אמוץ לסקר

09/07/1953 - 04/06/2013

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו תמוז התשי"ג

תאריך פטירה: כ"ו סיון התשע"ג

ארץ לידה: ישראל

השכלה: מתמטיקה

מחזור / חברות נוער: כז

עבודה: לגין, מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: ענת ברנע

אמוץ לסקר

אמוץ נולד ב-7 בספטמבר 1953, ביגור, בן שני במשפחת לסקר ואח לענת. כתוצאה מתקלה בלידה לקה אמוץ בשיתוק מוחין, עובדה שעיצבה את כל חייו בהמשך ואת חיי המשפחה.
ההורים, גד ושושנה, השקיעו המון זמן ומרץ בטיפול בילד עם המוגבלות הקשה.

אמוץ היה ילד עקשן שלא ויתר לעצמו. הוא בילה בבתי חולים תקופות ארוכות בילדותו וגם אחרי כן. הילדים בשכבת הגיל אהבו את אמוץ.
אמוץ הצטיין בפינג פונג ואף שיחק בליגה לנוער וכן הצטיין בשחמט. אהב לשחק עם גד אביו והוכתר, כבוגר, כאלוף התנועה הקיבוצית בבליץ.

בתור ילד עשו לאמוץ בדיקות IQ וגילו שאמוץ מאד אינטליגנטי.
עם מתמטיקה אמוץ הסתדר מצוין, ולכן בסיום התיכון פנה ללימודי מתמטיקה בטכניון. בסיום הלימודים החל ללמד מתמטיקה בתיכון ביגור.

לאחר מספר שנים הבינו שני הצדדים שאמוץ צריך לשנות כיוון, והוא עבר לעבוד בלגין, תחילה במשרד הייצור. אמוץ התחיל לפרוח מבחינה מקצועית. הוא זכה להערכה מקצועית גבוהה כשנסע לארצות הברית, לחברת אמריקן קאן ואיתם בנה שיטת תמחור עבור לגין.

בתקופה זו, בסוף שנות ה-70, החל תחום המחשבים בתעשייה להתפתח בעולם ובישראל.
אמוץ ניגש בהתלהבות להבנת המכונה המשונה הזו. הוא הקים יחידת מחשב בלגין ויישם תוכנות שונות לניהול הארגון, תוך שהוא מחנך דור של אנשי מחשבים לעתיד- נערים שהצטרפו אליו לעבודה.

ב-1987 נפטרה שושנה אימו ממחלת לב.

אמוץ המשיך בלגין עד שנת 1993 ואז החל לעבוד בתחום מערכות המידע בארגונים שונים בארץ. בעיקר נקשר ליוניליבר ולחיפה כימיקלים, בשניהם השתתף בפרויקט גדול של יישום תוכנה.

אמוץ אהב מאד את החיים. אהב אנשים, אהב את יגור, את משפחת לסקר. אהב לשחות בבריכה ובים ואהב לשחק ברידג’. אהב לצפות ולעקוב אחר אירועי ספורט באשר הם: מכבי תל אביב באירופה, NBA, טניס, סנוקר, אולימפיאדה, כדורגל באירופה ואפילו בארץ.

אהבה גדולה נוספת של אמוץ היא מוסיקה. מערכת הסטריאו של אמוץ היא איכותית ביותר והוא אהב לשבת ולהאזין למוסיקה מכל הסוגים: קלאסי בהמון תקליטורים, שנסונים צרפתיים, ישראלי, ג’אז בכמויות עצומות, בוסנובה, רוק, ובעצם מה לא. הוא היה מנוי לפילהרמונית ואהב לנסוע עם שמוליק אדר זיכרו לברכה לקונצרטים ולאופרות.

אהב נסיעות לחו”ל וטיולים. אהב את לוייקר באת’ שבשוויצריה ואת בריטני שבצרפת.
ערב ערב היה אמוץ מבקר את גד בבית אחווה. לעולם לא החמיץ ביקור למעט כאשר היה בנסיעה.
לפני מספר שנים עשה אמוץ רישיון נהיגה וחגג את העצמאות שלו. הוא הסיע את חבריו הטובים לבילויים משותפים. לפני שבועיים נפרד אמוץ מהרנו שאהב וקיבל רכב חדש. ופתאום הכל נקטע.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמוץ ידידי

    אמוץ,

    כבר כמעט 18 שנה שאנחנו חברים.

    הכרנו כשהגעתי ליגור והתחלתי לעבוד ביחידת המחשב. בהתחלה נרתעתי מהגוף שלך, כי חשבתי שאתה נכה והייתי צעיר וקצת חששתי מפגמים שכאלה.

    מהר מאד הבנתי שאתה לא נכה. יש לך אולי תווית ‘נכה’ על האוטו כדי שתוכל לחנות הכי קרוב למסעדה, לאולם קונצרטים, לפאב. ויש לך גם הקלות במס – אבל אתה לא נכה.

    ונהיינו חברים. עשינו טיולים ברגל והיינו פעם בפריס והיינו חוגגים את היומולדת שלנו בספטמבר, אתה וקצת אחריך אני…

    הנה, פתאום שכחתי את התאריך המדויק שלך, ואתה תמיד זוכר את התאריכים של כולם.

    אהבנו ללכת לים בסתיו, לפעמים להיכנס למים. תמיד התפעלתי איך אין לך שום תלונה. לעבור את הקטע של החול לתוך המים, ובמיוחד בדרך חזרה לחוף – זה לא קל. ואתה, פשוט נשכבת במים ברגע שהיה קצת עומק ושחית לך על צד שמאל, והודית לבריאה בדרכך.

    לפעמים קיללתי בלב את הגוף המקולקל הזה שנפל בחלקך. לעיתים רחוקות – גם אתה.

    אבל רוב הזמן אהבת מאד את החיים ונהנית מהם. מהפגישות השבועיות עם עופר ועם נועם ואיתי. מהעבודה. מחברים. ממשפחת לסקר שהיית כל כך גאה להיות שייך אליה. מהמוזיקה האינסופית שלך: קאט סטיבנס וקרלוס ז’ובים וקלרוס סנטנה ודיאנה קרול ואתי אנקרי וז’ורז’ ברסנס והמון המון מוזיקה קלאסית וג’אז שאני לא מכיר. במערכת הסאונד הכי שווה באזור הצפון היית יושב לבד ומאזין בווליום גבוה. לפעמים הייתי מצטרף, אבל בדרך כלל הייתי מבקש להנמיך, כדי שנוכל לדבר. התייעצתי איתך בכל החלטה והתלבטות בתחום המקצועי ובעצם בכל תחום. אהבתי לשמוע את דעתך ולפעמים להתווכח. תמיד ברוח טובה.

    אתה מאד מאד חסר לי. דווקא עכשיו, כשמת לי חבר, אני כל כך רוצה לדבר איתך על זה…

    תנוח בשלום.

    ירון שמיר.

  • מחפש ניחומים

    כשבן אדם נפטר מסתיים הכאב שלו, אבל אז מתחיל הכאב של אלה שהשאיר אחריו – משפחה וחברים. הכאב, המחשבות, תחושת ההחמצה.

    על פטירתו של אמוץ שמעתי מ”החבר” שלי בפייסבוק – קיבוץ יגור: “בצער גדול אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אמוץ לסקר”.

    בשנייה הראשונה המשפט לא הסתדר לי. זה לא ממש הגיוני. הרי גד לסקר כבר זקן מאוד. גר בבית אחווה וכבר לא לגמרי צלול בדעתו. למה להגיד בטרם עת? כבר חשבתי להתקשר לאבא שלי כדי שייתן לי את הטלפון של אמוץ, שאוכל לנחם אותו. ואז בשנייה הנוספת שעברה, התחבר לי השם. קראתי את ההודעה שוב. הפעם המשפט הסתדר לי אבל זה עדיין נשמע לא הגיוני.

    זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, ואני נשארתי עם המחשבות. למחרת התקשרתי לאבא שלי להבין מה קרה. דיברתי גם עם דודה מרים. היא סיפרה לי שהדבר הכי נורא זה שאין ממש את מי לנחם. אין אל מי לבוא לשבת.

    ואז פתאום הבנתי מה חסר לי. הרגשתי בצד של המנוחמים. מן תחושה אגואיסטית כזאת. אף אחד לא התקשר לנחם אותי. אף אחד אפילו לא מבין למה צריך לנחם אותי. אבל מי אני בכלל. כבר מזמן אני לא חלק מרכזי בחייו של אמוץ. פעם בשנה בביקור ביגור אני אומר לו שלום בחדר באוכל ושואל מה נשמע? אפילו כבר לא הולך לבקר אותו בביתו.

    החיים הם קצת אכזריים מבחינה זו. מישהו היה חלק חשוב בחייך משך תקופה ארוכה אבל אחר כך החיים סוחבים אתכם למקומות אחרים, לכיוונים שונים. נושאי שיחה משותפים כבר לא ממש קיימים. וכשנפגשים השיחות מתקצרות והופכות לאקוניות ולבסוף הופכות להנהוני ראש. ואז אתה קולט שמה שהיה כבר לא קיים. נשארו רק הזיכרונות של הקשר שהיה. ובכל זאת, התחושה עדיין קיימת. אני בצד של המנוחמים.

    לאמוץ היה תפקיד חשוב בתקופה ארוכה וחשובה של חיי. תקופה בה עוצבו דעותיי ואופיי, תקופה בה גיליתי את אהבתי למקצוע מדעי המחשב. תקופה בה למדתי לעבוד בצוות כחלק מיחידה מגובשת למדי, שאהבה להיות ביחד גם מחוץ לענייני עבודה. אמוץ בנה את היחידה הזאת, ליכד אותנו, לימד אותנו, צחק איתנו.

    לאמוץ לא היו ילדים, אבל מכמה בחינות אנחנו כולנו היינו כמו ילדיו, קצת כמו משפחה. משפחה זמנית מסתבר. אבל עד היום אפילו שהקשרים בפועל אבדו, אני עדיין מרגיש מעין קשר משפחתי לאמוץ ולמעשה לכל אחד מכם. קשר שלא אובד לעולם.

    וזאת המשפחה שאני מרגיש שיכולה לנחם אותי. לנחם אחד את השני.

    אייל לוין

  • גאה להיות החבר שלך

    בו תעבוד איתי

    בלגין בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה ליד ליין 10 של הסידרוניק העברתי את החודשים הראשונים שלי ביגור. בלי שום ניסיון טכני ועם הכל חוץ מידי זהב הייתי לא יעיל בלשון המעטה. ואז אמוץ עבר לידי ובביישנות שאל אותי: “רוצה לעבוד איתי?”

    עליתי קומה . במסדרון בין המעבדה לחדר האוכל התקינו מחיצת זכוכית ויצרו חדר שהפך ליחידת המחשב. שם פתח אמוץ בפני את עולם המחשבים .

    ועדת קליטה

    הייתי חדש ביגור, רק כמה חודשים, חבר של תלמה. אמוץ היה ועדת הקליטה שלי. הוא הסביר לי מי המזכיר ומה תפקידו מי הגזבר מי מרכז משק וכמה לגין חשובה. הוא הנחיל לי את אהבתו ליגור לאנשים ולמפעל.

    השפה

    המשפט הראשון בשיעור הראשון “שדה זה לא מה שאתה חושב”. שדה זה לא חלקת אדמה. שדה הוא לא המושג המופשט של המוגדר בשיעור באלגברה לינארית. שדה הוא אבן הלגו הבסיסית של מבנה נתונים. אני יודע שרוב החברים שקוראים שורות אלו ישתוממו על תוכנו של המשפט המוזר אבל זאת רק דוגמא לשפה שלנו – לשפה שלי ושל אמוץ.

    הבאג

    בסביבה התעשייתית של לגין המכילה רעש, אבק, חום בקיץ וקור בחורף היה לנו עולם שלנו בחדר קטן, שקוף, ממוזג ושקט. שמחתי לבוא בבוקר לעבודה, תמיד זה היה אחרי אמוץ, והיה לי קשה לעזוב בערב גם זה תמיד לפני אמוץ כי הרגשתי שלא הספקתי את כל מה שרציתי, ורציתי לתקן רק עוד באג אחד (טעות בלשון שלנו). אבל אמוץ בחיוך היה שולח אותי הביתה: “לך לתלמה והילדים אני אתקן וכך היה.”

    מהפכת המחשוב

    בדרך לארוחת צהריים ובחזרה ממנה היו חלק מעובדי לגין עוברים ליד יחידת המחשב ובעיניים משתאות מציצים מעבר למחיצת הזכוכית בניסיון להבין מה אנחנו עושים. ואנחנו בגאווה הסברנו להם שאנחנו מביאים את מהפכת המחשוב.

    יש דברים שאני לא רואה

    לפני שנים אחת הבנות שלי שאלה אותי מי הם החברים שלי ביגור. אין לי הרבה ומניתי את הבודדים. מי זה אמוץ היא שאלה. תיארתי לה היכן הוא גר ושהוא נוסע בקלנועית.

    הוא נכה? היא שאלה. התקוממתי על השאלה ואז הבנתי שאני רואה את העולם בצורה סלקטיבית ויש דברים שאני לא מבחין. השבתי בקול תקיף: “בעיני הוא לא.”

    להיות מורה

    מכל האנשים שאני מכיר היה לי הכי נוח לשאול שאלות את אמוץ כי הוא הבין את השאלה ואת משמעויותיה וגם אם לא הייתה מנוסחת כראוי הוא ענה בשפה המובנת לנו ותמיד היה בתשובה ערך מוסף של ידע ולפעמים גם קורטוב של הומור.

    כבר לא יקרה

    דרכינו המקצועיות נפרדו לפני הרבה שנים, מתי שהוא במאה שעברה. אבל הייתה לי תקווה שנשוב לעבוד יחד רק בעוד פרויקט אחד אבל החלום הזה נגוז.

    רמי זלינגר

  • פגישות עם אמוץ

    1. אני ומירה מתחילות לעבוד ביחידת המחשב אחרי החופש הגדול בין ח’ ל ט’ ומקבלות הדרכה מרמי שקצת מפחיד אותי באותה תקופה, ובעצם, בהקשר של יחידת המחשב – לא רק הוא. רק כשאמוץ – שעבד במשרד יצור באותה תקופה – מגיע לבקר האווירה פתאום נהיית לי נינוחה, משעשעת, לא מאיימת.

    2. מגיע החופש שלפני כיתה י’. אני כבר פחות מפוחדת ואפילו מתרגשת לקראת הקיץ שכל הגדולים יהיו. רק מה – אין מספיק עמדות. אמוץ מוצא דרך פשוטה לפתור את הבעיה – חלק יעבדו בלילה. התקופה הזו (שבוע, שבועיים?) של עבודה בלילה זכורה לי כאחת התקופות הכי כפיות שהיו לי.

    3. הגדולים כבר עזבו, אני ומירה עדיין ביחידה. אני יושבת ומנסה לתקן באגים (כנראה בשאילתא לחשבוניות) ופתאום מרגישה משיכה בקוקו. התעצבנתי, צחקתי, עשיתי גם וגם זה לא ממש עזר…

    4. אני חוזרת מהצבא לשנת בית ואמוץ כבר באזימוט. אני מחליפה את אלה ביחידת המחשב בלגין עם שי ס”ט ואפרת יובל ואלה מושאלת לאזימוט. ביום העבודה הראשון שלי שי ס”ט בצלילה בסיני ובשעה 8:00 בבוקר טלפון “מי יעיר לי את המדפסת” (בלי בוקר טוב או הזדהות). אני, נואשת משהו, מתקשרת לאמוץ לאזימוט שכמובן הולך לסדר לשולה חגי את המדפסת. מעבר לכך שפיזית לא היה לו פשוט ללכת, הבנתי יותר מאוחר כמה מסוכן היה מבחינתו לפתוח פתח לשולה חגי ובכמה מאבקים זה היה כרוך שלא תעשה את הטלפונים האלו אליו.

    5. אני חוזרת מהטיול שלפני הלימודים ויש לי עוד כחודשים לעבוד לפני הלימודים. אני עובדת עם אמוץ באזימוט. תמיד נעים, תמיד רגוע, תמיד מסודר, אף פעם אין לחץ. מין אידיליה של הייטק.

    6. דרכינו נפרדות ונשאר רק מדי פעם “ילדל’ה” על המדרכות של יגור.

    7. לפני מספר חודשים אני מבקרת חבר בגוגל ולפתע פוגשת את אמוץ בבניין. שנינו באמצע יום עבודה וקצת ממהרים והשיחה חטופה. לו רק הייתי יודעת שזו תהיה האחרונה…

    אתגעגע,

    שירי מורן