אליהו צימר

26/10/1914 - 23/01/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' חשון התרע"ה

תאריך פטירה: כ"ה טבת התשנ"ח

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מרים צימר

נכדים ונכדות: מיכאל צימר, עמי צימר

אליהו צימר

אליהו נולד בפולין בשנת 1912 להוריו בלה ואריה. בפולין השתייך אליהו לתנועת “החלוץ”. כהכנה לעלייתו לארץ הצטרף לקיבוצי ההכשרה “מעפילים” ו”תל-חי”, שהיו במערב פולין ליד הגבול הגרמני.
אליהו עלה לארץ בשנת 1933 והצטרף לקיבוץ אילת השחר, ועבד שם בענף המטעים. בשנת 1946 עברה משפחת צימר לנהלל, ובשנת 1947 הצטרפו מרים ואליהו עם שני הבנים הגדולים – ארי וענת, ליגור. כאן נולד בנם השלישי – ברי. ביגור עבד אליהו בענף המטעים והיה המומחה מספר אחד לעצי פרי נשירים. ב-1965 יצא אליהו, בסיוע משרד החקלאות, להשתלמות בעצי פרי בצפון איטליה, שם למד שיטת עיצוב עצים שנקראה “פלמטה”. אליהו היה חלוץ בהכנסת שיטת עיצוב הפלמטה לכל שטחי גידול האגסים בארץ. אליהו היה גם חבר בוועדות הקבועות של ארגון מגדלי הפירות.
אליהו היה מעורב בחיים הציבוריים ביגור, והגיב ביומן על השינויים החברתיים שעבר הקיבוץ. הוא רכש בכוחות עצמו השכלה רחבה ולשונו הייתה עשירה ונמלצת. בתחילת שנות השישים שימש בתפקיד מזכיר.
משנחלשו כוחותיו ולא יכול היה להמשיך לעבוד במטע עבר לעבוד בטובופלסט. בשנותיו האחרונות עבר להתגורר בבית אחוה ולעבוד ב”אגרטל”.
החיים לא הקלו עמו, אך למרות זאת שמר על חוש הומור. אליהו שמר על קשר עם נכדיו, גם אלה שמעבר לים, והתכתב איתם עד השבועות האחרונים.
לפני שבועיים הורע מצבו וביום חמישי בערב נפטר, כוחותיו לא עמדו לו יותר.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שליפות קיבוציות

    החברה הקיבוצית הכמהה לעידן הרפורמיזם, תיטיב אם בימי חֶלֶד (עונות שנה) תשלוף ותוציא מאמתחתה רפורמות חדשניות קרבות, בהן: חלומות נולדים ומתגשמים, כמו: רעיון בחירת תפקיד ה”אומבודסמן”!

    בחברה הקיבוצית רבת הגוונים בכוחו למנוע מנע עוול ומרורים, מוסיף רגיעה וזמן למוסדות מנהליים.

    אליהו צימר

    יומן יגור, 7.10.1994

    ***

    ההפרטה, הפרטנות, הפרוטה והירח

    שלושת הלאווים הלייטמוטיביים בהם שקעה ומשקיעה את עצמה התנועה הקיבוצית. כמוה כעין גלגול של מוטציות (גנטיות) מן החי והצומח. והם:

    א) מהפכת דור הלינה הקרויה משפחתית, בהם מיטב כלכלניה לא חזו מראש את המתרחש בחובותיה האסטרונומיים העתידים לרדת עליה בַּעַת וחרדה! וישמשו אף כמטה של ביקורת חזיתית גם לקרוביה וידידיה.

    ב) הפיכת צלחתו הפרטנית של כל חבר לכעין מס-גולגולת. תוך מחקר ציבורי לכל בא ומתארח!… האם העלו בדעתם מחשבי החישובים שבזאת עלולים חלילה להרחיק בנים ונכדים מבית אבא-רבה! פן לא יכבדו על אהוביהם גזירת העמסת חובות שבלאו הכי עמוסים זה מכבר!…

    ג) תגלית! “המצאת הגלגל מחדש” – הקיבוץ! ו”השבב הדיפרנציאלי”!!! בהכנסות! מורה דרך לתנועה הקיבוצית, ביאת משיח צדקנו!!!

    אליהו צימר

    יומן יגור, 3.3.1995

    ***

    מעגלי חיים בטבורו של האופן הקיבוצי

    לא התקשיתי משישים שנות עבודה בחקלאות (מטעים) שהחלו מימי אביב ונמשכו עדי שנות הסתיו. כי בשנות השלושים הראשונות, תנועות הנוער החלוציות דגלו בשבירת ה”פירמידה” הכלכלית בגולה (מסחר) ולעבור בארץ לעבודה חקלאית.

    בימים ההם, התנועה הקיבוצית על זרמיה השונים, התפרנסה רובה ככולה מחקלאות, שתאמה את רמת החיים דאז. בקפדנות ובאדיקות קנאית שמרה על השוויון הקיבוצי המובהק. והנה, לאחרונה, לאחר מצוקות כלכליות חמורות, החלו רוחות זרות לנשוב בחצרותיה של כל התנועה הקיבוצית. קרא את ביטאוניה ותמצא את עצמך שלא בעלמא הדין.

    החברה היגורית שופעת, מוסדית וציבורית, בפעלתנות מופרזת בשינויי בראשית הלכתיים חדשניים מתורת הקיבוץ. לכן, אולי, הפער הקיים בחברתנו בלאו הכי אין בו משום תגלית, אלא כיצד בוראים את הלגיטימציה הציבורית עליו?! פן חלילה יפער לועו.

    פשוט מצאו: כדי שהכסף לא יחוג את ניצחונו המלא על הקיבוץ, נותנים לו גושפנקה ציבורית ליגלית וליברלית. ניתן לשמור עליו בקופת האוצר הציבורי, בתנאי שמקורו על טהרת מענקי הברכה הניתנים על-ידי קרובים וידידים, ואין בהם חלילה שמץ פסול.

    החקלאות, שנדחקה כלכלית לקרן זווית על-ידי הזמן והתעשייה, מן הדין לדעת שלא כל אלף מפרחיה יפרחו תמיד. בדרך אל ההצלחה הפרטנית וההישגיות הבלתי מרוסנת, המלווה בפער חברתי עמוק, נפלו רבים – עמים ואידיאות, שהותירו אחריהם גם כישלונות דיפרנציאליים.

    אליהו צימר

    יומן יגור, 25.9.1992

  • מחשבות מוחצנות

    יש ונאלצים בלא היסוס להחצין רגשות ולחשוף אותם ברבים. לפנינו תהפוכות ימים וגורלות, תולדה מחודשת נוסח בני דורות חדשניים.

    התיבה “בקשת סיוע של הורים לבניהם שעזבו את הקיבוץ”, צפה ועולה בתעוזה, בריש גלי, מעל במת האסיפה הכללית. נושא כאוב, מוצנע, מופנם ומסתגר זכה לימים לגושפנקא ציבורית ולליגליזציה על-מוסדית. הנושא ידרוש בוודאי את פתרונו אף מבעד לתריסי חלונות מוגפים, תוך מתן פומבי למאווים אישיים בחברה קיבוצית שבין הורים לבנים.

    ידענו כי “לפתח חטאת רובץ”. הבעיה שנידונה בעבר בחומרה הפכה וזכתה להיות המוכרת והידועה בציבור…

    יש גם שבמרוצת הזמן מואסים בנים במהפכת חיי הוריהם. לכך יעידו גלי הסער השוטפים עמים ואידיאות. לפנים, בימי שפוט השופטים הורשעו בשבט-לשונם אבות על בנים אף מבלי שאכלו “בוסר”, ובכל זאת שיני הבנים הוקהו…

    לא מן הנמנע הוא שהתנועה הקיבוצית לא תוכל לנער את חוצנה ממאווים אישיים מופנמים ומשפחתיים, ולהיוותר כ”מפרש בודד באופק”.

    אליהו צימר

    יומן יגור, 14.6.1991

  • מאבק נגד מכשולים ומכשילים

    בהיותנו עוד ב”החלוץ הצעיר” היינו מתארגנים בימי החופש בקבוצות ויוצאים לעבודה חקלאית באחוזות, לתקופות קצרות של חודש עד חודשיים. בסביבות אוגוסטוב, בקרבת הגבול הגרמני, היו לנו בשנת 1930-31… מספר קבוצות כאלו. היינו בני 15-16 ורובינו תלמידים. עבדנו מבוקר עד מאוחר בערב. קמנו בשלוש בבוקר, לפני עלות השחר, וסיימנו בשעה 8-9 בערב. עבדנו בקציר השחת, בעירום החציר, בחריש ובכל מיני עבודות אחרות. קיבלנו אוכל טוב, אבל התנאים היו בדרך כלל קשים.

    בסוף שנת 1932 יצאתי להכשרה לקיבוץ מעפילים בסוויסלוץ. העבודה העיקרית היתה בבתי החרושת לעורות. ממרחקים היו מרגישים בריחות המחניקים הנודפים מהעורות. מנינו אז 30-40 איש לערך.

    בשנת 1932 יצאנו לייסד פלוגה בוולקוביסק הסמוכה. הימים הראשונים היו קשים. עמדנו במאבק ובלחץ של ה”בונד” והאגודות המקצועיות, שהשתדלו לחסום בפנינו את חדירתנו למקומות עבודה… ה”בונד” השתדל להכשיל אותנו… שכר העבודה היה נמוך, 1.50-2 זהובים ליום.

    בוולקוביסק נעזרנו בעיקר ע”י המורים והתלמידים של ביה”ס העברי. הם שהשפיעו על המאפיות למסור לנו את העבודה בנסירת העצים והם גם שסידרו לנו את העזרה הרפואית. מאוחר יותר השתנה הדבר. היהודים התחילו להתעניין בנו יותר ועזרתם היתה חשובה.

    גרנו בבית של ארבעה חדרים, ששניים מהם עמדו לרשות הבחורים וחדר אחד לרשות הבחורות. משום התנאים הסניטריים הגרועים סבלנו ממחלות עור. הבחורים לא ידעו לבשל ולא פעם סידרו בצהריים “רכבת” (היו לנו צלחות פח). לא בת אחת פרצה בהיסטריקה כי כאב לה מאוד שחברים לא יאכלו ארוחת צהריים. לא קל היה להן בעבודתן במטבח. שבועות עברו עד שהסתגלתי לאוכל בקיבוץ. הפועלים שעמהם עבדנו היו מתפלאים ושואלים: “כיצד אתם יכולים להחזיק מעמד, לא לאכול ולעבוד קשה?”

    חבר חדש בבואו לקיבוץ היה מוסר לכלל הקיבוצי כל מה שהיה לו – בגדים, נעליים וכסף. מחסן הבגדים היה במצב קשה, אבל כשחבר עמד בפני עלייתו, הלבישוהו בבגדים הטובים והיפים ביותר שהיו במחסן.

    “איבערגעריסן די בריקן” – זה היה אחד העקרונות בחיינו. הווה אומר, ניתוק הקשרים עם הבית. לפעמים התאכזרנו למשפחה. אמא שלי חלתה וקיבלתי מכתב מאבי לבוא הביתה – אך לא נסעתי.

    מבחינה מוסרית עמדנו על גובה רב. אמרנו: עלינו להכשיר את עצמנו לקשיים שנעמוד בפניהם בארץ, מבחינה פיסית, רוחנית ומוסרית….

    רוב החברים ידעו עברית, קריאה בעיתונים, והתעניינו בנעשה בארץ ובתנועה. בראש התעניינותנו היה הקיבוץ בארץ. היתה לנו ביקורת על הקומונה בארץ, שהיא לא מספיק קנאית. באישורים לעליה שמנו את הדגש על יחסו של החבר לעבודה… אם לא היה בסדר בעבודה או בחברה – לא אישרו אותו. את אלה שהיו להם קרובים בארץ, מחוץ לקיבוץ – לא היתה נטיה לאשר לעליה, מתוך החשש שמא לא ילכו לקיבוץ. היתה רגישות גדולה לדרכו של החבר בארץ – – –

    אליהו צימר

    יגור, יולי 1976

    בתוך הספר

    “תל-חי, קיבוץ הכשרה בפולין”, עמ’ 211

  • יש ואתה פוסע…

    יש ואתה פוסע בינות לעצים, כמדי יום, רגליך צמודות לקרקע מאביב ימיך עד סתיו שנותיך, ואינך חש כיצד חלפו ועברו עונות השנה ועיתות חיים שהשתרגו זה בזה כשריג אחד. והנה, לפתע, על תריסי חלונך הרוגע מתדפק היובל ומחזירך לגליל, לצעדיך הראשונים, הססניים, בלתי בטוחים וקסומים.

    אילת השחר – אביב 1933, בגליל אין מטעים אך קדחת למכביר. קיבוצים שניים בלבד וחלקה ניסיונית אחת בת 13 דונם (בתקווה להמשך הנטיעה כונתה גן א’)… ברובה היתה מורכבת תפוחים עם מעט שזיפים יפניים, בעיקר פורמוזה, בפינה הצפון-מזרחית, וכמה זני אגסים צרפתיים…

    בצורת היתה בשנת 1933. מעט המים שהיו במעיין בוואדי התדלדלו עוד יותר, תפוקתו ירדה… ואת העצים יש בכל זאת להשקות. כיצד משקים? תעלת בטון הובילה את המים בגרביטציה מהמעיין שבוואדי עד סמוך למטע, מהתעלה לשורות העצים, בתלם פתוח בקרקע, שספג כמעט את כל המים. כך הגיע זרם קלוש לעצים. מאחר וטרם נבנתה הבריכה המתוכננת לאגירת מי המעיין נאלצנו, אני וידידי שמואל רבינוביץ, לסתום את התעלה בשקים ריקים, קטעים קטעים לכל אורכה, כדי שתתמלא במים רבים יותר. לפי אות מוסכם, בעוד אחד מאיתנו בריצה מוציא את הסתימות, היה השני מספיק להשקות בזרם חזק כשתי שורות עצים, בצלחות פתוחות מראש.

    חלפו ימים רבים וצינורות ותעלות רבות מלאו מים ללא סתימות. משפחת הקיבוץ גדלה והרחיבה גבולות. זה הגמול לבית היוצר ממנו ינק וצמח אסם התפוחים של הגליל.

    צימר אליהו, יגור

    בחוברת “50 שנה לארגון מגדלי פירות”

    עלון לנוטע, 2.1981

  • וכתתו מזמרותיהם לעטים…

    [בעקבות דברים שנאמרו באסיפה]

    אדם ועץ, עט וחשבון “מאז אדם ראשון

    דין להם בזמן האחרון, שהיה נטול עט וחשבון

    מי ינגן בממלכת השוויון חטא בחטא קדמון,

    עלי-כינור ראשון?… בשל דעת עץ נענש

    מעדן-גן גורש

    אם לפתח ירבץ חטאת בעצם ירח הדבש.

    יחרוץ לבוקר משפט

    כדין וכדת עֵדה כי תשכיל

    “הטריאומווירַט”. את עצמה מעוון להציל

    עליה אילנות להכרית

    קבל-עם הוקם “טריבונל” עד לאחרית”.

    לשפוט את הפרסונל

    על שדרכים אלי אילנות סלל הן מזמן כה שח

    ואת הגן לא נעל. כותן-ראש וזקן פלח,

    והחרה והחזיק אחריו

    ראשון לעדות: מיודענו העט אחרון בעל גפן וענב.

    עורך דעה ובודז’ט

    נקי מכל משגה ודבר-חטא. “אין זה כלל חפוז

    לעקור 40 אחוז”.

    את קהל הקרואים סקר בחד-מבט כזאת ויותר נעשה לכרמיו –

    ובהינף-יד נשלף ללא חת ובזה סיים דבריו.

    מצחור חולצת שבת.

    את ציפורניו השחיז קולמוס ואחר דברי עדות

    ופתח בדברי פולמוס: שנאמרו בגנות

    עץ-שדה פשוט

    הגידו רבותי: מדוע עליו למות?

    אליהו צ.

    יומן יגור, 3.5.1974

  • הרהורי המזכיר בראש השנה

    מסובים אנו בבית הגדול הזה, ציבור גדול ומגוון, וכולנו מקדשים את ערב ראש השנה. הננו חתך של עם המפוזר על פני תבל כולה, ציבור שיצק דפוסי חיים חדשים, עוצבה דמות אדם חדש – חורש, זורע וקוצר, נוטע וקוטף, חוצב, בונה ועומס. שולח את ידו במלאכה וחרושת, משלב את החי עם הצומח – מחנך, מגן ולוחם.

    חֶברה שיצרה את אחת מהיצירות הנשגבות, תוך מאבק עקשני ואכזר עם כוחות הטבע וחולשות האדם – ותוכל להם. והנה עומד האדם מול יצירתו, יצירת בראשית של חייו, חלום נעוריו והתגשמותו. עומד הוא נדהם, נרעש ונרגש, גאה ותוהה. ובהשתלט עליו הרפיון, ניצב הוא דומם, עייף, לאה, טובע בים של בעיות שפתרונן מי ישורנו,

    צמחה וגדלה היצירה – והאדם קטן ממנה.

    עוברים לפנינו: עולים שזה מקרוב באו, פליטי חרב ושואה, אודים מוצלים, בנו את ביתם בתוכנו – וקומתם נזדקפה.

    צעירים בני תשחורת, זקופי-גו ואמיצים, לוחמים נועזים, עזי נפש ויפי-רוח; ותיקים, שבעי עמל, שהשיבה זרקה בהם ופניהם חרושי תלמי-קמטים, שתו וינקו ממעיינות אמונה עמוקים, מורשת דורות של תקווה ותקומה, רעבים לרגב אדמה – מדרך לכף-רגל איתנה.

    הנמשיך לרתום את דור התקווה בעגלה העמוסה לעייפה?

    ובחצי הדרך, במעלה ההר – התושט היד? יד אמיצה, חזקה, בלתי נרתעת ואינה מושפעת מכוחות מצויים ובלתי מצויים, החודרים אלינו מבעד לסדקים שנבקעו ומתהלכים בראש חוצות…

    הנדע לחלק את העומס שווה בשווה?

    הנוהל להכניס את העומדים בצידי הדרך – עייפים, מאוכזבים, ואולי גם מקופחים – פנימה, פנימה, אל אם-הדרך?

    הנשכיל להבין את המתקשה בהבנה?

    הנבדיל בין “עת לרצות” ו”עת לייסר”?

    ואם מן המיצר נקרא – התהיה אזנינו קשובה?

    ובסעור הנפש, הנדע למשול ברוחה?

    ובמגע בין אדם לחברו – התימצא השפה הדרושה?

    התימצא התבונה ושיקול הדעת בהכרעות הציבוריות?

    ב כ ל א ל ה נ י ב ח ן.

    תסכוך השנה החדשה את צל כנפיה על עולמנו הקטן והצנוע – שנה טובה!

    אליהו צימר

    יומן יגור, 15.9.1961