אסתר כנורי

08/02/1910 - 02/10/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט שבט התר"ע

תאריך פטירה: כ"ז אלול התשכ"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

עבודה: כרם, מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פנחס כנורי

בנים ובנות: גילה כנורי, רחל ארגוב

אסתר הודס –כנורי

עוֹד רוֹשְׁפִים מִסַבִיב נִיצוֹצוֹת-נִיצוֹצוֹת
בַּכוֹס מְחַייכִים עוֹד אוֹתָם הַפְּרָחִים,
וְהַבּוֹשֶׂם הַדָק עוֹד נוֹשֵב עַל פַנָי –
אַך תוּגָה צוֹבֶטֶת בָּלֵב:
זֶה הָיָה, זֶה הָיָה וְחַלָף.

(זרובבל)

חברתנו אסתר הודס-כנורי נולדה בשנת 1910 בעיר קרמניץ, אשר בפולין, להוריה חיה ויצחק הודס. היה זה בית עמלים, ואסתר ידעה כבר מילדותה את טעם העבודה.
שנים מספר הייתה חברת “החלוץ” בעיר הולדתה, ובשנת 1936 עלתה ארצה עם חברה בחיים והגיעה מהאניה ליגור וכאן מצאה את ביתה.
בשנותיה הראשונות במשק עבדה אסתר בחקלאות, אם זה בעירום חציר, בעבודות שדה אחרות ובעיקר בכרם. בעבודתה לא ידעה לאות, ועבדה תמיד למעלה מכוחותיה. היא התברכה גם בתבונת כפיים ושקדה עד יומה האחרון, להוציא מידה הרבה תוצרת ועבודה יפה. אסתר הייתה איש עבודה במלוא מובן המילה.
בשנת 1941 קיבלה אסתר התקף לב ומאז עברו חייה בסימן מחלות, מחושים וסבל רב. אולם היא ידעה להתגבר על הכל. פעם בה רצון חיים חזק ולא נכנעה למכאובים שפקדוה לעיתים קרובות. לא פעם התפלאו הרופאים שטיפלו בה על החיוניות שלה, שהייתה כאילו בניגוד גמור למצב בריאותה הרעוע. למען האמת ידעה אסתר גם ידעה, כי מחלתה אנושה, אולם עשתה מאמצים רבים שהמחלה לא תשתלט עליה וכאשר רק הוקל לה במקצת שוב הייתה עליזה, מלאת חיים ומרץ.
אסתר חיפשה תמיד את הטוב והיפה באדם, הייתה טובת לב ואצילת נפש ומוכנה לעזור לכל הזקוק לעזרה או להדרכה. גורלו של הזולת היה קרוב ללבה.
למשפחתה היא התמסרה בכל נפשה ובכל מאודה, מסירות שאין לה גבול.
נדם לבה, נשאר עתה חלל ריק שאין למלא אותו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יחידת סגולה

    אמא שלנו – שלושים לפטירתה

    כמה קל ופשוט היה לכתוב לך מכתב ולומר: הכל בסדר, אל דאגה. אולם קשה, קשה מאוד לכתוב יזכור לזכרך.

    אינני תופסת את משמעות המילים – להיות ללא אם. ואמא לא היתה רק אם, אמא היתה חברה ואחות בחיים. אמא ידעה הכל ושום דבר לא נעלם מעיניה. היא היתה מורת-דרך להפליא, מהרגע בו ידעתי לבטא את שמה ולדדות על רגלי ועד יומה האחרון. לא פעם אמרתי לה: אמא, את כה מסורה לנו וכה דואגת, ודבר זה פוגם בבריאותך. אולם היא חייכה וענתה לי: כזאת אני, בתי. לי לא היה בית חם, ומגיל צעיר נרתמתי לעבודה, ואז נשבעתי שבבוא היום ילדי לא יסבלו כמוני.

    ואכן, אני ואחותי הרגשנו היטב שאת שבועתה קיימה הלכה למעשה.

    כאשר התבגרתי ועמדו בפני בעיות לא מעטות, תמיד עמדה אמא לצידי והדריכה אותי בכל, ולא רק כמו אמא אלא גם כמו חברה מבוגרת ממני במספר שנים בלבד. אמא ידעה לנזוף במקום שהיה צריך, ויחד עם זה לנחם ולעודד בצורה נפלאה.

    זכורתני בלכתי לצבא עברו עלי משברים קשים, הן מבחינת הסתגלותי לחברה חדשה ולצורת חיים אחרת והן מבחינת הריחוק מן הבית. וכאן אמא הוכיחה את עצמה בצורה יוצאת מן הכלל. היא דיברה עמי שעות, הסבירה לי, עודדה אותי, ובאמת הודות לה תוך זמן קצר מצאתי את עצמי משוחררת מכל הלבטים שהיו לי קודם לכן.

    לאמא היה חוש הומור לא רגיל. היא ידעה להתאים את עצמה לכל חברה ולכל גיל. בחברתה היה הכל בהיר וטוב, והודות לזה מעולם לא הרגשתי ולא ידעתי שבתוך תוכה סבלה אמא נוראות.

    גם בתור סבתא לילדי מילאה אמא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. היא לא חסכה מהם מאומה ושימשה לי דוגמה חיה לאם בה’ הידיעה. ובאמת סבלה תמיד מזה שאני אינני אמא כמוה, כי היא היתה יחידת סגולה.

    אמא הלכה מאיתנו יפה, צעירה ומלאת אהבה למשפחתה, והשאירה חלל ריק אחריה. איש לא יוכל להבין אותנו: אבא, רוח’לה ואני – מה היתה אמא בשבילנו. לנו אבדה הנפש האהובה, היקרה והטובה מכל, וקשה להתנחם.

    גילה

    יומן ליום השלושים

    3.11.1967

  • כך היא נשארה בזיכרוני

    לכתוב זיכרונות על אמא – דבר קשה הוא. כל מילה נכתבת מהולה בדמע וצער אין-סוף. אני, בתור בת הזקונים, ראיתי וחייתי את אותם הרגעים הקשים שעברו על אמא. אולם יחד עם זה היא לא נתנה לאף אחד מאיתנו להרגיש עד כמה היא היתה חולה.

    אינני יכולה לבטא במילים מה היתה אמא עבורי. היא אצרה בתוכה את כל הדברים היפים, הנהדרים והנעלים, שכל בת היתה מתגאה בהם. כל פעם שאמא חלתה הייתי גם אני מתייסרת ביסוריה. תמיד ידעתי שלעולם לא אוכל להחזיר לה על כל אשר עשתה עבורי. אף פעם לא רצתה ליפול למעמסה, ולכן ברגע שהוטב לה כבר התרוצצה, צחקה והתנהגה כאילו לא קרה דבר. לא פעם הייתי מתחננת בפניה שתשמור על עצמה, אולם היא לא שעתה לדברי וענתה כי אסור לדחות למחר כל מה שאפשר לעשות היום.

    אמא ידעה בנבכי נשמתה כי כל יום שעובר עליה הוא מתנת האל, לכן לא רצתה להפסיד מאומה ורצתה להספיק כמה שיותר. יחד עם זה, אמא תמיד הזכירה לי שעלי להתכונן לגרוע ביותר ולקבל הכל בשקט ובהבנה. גם ברגעיה האחרונים עודדה אותי שלא אדאג – עוד מעט יעבור הכל והיא תבריא… גם היא וגם אנחנו לא ידענו שזה הסוף המר.

    אמא מתה מות צדיקים, ואני לא יכולתי לגשת ולראותה במצבה זה, כי בלכתה לקחה מעמי את האומץ שהיה לי בשעה שהיא עמדה לצידי נהדרת, יפה, עליזה ומעודדת.

    כך היא נשארה בזיכרוני, וכך היא רצתה להישאר בזיכרונם של בני משפחתה וחבריה לעבודה.

    קשה להשלים עם רוע הגזירה וכה קשה להאמין שלא אוכל לראותה עוד.

    אמא, זכרך שמור איתנו לעד. נשמתך עדן.

    רוחל’ה

    יומן ליום השלושים

    3.11.1967