זה מיוונית עתיקה, או שורש רומי, בעצם, שנתקבל ללשוננו, שאותה כל-כך אהב, או יותר נכון – העריץ. כמעט בא לומר שהיה עבד לשפה הזו. לא יכול היה בשום פנים ואופן להשתחרר מהידיעה שמישהו הגה לא נכון מילה, והיה מתקן ומשפר ומסביר. זוכר אותן תמונות של שיחות בארוחות-ארבע אצל סבתא, כאשר אי אפשר היה להעביר משפט (כמעט) ללא תיקון כלשהו, שהרי השפה העברית לא יכלה “לסבול” שגיאות כאלה.

    והזיכרון ממשיך לימים בהם הייתי נוסע עם אבא לעבודה באירגון; ורואה במו עיני איך צומח המבנה הגדול הזה ואבא בתוכו – מושך בחוטים הקשורים לעבודתו האדמיניסטרטיבית, לכאורה, והוא מצליח להכניס בה מנשמת החקלאי שבו, של החקלאי שחולשת הגוף משפיעה על אי-יכולתו בעצם לבצע את הדברים בעצמו.

    ולאורך כל הזמן הזה הגינה, שהיא נשמת אפו ומיצוי כל יכולתו הפיזית וידיעתו בנושא הזה – החקלאות. איפה שהיינו חיים או עוברים לדירה אחרת, קודם כל – הגינה; לשרש את הישן הלא נחוץ, להביא אדמה ולזַבֵּל, לשתול ולנטוע, והכל מתוך חישוב מקצועי מה טוב לצמח הזה ומה אינו טוב לאחר, ולבסוף ההנאה… לראות את פרי העמל הזה על השולחן בצורת פרח יפה לתפארת או רימון עסיסי, ערב לחיך. ברבות הימים נשארו בעצם הפרחים בעיקר ובהם כל נשמתו. על כך יעידו דירות החברים שלהם היה שולח את פרי עמלו, והיה נהנה כל-כך לראות בפרחיו אלה את שיא יכולתו…

    מזיכרונות הילדות הראשונים באים הערבים עם הקראת השירים שכתב לילדים (ילדיו), שירים למבוגרים, תרגומים שונים, והכל טבול בים דימויי הטבע, בלשונו העסיסית והמיוחדת – אף שהיתה קשה לעיתים, וההקפצה על הברכיים כהדגשת שורות השיר, קצבו ורוחו, וההמשך בתרגומים ושאלות והתייעצויות לאין ספור במשך השנים – אם מילה זו או אחרת מתאימה בתרגומה לקריאת הקורא, ובעיקר זה החקלאי.

    לבסוף, אם ניתן בכלל לפרוש יריעה של שבעים וארבע שנים במספר מילים, הרי תמצית חייו השניה התמצתה בקשר לבנים ולנכדים… רצונו היה עז לשמור, ולו במעט, על גחלת השייכות המשפחתית – לא להישאר לבד, להביא פרח או מתנה אחרת ליום ההולדת, או סתם ליום טוב, כסמל לשייכות הזאת.

    כך נזכור אותו כאב קפדני, קנאי לדעותיו ולרצונו בשטחים השונים בהם התמצו חייו וידיעתו. ועוד יוסיפו שיריו ומילותיו לבטא בעצמם את רוחו.

    עזגד

    [חוברת לזכרו]