אליעזר ליבנה

15/05/1915 - 05/10/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' סיון התרע"ה

תאריך פטירה: כ"ז תשרי התשנ"ב

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: צבא פולני

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פסיה ליבנה

אליעזר ליבנה – בז’סקי

אליעזר נולד ב-1915 בפינצ’וב, עיירה קטנה בפולין. הוריו שעסקו לפרנסתם במסחר העניקו לו חינוך יהודי בבית ספר ולאחר מכן הכשרה מקצועית והסמכה במקצוע החייטות.
בנעוריו הצטרף לתנועת “החלוץ”. לאחר מכן גוייס לשורות הצבא הפולני, בעוד הוא משרת בצבא, פרצה מלחמת העולם השניה. אליעזר השתתף בקרבות נגד הפולש הגרמני. יחידתו ניגפה במלחמה ונפוצה לכל רוח. אליעזר הגיע בנדודיו עד אוקראינה שם פגש את פסיה ויחד המשיכו בנדודיהם עד סיביר הרחוקה.
עם תום המלחמה ב-1945 חוזר אליעזר בדרכים עקלקלות ומסוכנות לפולין ומחפש דרך להגיע לארץ ישראל. הוא ממשיך בנדודיו אל מחנות העקורים בגרמניה שם ממתינה המשפחה לתורה לעלות ארצה. לאחר כשלוש שנים, ב-1949 זוכה סוף סוף המשפחה להגיע אל חופי הארץ. לאחר גלגולים במחנות העליה מתיישבים בתל-חנן ובמסגרת המבצע “מהעיר אל הכפר”, מגיע אליעזר עם פסיה ושלושת ילדיהם ליגור.
שנים רבות עבד אליעזר בעצי פרי ולאחר מכן במכבסה. לאחרונה עבד בחדר האוכל.
היה איש תם וטוב לב, נכון לעזור לזולת. בעל חוש הומור וחיוך תמיד נסוך על פניו. אב מסור לילדיו ולמשפחתו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אליעזר בז’סקי – שנה למותו

    הכרתי את אליעזר בשנת 1939, בהיותו חייל בצבא הפולני. אני ברחתי מגיטו וארשה. נפגשנו באוקראינה ולאחר זמן מה התחתנו וברחנו לסיביר. עבדנו בכל עבודה קשה והמזון היה דל ומועט.

    אחרי כשנה נמלטנו לטשקנט, ועתה חיינו היו קלים יותר.

    אליעזר גוייס לצבא הרוסי ואני נשארתי לבדי עם בננו הבכור.

    בגמר המלחמה חזרנו לפולניה, שם המצב היה קשה בהיותנו נרדפים ע”י הגויים.

    חיפשנו דרך לעלות ארצה. היינו חברים בתנועת “השומר הצעיר”, ובעזרתה עלינו לארץ והתיישבנו בתל-חנן. לאחר כשנה הצטרפנו לקיבוץ יגור, בעזרתו של יצחק נהרי. נכנסנו לחיי הקיבוץ ברצון, מרץ ואהבה.

    אליעזר עבד במכוורת, בעצי-פרי ובמכבסה. בשנים האחרונות, בגלל מחלתו, עבר לעבוד בחדר הצלחות.

    בצער רב ובכאב-לב נפרדנו מהבעל, האב והסבא.

    אליעזר אהב את החיים והיה מסור למשפחה ולמשק.

    הכרתי את אליעזר עם חיוך ומילה טובה, וכך אזכרהו.

    זכרו יהיה שמור עימנו.

    פסיה

    יומן ליום השנה

    1.10.1982

  • אליעזר בז’סקי ז

    הכרתי את אליעזר לפני הרבה שנים, כשעבדתי איתו במטבח. תוך כדי קילוף התפודים שמעתי את סיפוריו על מה שעבר עליו בחייו. הנה הוא בחור צעיר, כורת עצים ביערות סיביר, אחרי שברח מפולניה. ידיו קפואות מקור ורגליו עטופות בחותלות. העצים שכרתו נערמים לערימות. גשם יורד והעובדים, כולם פליטים, מנסרים את העצים ונושאים אותם לקרחת היער. המִכסָה אשר הוטלה עליהם כבר נשלמה, אך השכר היה זעום, כי הפקיד לקח את רוב הכסף.

    מדורות ביער. מבשלים תפוחי-אדמה שאספו בשדה. זוהי הארוחה היחידה להיום. הרוח מכבה את האש. עשן בעיניים וקור. הם גרו בצריפים, והדרך מהיער ארוכה. קמים ובורחים, בדרך-לא-דרך, בין סבכים ועצים. והנה, עגלה בדרך שבקצה היער. איכרים נוסעים אל העיירה, אינם שואלים שאלות; יודעים שהבורחים נתונים בסכנה. ברית אחים אילמת קיימת בין הגולים בסיביר. הוא ופֶּסָ’לֶה עולים לעגלה המלאה ונדחקים בתוכה בקושי. מגיעים לעיירה, אך בלי מקצוע אין מכניסים לתוכה. בדרך, תוך כדי נסיעה בעגלה, למד מפי האיכרים כי זקוקים הם לחייט שיודע לתפור מכנסיים. אליעזר מציג עצמו כחייט מומחה, אך עד מהרה מגלה בעל בית המלאכה כי אין הוא יודע אפילו לתפור כיסים, והוא מלמד אותו את המקצוע. ושוב בורחים ובורחים. זהו הרושם שקיבלתי מסיפוריו בזמן שקלפנו תפודים.

    כעבור כמה שנים נפגשתי איתו בחדרי החולים, על המרפסת החבויה במטפס הלוניצרה. יושבים על כסר נוח, והכאב שבליבו אינו מרפה. ואז סיפר לי בדיחה, כדי להשתחרר מהמועקה…

    ככה, בחיוך ובבדיחה סיפר כי איננו רוצים את המוות ורק מבקשים להקל מעלינו את הסבל וכאב הלב. אך הכאב לא נדם. מדי פעם חזר. והנה, נלקח ע”י מלאך המוות, וסביבו יקיריו וידידיו.

    תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

    צפורה ורדי

    יומן ליום השלושים

    19.19.1981