אליעזר פולושקו

09/06/1901 - 24/04/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב סיון התרס"א

תאריך פטירה: כ"ט ניסן התש"נ

ארץ לידה: אוקראינה

תנועה ציונית: דרור

עבודה: לגין, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אוה פולושקו

נכדים ונכדות: הרי ניר, לשם ניר, רועי ניר

נינים ונינות: אסא ניר, ענבר ניר

אליעזר פולושקו

אליעזר פולושקו, בנם של אדלה ושרגא, נולד ב-1901 בעיר ברדיצ’ב, אוקראינה. למרות היותו מבית יהודי חילוני למד עברית ותורה ב”חדר מתוקן”. את בית הספר התיכון סיים בהצטיינות והתכוון להמשיך ללמוד באוניברסיטה, אך המאורעות בעולם ובעם היהודי גרמו לשינוי מהותי באורח חייו.
עם התעוררות התנועה הציונית ברוסיה הצטרף והיה לאחד המייסדים של סניף “דרור” בברדיצ’ב.
בשנת 1921 עבר לפולין והמשיך את פעילותו כחבר מרכז “דרור” בפולין, כשהוא מקדיש את עיקר זמנו להפצת האידיאולוגיה של התנועה הציונית.

אליעזר הגיע ארצה עם אשתו אוה ב-1930 והצטרף לקיבוץ תל יוסף.
ליגור הגיע ב-1932, כאן נולדו ארבעת ילדיו והוא ממשיך לחלק זמנו בין משפחתו, עבודה במשק ופעילות תנועתית. הצטרף לקבוצת הפועלים הראשונה שעבדה בביח”ר נשר.
ב-1935 נענה לפנייתו של טבנקין ויצא בשליחות “החלוץ” לארגון קיבוצי הכשרה בפולין ובגליציה. עם חזרתו ארצה חזר ליגור והשתלב בעבודות חוץ יחד עם חברים אחרים.
אליעזר עבד בהנחת צינורות כפועל בחברת “מקורות” ובסלילת כבישים. תקופה מסוימת שימש כמנהל עבודה של קבוצות פועלים שעסקו בסלילת הכביש לכפר אתא.
בין השנים 1944 – 1949 היה חבר בוועד המבקר ופעיל במועצת פועלי חיפה. עם סיום תפקיד זה חזר ליגור, השתלב בוועדת עבודה במשק, ועם הקמת ביח”ר לגין הצטרף לעבודה במפעל בו עבד 20 שנים, וכמנהל מחלקה – עשה רבות לייעול ושיפור תהליכי יצור. בתום תקופת עבודתו בלגין נבחר למזכיר מועצת פועלי כפר חסידים–רכסים ופעל רבות למען צרכיהם התרבותיים של התושבים.
עם סיום תפקיד זה נעתר לפניית חברים לעסוק בעריכת קובץ המתעד את פעילותם של חברי תנועת “דרור”. בעיסוק זה מצא ביטוי לנאמנותו לרעיון הציוני ולקיבוץ. במשך ארבע שנים עסק בעריכת קובץ זה והיה שותף בפעולות נוספות למען הנצחת תנועת “דרור”.
היה בעל, אב וסב אוהב.
ב-1970 נהרג גיורא, בנו, בתאונת דרכים.
לאורך השנים גילה אליעזר אחריות ומעורבות בדאגה לחינוך נכדיו שנותרו יתומים מאב.
השאיר כואבים אשה, שני בנים בת ותריסר נכדים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הגיגים והרהורים

    כידוע, אין אצלנו שכר עבודה בצורה הפשוטה, מכל שכן לא שכר-עידוד. אך עידוד סתם, טפיחה על השכם, הרמה על נס של כל מאמץ נוסף או היחלצות בלתי רגילה לא רק של ענף, אלא גם של יחיד, לפחות מטעמים חינוכיים, בחינת כזה ראה וקדש – האם גם זה פסול?

    אולם במציאות? החבר בעבודה, כמה שיטרח להסדרת העניינים, להקלת עבודת חבריו – לעיתים רחוקות יזכה למילה טובה. לעומת זה לא יחסכו לו טרוניות – ולא תמיד בצורה חברית – כשאין הדברים כשורה, בין אם באשמתו או עקב ליקויים של הארגון. המעניין הוא כי חברים שיצא להם לעבוד מחוץ לבית, יעידו פה אחד ששם הם זוכים ביחס של הערכה וכבוד יותר מאשר בבית; כי אצלנו סבורים כי מה שהוא עושה זה מגיע ממנו – הרי זה תפקידו – ואם הוא עושה למעלה מהרגיל – הלא מגיע לו גם יתר הערכה, אם לא בחומר, הרי לפחות ברוח, ביחס. אולם זה כנראה אינו מקובל אצלנו.

    המסקנה המתקבלת: לא כדאי למלא תפקיד, אין זה מוסיף לא כבוד ולא הערכה. נהפוך הוא – לעיתים אף מוסיף שנאה. מוטב איפוא לשבת בשקט על יד מכונה ולא להיות משרת הציבור, הזוכה לעיתים ליחס כאל “משורעס” בבית בורגני.

    קומוניקציה:

    חיים אנו בחברה גדולה, שהישגיה גדולים עקב מאמץ קולקטיבי: בעבודה, ברמת חיים, בחיי תרבות ובידור. אך משום מה יש והאדם מרגיש לפתע בדידות. אך החברים טרודים – גם אחרי עבודה – מי בילדים או נכדים, מי בחוגים, ואין זמן לשיחת רעים פשוטה, לביקורים הדדיים.

    ואם קורה ודבר מה מעיק על לבו של אדם – אין מי שירגיש בכך ואין בפני מי להשיח את לבך. הלא לא סוד הוא שאין אנו מרגישים כשאדם הוא על סף התמוטטות או עזיבה. על פי רוב זה בא אלינו כרעם משמיים.

    יתכן כי הדברים שמניתי הם קשים או מרים כלענה, אולי יראוני כמי שהגיע לגילו של קוהלת עם המנטליות האופיינית לגיל זה. ואף על פי כן מאמין אני באמונה שלמה כי צורת חיינו היא נעלה מכל יתר המצויות בעולם, אך בל לנו לסמוך על צורה בלבד, ואף על מוסדות או ועדות, בלי לראות את האדם החי, את העצים הבודדים מבעד ליער העבות של הקיבוץ, פן הצורות תתרוקנה מתוכנן. והלא גם בעולם שמחוצה לנו פיתחו תורה שלמה על יחסי אנוש, ואילו אנו דווקא, הדוגלים בשיתוף, נמצאים מפגרים בשטח זה.

    הבה נסביר פנים לחבר, נעודד אותו ונחוש לעזרתו בהיכשלו. כי אז ייקרא ביתנו “בית נאמן”, כדברי הנביא – “קריה נאמנה”.

    (קטעים מתוך רשימה ביומן יגור, 18.11.1966)

  • סבא לולה היקר

    קשה לכולנו הפרידה ממך וקשה עלי במיוחד. משנולדתי היית סבי היחידי, מעולם לא היה לי עוד סבא, והודות לכל מה שנתת לי תיפקדת כשניים. אני מודה לך על כך.

    מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, יש לי תמונה של סבא וסבתא ונכדות בקיבוץ. וסבא גבוה שמרים את הנכדה שלו על הידיים גבוה גבוה לשמיים… ועכשיו אתה שם.

    רק לפני מספר שבועות ראיינתי אותך לעבודת גמר שלי בסוציולוגיה על קשישים בחברה הקיבוצית, וישבת איתי וסיפרת לי על קורות חייך, ועכשיו אני מודה על כך שהספקתי להיות איתך ברגעים ההם ולשמוע את דבריך הנאורים. תודה לך על כך ואני רוצה שתדע שהעבודה שלי מוקדשת לזכרך.

    תמיד התגאיתי בך, סבא יקר, שזכית לכל כך הרבה שנים והגעת לגיל גבוה במצב מצוין. ואני אמשיך לספר בשבחך. רק חבל שלא תהיה בשביל לשמוע זאת.

    מותך טרגי במיוחד כי ביום מותך מלאו לי שמונה-עשרה שנה ולא היית איתנו לחגוג זאת.

    תודה לך על הכל, סבא יקר, על כל הידע שרכשתי ממך במשך חיי ועל האהבה הרבה ותשומת הלב שהענקת לי כשהיינו ביחד.

    נכדתך האוהבת, נועה

    (ביום השלושים,מאי 1990)

  • לאבא היקר

    קשה הפרידה, וקשה הכתיבה על פרידה.

    לפתע, כרעם ביום בהיר הסתלקת מנוף חיינו.

    גם אם לא חיינו איתך את היום-יום, הרי היינו שותפים מלאים למחשבותיך, לדברים שכתבת ושעוד רצית לכתוב, לבעיות שצצו לפרקים, כמו בעיות בריאות שלך ושל אמא שהטרידו אותך לאחרונה.

    השתדלנו תמיד להקשיב ולעזור. היינו מאוד גאים בך, בדרך הישרה והמצפונית שלך, במסירות הרבה למשפחה ולנכדים, בהסתפקות במועט, בספרים ובמאמרים שכתבת ובמפעל חייך – בהנצחת תנועת “דרור”.

    היית שייך לדור של אנשי רוח, מחשבה ועשייה – גזע נדיר של ותיקים, שלצערנו הולך ונעלם.

    כל פגישה בינינו היתה מלווה בוויכוחים ובשיחות רבות על החיים הפוליטיים במדינה. כל כך איכפת היה לך מה קורה בארץ. כתבת רבות על פתרונות לבעיה הערבית ועוד שנים רבות לפני שהיא פרצה במלוא עוצמתה, התרעת על מה יכול להיות.

    לאחרונה הקדשת את עצמך לטיפול באמא. ואכן כה דאגת לה ושיתפת אותנו בדאגותיך. בליל הסדר עוד הסבנו כולנו יחד סביב השולחן.

    אהבנו לבלות במחיצתך – אף פעם לא שעמם.

    כמה קשה יהיה עכשיו לאמא בלעדיך ולי ולבנותי שכה אוהבות אותך ושמקטנותן ליווית אותן והעשרת אותן בחוויות ובידע הרב שהיה לך.

    תחסר לנו מאוד. הייה שלום אב וסב אהוב וגאה.

    בתך, מרים

    (ליום השלושים, מאי 1990)