אסתר ברגמן

01/07/1899 - 23/06/1975

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג תמוז התרנ"ט

תאריך פטירה: י"ד תמוז התשל"ה

ארץ לידה: רוסיה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יואל ברגמן

אסתר ברגמן

אסתר נולדה בשנת 1899 בפטרוקוב שברוסיה הלבנה להוריה שלום וגיטל. ביתם היה בית יהודי ציוני חם ואסתר ספגה לתוכה את אוירת בית הוריה.
בשנת 1921 הגיעה אסתר עם בני משפחתה – אמה, שלושת אחיה וחברה לחיים יואל ברגמן שחזר איתה מהחלמה, ארצה.
תחנתה הראשונה הייתה הר הכרמל, שם עבדה קבוצת “אחוה” שברגמן היה חבר בה. חברי “אחוה” עבדו בנטיעת חורשה ראשונה על הכרמל (של הכשרת הישוב), אסתר עבדה בכל – בנטיעות, משק-בית ועוד.
בסוף שנת 1922 כאשר סוכם שיגור תהיה מקום ההתיישבות של הקבוצה, הייתה אסתר בין 9 החברים הראשונים שעלו על אדמת יגור. גם כאן הייתה תחנת ביניים בכפר “סלמי” (מחצבות “נשר” כיום), שם הם גרו בחושות הערביות כ-10 חודשים עד שהוחלט להקים את הצריפים הראשונים על אדמת יגור.
אסתר עמדה בגבורה בכל תלאות המקום, הקדחת והעוני שעברו על חברי הקבוצה. זמן רב הייתה אסתר הבחורה היחידה שדאגה לטיפול ולכלכלת החברים.
בשנת 1924 חלה יואל ברגמן, חברה לחיים, בקדחת קשה שממנה לא קם עוד. באותה תקופה קדחה גם אסתר ולאחר מותו של ברגמן אילצוה החברים, למרות סירובה, לעבור לתקופת מה לפלוגת ירושלים של הקיבוץ על מנת להחליף את המקום ולהתאושש ממחלתה.
פלוגת ירושלים, ששכנה דרומית לירושלים (ליד מחצבת “עמוס” כ-5 ק”מ ממרכז העיר), הייתה במצב קשה, היה חוסר עבודה וחסרו אמצעי קיום. אסתר הייתה אקונומית והשקיעה בכל הרבה כוח ומרץ. מדי יום ביומו
הייתה יורדת העירה לדאוג לכלכלת החברים והילדים.
בינתיים חל שיפור במחלת הקדחת ביגור עקב ייבוש הביצות וגם אסתר החלימה לגמרי ממחלתה וחזרה ליגור – הביתה. ביגור הייתה אקונומית – כולל קניית הספקה בחיפה, לאחר מכן הייתה מחסנאית בגדים ועוד.
אסתר שמרה על יום עבודתה, זה היה בשבילה קדוש. לעולם לא התאוננה על עומס העבודה ומילאה את כל המוטל עליה בשמחה ובדייקנות. מקור גאוותה היה – התפתחותו וגידולו של המשק.

בשנותיה האחרונות עבדה בסריגה, שם עבדה עד שחלתה. ממחלה זו לא התאוששה עוד.
הסתלקה מאיתנו עוד דמות אשר אפיינה את נופה של יגור.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אסתר, הבת היחידה

    ימים גורליים ומכריעים עוברים על חברי קבוצת “אחוה”, עת התלכדו פזורי הקבוצה אחרי שיחרורם מהגדודים העבריים עם תום מלחמת העולם הראשונה. הם מחליטים להתגבש שוב כקבוצה, במטרה להתיישב על הקרקע. רוב החברים, במיוחד בעלי המשפחה, לא נותנים את ידם לרעיון זה. נושאי רעיון ההתיישבות הקבוצתית הם רובם ככולם רווקים יוצאי צבא, שזה מכבר עברו את גיל הנעורים, פרט למשפחה אחת שלא מזמן נישאו – הרי הם יואל ואסתר ברגמן.

    את אסתר צריך ואפשר לראות בפרספקטיבה של אנשי בראשית של אותם הימים. הרבה תודה חבה הקבוצה לאסתר על כוח עמידתה בקשיים של אותם הימים, עת קומץ בחורים ואסתר ביניהם מתחילים את דרכם בהתיישבות בחצר נטושה של אריסים, טובעים במדמנה של זוהמה ורפש בתנאים תת-אנושיים… הגברים שבחבורה היו טרודים מעל לראש בדאגת הקיום היום-יומי ויצירת תשתית לבניין משק. כל העול והדאגה למשק הבית הוטלו על כתפי אסתר. בכל הלהט והמרץ הגנוז בה היא מסתערת על המשימה, כדי ליצור תנאים מינימליים סבירים שאפשר איכשהו לעמוד בהם. היא מקרצפת, מסיידת, ממרקת את הקירות שרק אתמול שימשו משכן לבהמה וחמור. היא מסדרת את “חדר” החברים, מכבסת ופורשת סדינים לבנים ונקיים על המיטות חסרי מזרון וכר… דואגת לשוות צורה למקום בו סועדים החברים את סעודתם.

    … אסתר אהבה את יגור אהבה ממבט ראשון. בוודאי היו לה מניעים אידאיים ציוניים עמוקים ביחסה למפעל ההתיישבותי הקיבוצי, אך לא אחטא לאמת אם אומר שחזקים מהם היו הנימים האמוציונליים שקשרו אותה בטבורה לאדמת יגור ונופה.

    אסתר קשרה את עתידה עם עתידה של יגור קשר בל ינותק. במשך השנים הראשונות הגורליות עמדה בודדה מול תלאות אין סוף. בנות באות, בנות הולכות באין בכוחן להתמיד בתנאים האכזריים דאז. אסתר ניצבת על משמרתה איתנה כצור שאין להזיזו. היא חותרת בכל כוחה לתת צביון ואופי של בית…

    יצחק (יגורי?)

    בתוך חוברת ה-30, יולי 1975

  • רשימה של אסתר

    עליתי ארצה בשנת 1921. עיירתי פיאטרקוב, הסמוכה למינסק ברוסיה הלבנה, הצטיינה – ככל העיירות היהודיות בתחום המושב – בנוער תוסס ומרדני. היו שם כל המפלגות היהודיות שפעלו ברוסיה הצארית…

    בבית הורי היה המועדון של “צעירי-ציון”. אני עוד זוכרת את האסיפות והוויכוחים הסוערים על דרכי הפעולה הציונית, על העליה ארצה ועל לימוד העברית…

    כתוצאה מטיפולו המסור של ברגמן קיבלה משפחתי סרטיפיקטים. בדרך לארץ נפגשתי עם ברגמן בווינה, לשָם הגיע לקונגרס הציוני השנים-עשר.

    מהאוניה באנו ישר למחנה “אחוה” על הר הכרמל ושהינו שם פחות משנה עד עלייתנו על הקרקע ליגור…

    *

    כאילו היה זה אך אתמול, זוכרת אני את הנסיעה ליעזור כדי לראות את אדמת שומריה – יגור בעתיד. נוסעים חברי המרכז החקלאי, ברגמן, פרוז’נסקי, ומזמינים גם אותי, ה”חלוצק’ה”, שגם אני אראה. באנו לשדות שומריה, ראיתי רק ביצות גדולות. הם הלכו ואני אחריהם. הגענו לחצר החוּשוֹת. הרצפלד הצביע עליהן ואמר: “פה תצטרכו לגור עד שתעברו למקום התישבותכם הקבוע”. אני מביטה וחושבת בלבי: כאן יגורו אנשים? כאן יבנו ישוב? לא יכולתי לתאר לעצמי זאת… ברגמן שמח מאוד: “אינכם מבינים, זה מקום נהדר, ממש שוויצריה”.

    בבית נערך דיון. ברגמן בדעה שצריך לעלות על הקרקע. אין מקום יותר יפה, קרוב לעיר…

    אחרי ויכוחים ואסיפות החליטו סוף סוף לעלות. קיבלו תקציב שהספיק לסידור רפת וקצת אספקה לפרות. ביחס לכלכלת החברים החליטו: חלק יעבוד במשק, חלק יעבוד בעיר. תהיה עבודה מכניסה, נחיה ונבנה את המשק…

    הייתי חברה אחת ויחידה ועבדתי במטבח, במאפיה וגם בכביסה. סידרנו את חדר האוכל ואת המטבח בחדר אחד, שלא יצטרכו לרוץ ממקום למקום. החברים התחשבו בי ולא נתנו לי להתרוצץ הרבה וסידרו תורנות להגשת האוכל ושטיפת הכלים… התפריט היה אצלי תמיד מוכן וקבוע. מה שאכלו בבוקר, זאת בערך אכלו בצהרים, ומה שהיה בצהרים – אכלו בערב. מצאנו שבשעועית ישנם הרבה חומרים מזינים, ואכלו אותה שלוש פעמים ביום. החברים ניחמו אותי שיש מקומות בהם הכלכלה היא עוד יותר גרועה. רציתי לשפר את האוכל אך החברים התנגדו משום שהתקציב לא הספיק.

    כעבור עשרה חודשים, אחרי הכנות ממושכות, עברנו למקום הקבוע. העמידו שלושה צריפים ראשונים: חדר האוכל, רפת ואורווה, וכן גם מחסן תבואות. הקבוצה התחילה לגדול ובזמן קצר הגענו לעשרים וחמישה חברים. בינתיים התגברה הקדחת והיו ימים שלא היה מי שייצא לעבוד.

    כמעט כל החברים היו ותיקים בארץ ומנת הקדחת הגדולה ביותר נפלה בגורלי. השתדלתי להתגבר והייתי עובדת וקודחת. ראיתי את התפתחות המקום ופריחתו והתקשרתי אליו בכל נפשי…

    אסתר ברגמן

    “ספר יגור”, 1964