אסתר אדר

04/09/1913 - 09/06/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' אלול התרע"ג

תאריך פטירה: י"ח סיון התשמ"ב

ארץ לידה: הונגריה

שליחות תנועתית: תק"מ

תנועה ציונית: דרור

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אסתר אדר

אסתר נולדה ב-9 באפריל 1913 בבודפסט. היא גדלה בבית יהודי חילוני והייתה הבכורה מבין ארבע אחיותיה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה בהצטיינות, לא התקבלה ללימודי הרפואה בגלל יהדותה. אז למדה בקורס לאחיות בבית-החולים של הקהילה היהודית בבודפסט. הייתה אחראית בחדר-ניתוח ובמחלקות השונות של בית-החולים. עם כניסת הגרמנים לבודפסט הסתתרו אסתר ובנה שמואליק, בעזרת ניירות מזוייפים, עד סוף הכיבוש. לאחר שהרוסים שיחררו את בודפסט, הצטרפה אסתר לתנועת “דרור-הבונים” והייתה פעילה בה עד עלותה ארצה. בדרך לארץ ישראל הייתה אחראית לקבוצת ילדים יתומים והתכוונה להעלותם ארצה. עם קבוצה זו שהתה שנתיים בגרמניה בציפיה לעלייה. בתקופה זאת הקימה מסגרות חינוכיות, כדי להקנות לילדים הרגלי למידה ומסגרות חברתיות תקינות. יחד עם קבוצת מדריכים הקימה בית-ספר גדול לכמה מאות ילדים. כאן פגשה את חברתנו גולדה מינץ שהייתה שליחת התנועה הציונית במסגרת אונר”א בגרמניה. בעקבות יחסי החברות שנרקמו בין השתיים הצטרפה אסתר עם שני בניה, אברי ושמואליק, ליגור באפריל 1948. כאן נולדה בתה עלית.
אסתר השתלבה מיד בחיי החברה ביגור באמצעות עבודתה כאחות במרפאה. היא ריכזה את ועדת הבריאות ותקופה מסויימת הייתה אחראית למרפאה. ב-1965 גוייסה למזכירות הקיבוץ וריכזה את ועדת הבריאות של הקבה”מ במשך 5 שנים ובכללן מלחמת ששת הימים. עם שובה הביתה עסקה בתחום הנרחב של בריאות הנפש והטיפול המיוחד בשכבות שונות של אוכלוסית החברים. אסתר יזמה במחשבה ובמעשה את המפעל של הדאגה לחבר הקשיש ואחריות החברה לרווחתו, לעת בריאותו ובמחלתו. בצד הטיפול היומיומי בפרט הביאה, יחד עם זאב דור, למודעות הציבור ומוסדותיו את החשיבות שבדאגה לעיסוקו של החבר הקשיש ויכולתו לתפקד בכל תחומי החיים בבית, כל ימי חייו. ברוח זו הוקם “בית אחוה”, שהייתה בו תפיסה חדשנית בתנועה הקיבוצית, ופותח המפעל החשוב “אגרטל”. ההלכה הפכה למעשה שהוכיח את עצמו.
אסתר עמדה בקשר עם מוסדות הבריאות שמחוץ לקיבוץ. היא הייתה שותפה להקמת המדור לחבר הקשיש בברית התנועה הקיבוצית ולפיתוחו. הוא וצוות “בית אחוה” היוו כתובת לקיבוצים המצויים בתחילת דרכם בתחום נרחב זה. ראויה לציון תכונתה הבולטת של יכולת עבודה בצוות והפעלת הזולת. אסתר שימשה כתובת לחברים בני כל הגילים.

למשפחה וליגור יחסר חבר ואדם מאיר פנים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הרגע המכריע (מאת אסתר אדר)

    ההיסטוריה הציונית שלי מתחילה רק אחרי המלחמה.

    נולדתי וגדלתי בבודפסט, בבית מתבולל זה שלושה דורות. לא התביישנו ביהדות, אבל האוריינטציה שלנו היתה קוסמופוליטית.

    הרגש היהודי-הלאומי התעורר בי באחד הימים בזמן השואה, ונשאר חרות בזיכרוני אותו הרגע הגורלי כאשר החלטתי לעלות ארצה.

    ****

    היה זה בליל קיץ 1944.

    כל יהודי הונגריה נלקחו למחנות ריכוז והשמדה – פרט ליהודי הבירה, שתורם כנראה טרם הגיע.

    עברו עלינו לילות נדודים ופחד. כל רגע חיכינו שהמשאיות יעמדו לפני הבית ויאספו אותנו למחנות המוות.

    בני הקטן ישן… אני לא זזה מהחלון… לא יכולתי להרדם. ברגעים אלה של חרדה ופחד משהו נשבר אצלי. עשיתי את חשבון חיי. הקוסמופוליטיות – ההתכחשות לעם שלא מדעת נמוגה ופתאום הגעתי להחלטה: יש להוציא מסקנות מהעובדות ההיסטוריות. יהודיה אני וכיהודיה צריכה אני אחרי המלחמה להתחיל בחיים חדשים. יהדות פירושה השתייכות ממשית לעם, על כל הכרוך בזה. אופטימיות מוסתרת ובלתי מובנת התגנבה ללבי. בני הקטן ישן בשקט. הרגשתי שאנחנו נשארים בחיים. ידעתי מעט מאוד על הציונות ועל הארץ. ידעתי רק שצריכים לבנות אותה – צריך לעבוד קשה, לשנות את סגנון החיים, לוותר על הרבה דברים שהיינו רגילים בהם, אבל בני הקטן צריך לחיות ולגדול כאדם חופשי, שלעולם לא ישמע את המילים: “יהודי מסריח”.

    מאז היתה לי מטרה ברורה, חוץ מלהישאר בחיים – להגיע ארצה. וזה נתן לי כוח נוסף להמשיך להיאבק באותם ימים קשים ואיומים.

    לאחר המלחמה חיפשו היהודים שרצו לעלות ארצה קשר עם התנועות החלוציות: “דרור”, “הבונים”, “העובד” (ארגון המבוגרים). חיינו זמן מה בתנאים קשים בקיבוץ הכשרה, שם נמצאנו 30 איש בארבעה חדרים. אבל הכרתנו הציונית ורצוננו לעלות ארצה חיזקו אותנו והתגברנו על הכל.

    התמסרתי לפעולה של הצלת ילדים וחינוכם. אספנו מאות ילדים מהגיטאות – ילדים יתומים, חסרי-כל – וייסדנו מוסד חינוכי שבו ניתן לילדים בית חם וחינוך עברי, ציוני-תנועתי.

    הילדים עלו קבוצות-קבוצות. היתה גם קבוצה שעלתה באוניה “אקסודוס”. אני עליתי עם הקבוצה האחרונה. ליגור הגעתי עקב הכרותי עם גולדה מינץ, שהיתה אז שליחה בגרמניה, בבית הילדים הזה שגם אני עבדתי בו.

    אסתר אדר

    [בתוך “ספר יגור”, עמ’ 401]

  • אדם עובר בלובן (מאת מאיר פרסיקו)

    *

    אדם עובר בלובן

    על שחור תלאות החיים

    בן אדם משיר

    זריחת אור

    כזריחת הים

    בלילות

    מקרינת מיליוני יצורים.

    בן אדם עובר בחיים

    וקרינת מעשיו

    אחריו נשארת

    כצליל הנמשך.

    בן אדם שבלובן עבר

    ובנגיעת ידו הטובה

    חילק בינינו

    הבנת אנוש,

    מפלט יחידי

    משיכחה שבמוות.

    ד”ר מאיר פרסיקו

    [במלאת שלוש שנים לפטירתה, יוני 1985]

  • בתוך

    * * *

    מאז שובי מעבודתי במזכירות הקיבוץ, כשהבעיה הנידונה היתה עדיין בחיתוליה, שמתי לב לכך כי החברה הקיבוצית איננה ערוכה, ולו במידה מועטה, כדי לעמוד במבחן בבעיה הספציפית, והיא – האדם המזדקן. בה בעת גילו חוגים מעטים שבתנועה הקיבוצית נכונות לטעת בלב חוגים רחבים יותר את ההכרה בצורך ובכורח ללמוד את הבעיה ולהתמודד עימה…

    לא אחת אני שואלת את עצמי – האם באמת כה גדול הפער בהבנה ההדדית בין צעירינו לבין הקשישים שבתוכנו? הרואים אנו את העובדה הביולוגית הטבעית, שהיא גורלו של כל יצור אנושי, ומשלימים עימה? מה אנו עושים במסגרת ישובנו כדי לשמור על היש הנפשי והרוחני? וכי מסוגלים אנו, ולו רק במעט, לצאת מהגבולות האנוכיים והאישיים שלנו, ולראות גם את הזולת? היכן רגישותנו לעזרה הדדית, שהיא אבן בנין של חברתנו הקיבוצית? במי ובמה, איפוא, האשמה במחדלים השונים? אולי רמת החיים הגבוהה והשיכלולים הטכנולוגיים אליהם הגענו הסיחו את דעתנו מעיקרי הדברים, ואין אנו מוצאים עניין וצורך ללכת לקראת החבר הנזקק?…

    הבעיה הגרנטולוגית כבדת משקל היא וקיימת בכל העולם, לרבות בישראל. סבורתני כי יש לנו אפשרות אובייקטיבית בחברה סגולית לתת את התשובה הנאותה לכל השאלות, וכן יצירת הכלים להקמת השירותים המתאימים, וזה בתנאי שנהיה מודעים לעובדה שההזדקנות כמוה כתופעה טבעית. הן אין בעולם כולו מקום בו קיים שילוב דורות במסגרת חברתית אחת, כפי שזה אצלנו. הבעיה, לכל הדעות, איננה כלכלית, כי אם – חברתית.

    אני תקווה, שעם מירוץ הזמן נלמד את מהותה של הבעיה כתופעה סוציולוגית טבעית, וליבותינו יהיו חדורים הכרה ומודעות לעובדה שההזדקנות מנת חלקנו היא מיום היוולדנו.

    אסתר אדר

    [יומן יגור, 8.9.1972]

  • נכתב ב

    הבית, שאסתר היתה בין מייסדיו, ועקרונות הטיפול בקשיש ביגור, הפכו לשם דבר בתנועה הקיבוצית כולה ומחוצה לה. אסתר מעלה את הנקודות המרכזיות המנחות אותה בפעולתה בפני כתב “מעריב”, אריה פלגי:

    “אם אפשר להצביע על המפנה שחל בגישת הקיבוץ אל חבריו הקשישים, זאת הנקודה”, אומרת אסתר אדר. “באותו זמן היו לנו כמה ‘מקרים’ קשים. מישהו גם שלח יד בנפשו ברגע של דיכאון. לפתע נפקחו העיניים – הזיקנה בפתח”.

    אסתר אדר (68) עובדת כאחות זה 50 שנה. עלתה מהונגריה לאחר המלחמה, ומאז היא ביגור. בעבודתה נתקלה במיחושי מזדקנים, חשה במשמעות השינוי וניסתה להסב את שימת-לב החברים לכך.

    “החברים אמרו לי: אסתר, מה איתך? מה את עושה מאיתנו זקנים? אבל לא חלפו שנים רבות ואותם החברים באו אלי בטענות: אסתר, מדוע אינך עושה גם משהו בשבילנו?”

    מקשיבים לה. היא מחוננת בראייה חדה. דיבורה בנוי היטב, משכנע. ובכל זאת לא מן היום למחר השתנו דברים. “אני זוכרת יום קיץ חם, שבו ביקרונו אנשים בקיאים בתורת ההזדקנות. ישבנו איתם תחת גג פח לוהט של צריף עד שעות הערב. באו עשרות חברים, ואיש לא זז. לפתע נפתחו הלבבות. דיברו, מי בנועם ומי בזעם, על תעסוקה, על פנסיה, על מחלות, על מחדלים, על צרכים. כאילו סכר נפרץ מפני שטף ההכרה שגם חלוצים מזדקנים”.

    אסתר אדר עצמה נאבקת במחלה כרונית קשה ומשמשת דוגמה אישית בהתנהגותה. “לו הייתי נופלת למשכב לפני כמה שנים” – היא אומרת – “היו לי חששות כבדים לעתיד מפעל הקשישים ביגור. היום אני שקטה”.

    אריה פלגי, “מעריב”, 6.11.1981

    ולבסוף, מה נותר – החזון הנמצא בתהליך של התגשמות. זיכרון אשה שרבים כל-כך בעבר, בהווה ובעתיד חבים לה, ולחברים נוספים שסייעו בידה, את איכות חייהם ואת שיקומם במסגרת הקהילה.

    השינוי ההכרחי בגישה לנושא הקשיש, המוגבל, העובר היום על הקיבוץ, הוא במידה רבה פרי עמלה והתעקשותה של אסתר ז”ל.

    יומן יגור, 21.6.1985

  • ברגשי תודה – במלאת שלוש שנים למותה של אסתר

    חברה, ידידה, אחות בשירות הציבור. כזאת אני זוכר את אסתר ז”ל, שלוש שנים לאחר שנעקרה מתוכנו. מוצא אני לעצמי אפשרות לפרעון החוב, לתיקון העוול שנגרם והציק לי על כי לא הבעתי רגשותי אלו כלפיה, בזמנו.

    – – –

    באופיה היתה אסתר פתוחה לזולת, ובמיוחד לחולה הכואב והדואב. באופיה נתנה למשוחח עימה, השוהה במחיצתה, תחושה של טוב ונוחות.

    מי אני שאפרט את פעולתה הענפה והרב גוונית של אסתר בשטחי הבריאות והסיעוד. רבים יעשו זאת טוב ממני. אזכור רק שבנוסף לעיסוקים רבים ומתישים אלו ידעה אסתר להיות מעורה, להיות ערה וקשובה לכל המתרחש בבית ביגור, בתנועה הקיבוצית ובעולם כולו. היתה נוטלת חלק באסיפות הקיבוץ, חוגי לימוד ועיון וחוגי יצירה, ומרבה להתבטא בהם.

    גולת הכותרת של מפעל חייה, המבנה בו השקיעה את מירב מרצה היה והווה “בית אחוה”. זו אולי המצבה המכובדת לזכרה של אסתר, להיקף תפיסתה ולכושר חזונה על התפתחות אוכלוסיית יגור בשנים האחרונות ובעתיד… מצבה זו היא לגאווה ולתפארת ליגור ולאסתר, שהיתה בין יוזמיו הראשוניים של הבית ומרכזת הוועדה לטיפול בקשיש. אסתר לא מצאה מנוחה לעיסוקיה אלו עד ימיה האחרונים…

    יהי זכרה אות ומופת לאלה הבאים אחריה.

    משה זילברמן

    [במלאת שלוש שנים למותה, יוני 1985]