אסתר כספי

11/11/1903 - 22/09/1999

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א חשון התרס"ד

תאריך פטירה: י"ב תשרי התש"ס

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישראל כספי

אסתר פידל – כספי

אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת
גַם מוֹתָם חֲרִישִׁי,
כִּמְעַט כְּמִתְנַצֵל: אָנָּא,
סִלְחוּ לִי עַל הַטִרְחָה,
לא יָכלְתִּי אַחֶרֶת.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים מֵתִים בְּשֶׁקֶט,
כִּמְעַט בִּנְשִׁיקָה.
הַרְחֵק מִמִּלִּים.
הֵם אֵינָם נִלְקָחִים לַשָׁמַיִם
בְּמֶרְכָּבוֹת שֶׁל אֵשׁ.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים נוֹתְנִים אֶת לִבָּם בִּשְׁתִיקָה.
הֵם אֵינָם סוֹחֲבִים עַל גַבָּם אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ – – –

רוּחַ חֲרִישִׁית מְנִיעָה אֶת עֲצֵי הָאֱגוֹז.
רֵיחַ דֶשֶׁא קָצוּר.
בְּרָכָה לַדֶרֶך.
אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת נִשָׂאִים אֶל בֵּית-עוֹלָמָם
לְהַרְהֵר בֵּין הָעֵצִים הַגְבוֹהִים
בְּשֶׁקֶט עַל יַקִירֵיהֶם.

ע. אלון

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • התלהבות נעורים

    נשלחתי להכשרה ברוקיטנו. הייתי שם כחודש ימים ועבדתי במנסרה. נקראנו לכינוס בקלוסובה ב-1926. זוכרת אני כיצד ישבנו שם בלי כרטיסים. בקלוסובה מצאתי חֶברה תוססת, עליזה, שקשרה אותי למקום. רצו להחזיר אותי עם קבוצת בחורות לרוקיטנו, היות ושם היתה יותר עבודה לבחורות (עבודה במנסרה). אני אמרתי שאינני זזה מקלוסובה. עבדתי במטבח, במכבסה ובמחצבה.

    נכנסנו לעבודה בחצץ. תחילה עבדנו בקבלנות אך העבודה היתה קשה ולא עמדנו בה. עברנו להעמסת עגלות, עבודה קלה יותר בשבילנו. היה זה חורף קשה במיוחד, וכשלקחנו את האבנים בידיים נדבק העור לאבן והידיים התכסו בפצעים. כיום אינני יכולה לתאר לעצמי כיצד המשכנו בעבודה זו ולא נרתענו מהקושי והכאבים. לאחר יום עבודה מפרך זכינו למנת אוכל דלה ביותר – מרק עם פרוסת לחם. חתיכת סוכר לָתת זה כבר היה הישג.

    העבודה התרבותית נסבה בעיקר סביב לימוד השפה העברית. בערבים לימדו החברים שידעו את השפה את אלה שלא ידעוה. זה נעשה ע”י קריאה בעיתון “עתיד” ובעיתון “דבר” שהגיע מהארץ.

    למרות העייפות לאחר יום עבודה ארוך ומפרך וחוסר מזון, היתה בקלוסובה התלהבות נעורים שלא נתקלתי בדומה לה בשום מקום אחר. היו שיחות יומיות בין אנשים על בעיות חברוּת ועל ערכים. היתה הבנה ואחריות של כל אחד כלפי חברו. היה שם ליכוד של כל השכבות שהרכיבו את החברה הקלוסובאית.

    עקב התנאים הקשים, רבות מהחברות חלו ולא יכלו לצאת לעבודה, אך לא נתנו להן לנסוע הביתה והעסיקו אותן בעבודות-שירות קלות יותר, אך זה הביא להרגשה לא טובה.

    כאמור, העבודה בדרובילקה היתה קשה והאבק הרב גרם למחלות גם בקרב החברים. בתחילה לעגו הפועלים הפולנים לבני הנוער היהודים שלא היו זקופים וחסונים כמותם, והם לא האמינו שאלו יוכלו לעמוד בעבודה קשה זו. כאשר הוכיחו היהודים את יכולתם וכוח עמידתם בתנאים הקשים השתנו היחס וההערכה כלפיהם.

    אני זוכרת את תנאי העבודה המחפירים והנצלניים במחצבה, וכיצד אירגנו שביתה בתביעה להעלאת המשכורת. השביתה נשאה פרי וגם היחסים עם הפולנים השתפרו לאחריה.

    את החברות החולות שלחו במשך הזמן הביתה מחוסר תנאים במקום. גם אני הייתי בין החוזרות לבית ההורים. אחרי כשנה וחצי נקראנו חזרה, כדי שנאושר לעליה. היה זה בסוף 1928. חזרתי לקלוסובה, שהיתה כבר קיבוץ עם פריפריה גדולה ועם נוער רב. הקיבוץ מנה אז כ-400 נפשות. היתה התעוררות גדולה והתכוננו לעליה.

    כוחו הרב של קיבוץ קלוסובה משך אליו נוער מכל שכבות העם ומכל המפלגות. השתייכות לקיבוץ זה היתה כבוד וגאווה לאדם. אפילו יהודים שהיו רחוקים מציונות היתה להם הערכה לקיבוץ ההכשרה בקלוסובה. למרות המצב הקשה וחזותו החיצונית המחוספסת של האיש הקלוסובאי – לעתים פרא, מרושל בבגדיו ובמראהו – היתה הערכה ופליאה על המתרחש בקלוסובה, והרוח הקלוסובאית השפיעה מאוד על הרחוב היהודי.

    אסתר פידל

    ספר יגור, עמ’ 602

  • מכתב מאילנה צור

    [אסתר כספי השתתפה בסדנה שהעבירה אצלנו ד”ר אילנה צור מקיבוץ שובל במסגרת שבוע הבריאות. במסגרת ההתכנסות שלחה אליה אסתר אחד מציוריה.

    וזה מכתב התשובה]:

    שלום רב לך חברה יקרה, אסתר כספי מיגור!

    סופר כלשהו אמר שכל יצירה נכתבת בעצם שלוש פעמים: פעם כפי שהיא בראשו, פעם שניה כפי שזה “יוצא לו” על גבי הנייר ובדפוס, ופעם שלישית כפי שכל קורא וקורא בעצם קורא את ספרו.

    כנראה שזה נכון לגבי ציור ורישום.

    אני יושבת לפני תמונתך-ציורך, ליד שולחננו עמוס הספרים והניירות, ומדי פעם מרימה את הראש ושולחת מבט ב”לחש-סערה”. לא רק מחמם את הלב אלא גם מעורר הרהורים, הגיגים.

    העץ הצעיר גמיש ונע לכל כיוון, ימינה או שמאלה, קדימה אחורה ולעומק. ואילו העץ הבוגר גזעו מעוצב, ענפיו נעים. על פי סיקוסיו רואים שראה רבות במהלך החיים, והמסגרת, מסגרת התמונה או הדף, קטעה אותו באמצעו. קצה צמרתו נמצא הרחק מעל, לא בציור זה אלא, אולי, בציורים אחרים, אך ענפיו רבים גם פה. נכון שיש שיחה בין שני העצים ובין כל שסביבם, רוח, אוויר, ריחות, צמחים נמוכים וצלליות הרים במרחק, ואולי גם התלחשות, אולי לחש רועם, כמי שחווה זה עתה סערה אמיתית בחוץ.

    אני מסתכלת איך הסערה מנענעת עצים צעירים ועצים זקנים באופנים שונים. בחיים וגם כמטפורה…

    בכל הכבוד והחיבה

    אילנה

    יומן יגור

    6.3.1992

  • הרכוש האמיתי שלנו

    יש לי כמה מילים המתייחסות לנושא שהיה בכותרות אצלנו בזמן האחרון, ובעיני הוא מאושיות חיינו – קבלת הבנים לחברות.

    כשאני מהלכת בשבילי יגור ופוגשת בקבוצות ילדים קטנים או גדולים, עם מטפלת או מורה, יחידים או בצמדים, ואני מקשיבה לשיחתם, לפעמים שומעת את שירתם – אני יודעת: אלה הם הרכוש האמיתי שלנו.

    אנו משקיעים בהם, כחברה, את מיטב כוחנו, מחשבתנו, רצוננו ותפילתנו, עד הגיעם לגיל בגרות. בגיל 18 הם ניצבים בפתחו של שער המוביל אותם לדרך קשה. השירות בצבא מטיל עליהם משימות קשות ולעתים אפילו בלתי אפשריות. האתגרים הגופניים והמוסריים העומדים בפניהם יהיו קלים יותר להגשמה, כאשר אנו, הניצבים ברקע, נהיה להם גורם תומך, מחמם, מעודד ומקבל. כל נער ונערה באשר הם ואיך שהם, תפארתם ומצוקתם עלינו. הם שווים בעיני וזכאים להיות חברים בחברה היגורית.

    השינויים הנעשים בחצר הקיבוץ כיום, חלקם אינו לרוחי, אך עם הנושא הזה של שינוי הסדרי קבלת הבנים לחברות אינני יכולה להסכים. אני חושבת שנכון יהיה להחזיר את הנוהגים המקובלים שלנו ולאפשר את כניסתם לחברות של בוגרי י”ב, כפי שזה היה עד היום. ואנו נמשיך ללוות אותם וניתן להם הרגשה שיש להם עורף אוהד ואוהב כאן. תפילתי שישובו בשלום, והצלחה ומזל ילוו את דרכיהם בחיים.

    אסתר כספי

    יומן יגור, 20.8.1993

  • לצייר

    המשפט הידוע – “לעולם לא מאוחר מדי…” קיבל אצלנו השבוע משמעות מעשית ביותר. כמעט רצינו להגיד – מרגשת. אנחנו מתכוונים לתערוכת ציוריה של אסתר כספי, שנפתחה השבוע בבית בר-יהודה.

    אסתר, כיום בת 81(!), החלה לצייר לפני שבע שנים “ממש במקרה”, לדבריה. באותה תקופה סיימה אסתר את עבודתה במעבדת השיניים שלנו ועברה ל”אגרטל”. כאשר התבקשה להכין עבודת ריקמה לפי דוגמה מוכנה וסדר צבעים קבוע מראש, ביקשה אסתר להכין בעצמה את הדוגמה, כמו גם את התאמת הצבעים של חוטי הריקמה.

    המדריכה לעבודות היד ב”אגרטל”, אשר ראתה את עבודותיה של אסתר, שיכנעה אותה לנסות את כוחה בציור, וכך מצאה עצמה אסתר משתתפת במספר פגישות של החוג לציור שנערך באותו זמן ב”בית אחוה”. מכל עבר זכתה אסתר לדחיפה ואהדה, ובעיקר היא מזכירה את אסתר אדר… שעודדה אותה לעסוק בציור. בשלב מאוחר יותר, כתוצאה מפגישה מקרית עם רעיה טלמור, התחזק אצל אסתר הצורך והרצון להמשיך ולהתמיד בציוריה.

    את תוצאות ההתמדה והנחישות תוכלו לראות בתערוכה המוצגת, כאמור, במועדון, והכוללת בעיקרה ציורים בצבעי-שמן ובחלקה רישומים בשחור-לבן, שהם מעבודותיה היותר מאוחרות הנובעות בעיקרן מהיחלשות הראיה של אסתר.

    ולנו לא נותר אלא לברך את אסתר בברכת חזק ואמץ, וכמו שכבר אמרנו: לעולם לא מאוחר מדי להתחלות חדשות.

    יומן יגור, 7.2.1986

  • לי זה אכפת

    “הנה הולכת מכשפה” – ככה פגשה אותי קבוצת ילדים מכיתב ג’ או ד’ – “בואו נברח מכאן”. הם ברחו, אבל אני הספקתי לעצור ילד חמוד ולשאול אותו: “למה אני מכשפה?” והוא ענה לי: “את זקנה, יש לך מקל בשביל להכות את הילדים, אז את מכשפה”.

    שאלתי: “מכשפה צריכה להיות רעה?” והילד השיב: “כן, כל מכשפה היא רעה”. “איפה ראיתָ מכשפות?” המשכתי לשאול. “בטלויזיה”, היתה תשובתו.

    ואני חשבתי, ילד חמוד כמוך, חינוך למכשפוּת קיבלת מהוריך ולא מהטלויזיה.

    הפגישה הזו עם הילדים חיברה אותי למפגש אחר שלי, עם מבוגרים.

    יום שלישי אחד, מזג אוויר יוצא מן הכלל, בהיר ויפה. השעה עשר ורבע ואני הולכת מהכלבו. פתאום אני חשה התכווצות ברגלי. לא יכולתי להמשיך ללכת. נעצרתי. ראתה אותי מרים לייזרין ובאה לעזרתי. “הנה עובר פה אוטו”, היא אומרת לי, וקוראת לנהג: “בוא, תיקח אותה לבית-אחוה, היא מרגישה לא טוב”. הנהג משיב שאין לו זמן ונוסע. עובר אוטו שני, גם לנהגו אין זמן לעזור לי. אנחנו מחכות, ומרחוק מתקרבת עוד מכונית, שאפילו לא מאטה אלא מגבירה את מהירותה על-מנת שלא נעצור אותה.

    נשארנו לעמוד. אני מדדה לעבר ספסל קרוב ומתיישבת. מה שמציק לי עכשיו אינו מצב הרגל אלא תחושה של דפיקות בראש, כאב בכל עצמות הגוף ודמעות הזולגות מעיני, ולא מרצוני.

    למזלי, יש לי ידיד חכם – ההר. “כן, ראיתי מה שקרה לך, למרות שאין לי עיניים”, הוא עונה לשאלתי אם ראה את מה שקרה לי. “רוח רעה מנשבת אצלכם. יחס האנשים בין אחד לשני מביא אותם לשנאה והרג בכל העולם. אבל בקיבוץ לא צריך להתנהג ככה, כי אחד תלוי בשני. אתם נושמים אותו אוויר, מגדלים את ילדיכם באותה סביבה, ולכן צריך להיות יחס אחר בין אדם לחברו. שנאה בין אנשים משפיעה על סביבתם, על הצמחיה, על בעלי החיים, על איכות האוויר. יחס של שנאה יכול להפוך את פינת החמד בה אתם חיים למדבר. מי כמוני יודע כמה מאמץ הושקע וכמה ויתורים ויתרתם בשביל לבנות את הנווה היפה הזה. כל-כך הרבה אהבה הושקעה בבנייה, ועליכם לשמור על זה אם אינכם רוצים שילדיכם יגדלו במדבר”.

    עד כאן דברי ההר אלי. ואני עודני יושבת על הספסל. בַּשביל עוברים הרבה אנשים. אף אחד לא שם לב אלי, לא מברכני לשלום, לא מציע עזרתו.

    לילדים שלנו אני פונה ואומרת: הרבה סבל עובר על האדם המבוגר. קשה לו, בריאותו לא תקינה. יחס טוב מכם יכול להיות כמו קרן-אור המאירה בחשכת סבלותיו.

    כל הנותן יחס ושמחה לזולתו מעשיר את עצמו. כשמברכים אדם אחר – מתברכים בתשובתו.

    אסתר כספי

    יומן יגור, 17.12.1993