איטה תבורי-בנארי

22/08/1898 - 18/12/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' אלול התרנ"ח

תאריך פטירה: כ' כסלו התש"נ

ארץ לידה: אוקראינה

תנועה ציונית: החלוץ, צעירי ציון צ.ס.

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בנימין תבורי

אחים ואחיות: דוד בנארי, מרדכי בנארי

בנים ובנות: אביטל תבורי

איטה תבורי-בנארי

נולדה: 22.8.1898
נפטרה: 18.12.1989
שם האב: אריה
שם האם: דבורה

איטה בנארי נולדה בעיירה לֶבֶדינְסק שבפלך קייב, אוקראינה. משפחתה ענפה היתה – 10 בנים ובנות. הבית מסורתי, חסידי, אולם לא קנאי. גם הבנות למדו. את הציונות הכניסו לבית – הצעירים.
איטה היתה פעילה בהסתדרות “צעירי ציון”. לאחר מכן הצטרפה ל”החלוץ”. והימים אז ימי סער ופרץ. הפיכות ומהומות לאחר מלחמת העולם הראשונה, השתוללות של כנופיות מרצחים שערכו פוגרומים ביהודי אוקראינה. הרבה חלוצים ברחו אז לפולין בדרכם לארץ-ישראל. לא בלי קושי מגיעה איטה בשנת 1922 לוורשה הבירה ומוצאת לה עבודה בבית-חולים. מטפלת מטעם הג’וינט בילדים יתומים חולי טרכומה (מחלת עיניים קשה) ואף מלמדת אותם לקרוא. היא מצליחה מאוד בעבודתה וזוכה להערכה רבה מצד הממונים עליה, ולעת פרידה – גם לשי מרשים. כעבור שנה, בשנת 1923 עולה איטה ארצה, עובדת יחד עם עוד חלוצות אצל איכרי מסחה (כפר תבור). שם פוגשת היא את בנימין זייגרמן, בן למשפחת איכרים, לימים בעלה. בשנת 1924 הם מגיעים יחדיו ליגור, קיבוץ צעיר אז ודל, בן שנתיים בקושי. בחרה ביגור ולא בעין-חרוד ה”ותיק”, כי רצתה להתחיל בקיבוץ חדש. ראשית עבודתה ביגור בתחום שהיה אהוב עליה עוד מנעוריה בבית אביה: החקלאות. בתחילה במשתלה (משתלת עצי-סרק) ולאחר מכן בגן-הירק הראשון של יגור. תנאי העבודה בחקלאות בימים ההם קשים מאוד היו. לאחר כ-10 שנות עבודה נתערערה בריאותה ונאלצה לפרוש. השלב הבא שלה ביגור הוא טיפול בחולים ועזרה לרופא. תחום הבריאות אף הוא שטח שנפשה נמשכה אליו. היא מאוד רצתה ללמוד את מקצוע האחות אלא שהדבר לא נסתייע בידה. כהמשך לעבודה בתחום זה, בתקופה יותר מאוחרת אירגנה איטה, במקום שהחשמליה נמצאת בו עתה, מטבח הבראה מיוחד בשביל חברים תשושים לאחר מחלות וסתם חלושים. תקופת מה עבדה איטה גם בבתי-ילדים, ועם פתיחת בי”ס “טיץ” (1937) נקראה להיות המטפלת של “הטיצים”, נערים שבאו זה עתה מגרמניה בעליית-הנוער. בטיפולה המסור ובדאגתה האמהית להם רכשה את ליבם של הנוער, ואף הם החזירו לה אהבה – התקשרו אליה מאוד ואף שמרו על קשר איתה שנים רבות לאחר מכן. לאחר “טיץ” טיפלה בקבוצת נוער מרומניה (1948). לאחר מכן נתרופפה בריאותה והיא עברה לעבוד במתפרה (היא ידעה לתפור עוד מהבית). לאחר מכן ב”אגרטל”. ב”אגרטל” עבדה גם כאשר גרה בבית-אחווה. היו מביאים לה עבודה.
ב-1959 נתאלמנה.
בימי מלחמת העולם השנייה עשתה איטה ימים כלילות לשמירה על הקשר עם חיילינו בחזית. הקדישה לכך הרבה מזמנה הפנוי.
אישה שאכפת לה היתה איטה, מעורבת בכל הנעשה במשק, משתתפת בכל האסיפות, עד שמגבלות השמיעה מנעו זאת ממנה. איטה סבלה מאוד מליקוי זה, כי אהבה מאוד אנשים ורצתה בקרבתם, בשיחם ושיגם, ואילו הליקוי הזה מנע זאת ממנה.
בשיבה טובה הלכה מאיתנו איטה, מוקפת משפחה ענפה וחמה, בן ובת שטיפלו בה יפה ודאגו לה, 8 נכדים ו-13 נינים שאהבו אותה. בשיבה טובה, כאשר למראשותיה 65 שנות חיים ועשייה ביגור. שלמה עם עצמה ועם דרך חייה, נאמנה ומסורה עד תום. כל מה שאיטה עשתה – בחום ובאהבה עשתה, ברצון עז לתת את הכל, בבחינת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. היושר, הרצינות והאחריות היו נר לרגליה. כאשר היתה בת 85 היתה רושמת עדיין את שעות עבודתה.
מאנשי העלייה השלישית, אותו דור נפלא אפוף חזון של בניין ישות ציונות-סוציאליסטית, דור מצניע לכת ומסתפק במועט, דור שהיה מוכן וידע לתת את עצמו ללא סייג. בעצמם את עיניהם לנצח יכלו האנשים האלה לומר: ראי אדמה, כי עשינו כל המוטל עלינו בנאמנות עד כלות.

יהא זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • על כמה מזכרונות הימים ההם

    ….

    בנעורי השתייכתי ל”החלוץ”, ובשל כך נמנע ממני לשהות בזלטופיל, משום שהכל ידעו שאני משתייכת לארגון בלתי ליגלי. לכן התחמקתי והגעתי לעיר אודסה, שם הצלחתי למצוא עבודה בבית-ילדים במוסד, שם עבדו יהודים נוספים.

    בשנת 1922 יצאתי, לא בלי קשיים, מרוסיה ועברתי לפולין. עוד לפנַי הגיעו לפולין אחי – דוד ומרדכי. לדוד היו קשרים עם מוסד של הג’וינט בפולין, ובסיועו הצלחתי להתקבל לעבודה בבית-חולים יהודי, שם הוקצו שני חדרים בעבור ילדים יתומים ממקומות שונים בפולין. הילדים אמנם דיברו אידיש אך לא ידעו לקרוא. ארגון הג’וינט עזר לי ללמדם את מלאכת הקריאה והכל היו מרוצים מאוד מעבודתי – טיפול בילדים והדרכתם. בצנעה ובשקט עבדתי, פן יוודע הדבר למנהל בית החולים דבר שייכותי ל”החלוץ” והוא יאלץ להשליכני מהמקום. לשמחתי לא אירע דבר.

    …ליגור הגעתי כשמלאו לה שנה – בשנת 1924. לפני זה עבדתי יחד עם קבוצת בחורות בשתילת טבק במסחה. המצב היה קשה, פשוט רעבנו ללחם, וכשנודע לי שבדגניה ב’ זקוקים למטפלת בשני ילדים בביתו של אחד מראשי הישוב קפצתי על המציאה ועברתי לשם. לאחר מכן הגעתי ליגור.

    עוד ברוסיה שאפתי ללמוד אחות, אלא שבגלל היותי חברה ב”החלוץ” לא היתה לי אפשרות. קיויתי שבארץ אגיע לכך. בעין-חרוד היתה לנו משפחה ונודע לי כי זקוקים שם לאחות. אף שלא זכיתי ללמוד את המקצוע חשבתי שבטיפול בחולים אני בטח אצליח. הרופא המקומי, שניהל בית חולים בצריף-עץ בעין-חרוד, הציע לי ללמוד אחות, והבטיח לי שיסייע בידי להתקבל ללימודים, אך יגור ובן זוגי בנימין לא נתנו את הסכמתם. חזרתי ליגור ולדאבוני לא הצלחתי להגשים את רצוני ללמוד את מקצוע האחות…

    איטה בנארי

    יומן יגור, 3.10.1986

  • לקראת פתיחת המחסן החדש

    עם פתיחת המחסן החדש אינני יכולה שלא להיפרד מהישן. אספקת הבגדים בהתחלה היתה דלה וצנועה מאוד. חברים וחברות היו עובדים במשך כל הזמן באותם בגדי עבודה. בסוף השבוע היו צריכים לכבס אותם לקראת השבוע הבא, כדי שיהיה ביום ראשון במה לצאת לעבודה.

    גם בגדי הערב היו מעטים מאוד אצל כולם. סידור לגיהוץ לא היה אז, והחברות היו תולות את השמלות בלי לסחוט, בכדי שלא תהיינה כל-כך מקומטות.

    שיפור-מה חל כאשר הגיעה משפחה אחת מגרמניה עם אספקה גדולה, והיא הכניסה את הכל למחסן. כפי שהיה נהוג אז, המחסנאיות חילקו את הבגדים בין כל החברים והחברות, לפי הצורך. לא היתה אז מכבסה מסודרת. דבר זה הוסיף לא מעט קשיים לעובדות המחסן. היו מסיקים דוד קטן בעצים, אותם אספו על ההר. לאט לאט השתפר מצב אספקת הבגדים. ראשית, הוסיפו בגדי עבודה, שיהיה מה להחליף; כמו כן התחילו לגהץ את הבגדים – קודם רק במגהצים ואחרי-כן גם במעגלה קטנה. כעבור זמן מה הוסיפו מעגלה גדולה והתחילו לגהץ גם כלי-מיטה, לשמחתן הרבה של החברות, בעיקר.

    הצריף של המחסן שינה בכל פעם את צורתו. הוסיפו מחלקות חדשות: לגיהוץ-יד, לתיקונים במכונה, מחלקה לעבודת מחסנאיות וכן עלייה (בוידם) לאחזקת בדים. בקיץ תמיד היה חם ומחניק בפנים – ובחורף קר וחשוך. בקיצור – התנאים היו די קשים…

    – – –

    במחסן היה צוות חברות שעבדו שם הרבה שנים. הקביעות והמסירות של כולן הם שאיפשרו להתגבר על כל התנאים הקשים במחסן הישן.

    יש לציין לכבודו של המחסן שהוא שירת בנאמנות את הציבור הרבה מאוד שנים, וחיכה בסבלנות עד שבנו מחסן חדש לתפארת…

    איטה בנארי

    יומן יגור, 12.12.1969