אריה גוקובסקי

15/01/1914 - 29/07/1954

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז טבת התרע"ד

תאריך פטירה: כ"ח תמוז התשי"ד

ארץ לידה: רומניה

שנת עליה: 1933

עבודה: דיר

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רות גוקובסקי

אריה (ליובה) גוּקוֹבסקי

נולד ביום י”ד בניסן תרע”ד (1914)
נהרג ביום כ”ח בתמוז תשי”ד 29.7.1954

ליובה נולד בעיירה יֶעדֶעניץ אשר בבֶּסָרַבְּיָה-רומניה. היה חבר “פועלי ציון” ומהפעילים בתנועה משחר נעוריו. בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף ליגור. הוא עבד בעבודות כיבוש העבודה ברכבת ובנמל תל-אביב; עוד לפני כן, בהיותו בפלוגת מגדיאל, התקשר עם רות, חברתו לחיים בעתיד.
בדצמבר 1938 נשלח ליובה לשליחותו הראשונה ברומניה. הוא הסתער בלהט על המלאכה, היטלטל מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, והקים תנועה עממית רחבה. באחד ממכתביו כתב: “אני רואה כעיקר פעולת השליח – להימצא יום-יום בתוך תוכה של התנועה”.
עם פרוץ המלחמה, ב-1940, נתבע לחזור ארצה, אבל גורלו כ”קונסול רומני”, כשליח מתמיד של התנועה ברומניה, גרם לו שיחזור לשם כצנחן. בשנת 1943 היה בין הראשונים שנקראו לשליחות כצנחנים, להביא עידוד ועזרה ליהודי אירופה הנאנקים תחת עול הכיבוש הנאצי. את שליחותו זו מילא בגבורה רבה. הוא היה הצנחן הראשון שמיזג את השליחות הצבאית עם השליחות היהודית והיה היחיד שגוייס לתפקידו לא מתוך הצבא אלא מבין האזרחים, יחד עם חברו אריה פיכמן מקיבוץ בית-אורן.
בליל ראש השנה תש”ד (1940), והוא כבר בעל משפחה ביגור, הוטסו ליובה ואריה לשליחותם. בעת הצניחה על אדמת אירופה נפצע ליובה ונפל בשבי. בפרשת השבי, המסופרת בספרו “אֶל אשר נקראתי”, הוא מתגלה כאיש מחתרת מובהק, אשר גם בשכבו בבית החולים לשבויים יודע לעמוד בשליחותו.
בשנת 1944 חזר ליובה מהשבי ובמשך כשלוש שנים מילא שורה של תפקידים מרכזיים ביגור (מזכיר, מרכז ועדת חינוך ו… רועה צאן). אבל זה לא נמשך זמן רב, וב-1946 הוא נקרא שוב לשליחות, והפעם במחנות המעצר בקפריסין.
על אף היותו לרוב איש ציבור מצא ליובה תמיד פנאי לשוחח עם כל חבר, להקדים ‘שלום’ לכל אדם עובר בחצר, כי לא רק איש החובה היה, אלא גם איש הרעות והאהבה הגדולה לאדם.

ביום חמישי, כ”ח בתמוז תשי”ד, 29 ביולי 1954, יצא ליובה לקיבוץ מעגן להשתתף בעצרת הזיכרון לחברו הצנחן פרץ גולדשטיין ז”ל. לאחר התחלת הטקס נפל אווירון שחג מעל העצרת אל תוך הקהל ופגע באנשים שישבו בשורות הראשונות. בין 17 חללי התאונה (שידועה בשם “אסון מעגן”) היו גם ליובה ואריה פיכמן.
בן 40 במותו נקבר ליובה בבית העלמין בקיבוץ יגור.
יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דרך ימים מסוכנת

    ושוב הוזמנתי לבוא לתל-אביב. נתבשרתי כי מפקדת הצבא ניאותה, סוף-סוף, לשלחני, ועלי להתכונן לדרך. דיבר אתי הפעם ד. ב. (דוד בן-גוריון), מראשי תנועת הפועלים והיישוב. בשבילי היתה בפגישה זו משום הפתעה נעימה. התבוננתי בו: כבר לא צעיר האיש. ראשו שיבה, אך עיניו דולקות כעיני צעיר, וכולו ער ודרוך לפעולה, שואף רצון ומרץ.

    הוא אומר:

    “אתה יוצא בימים אלה. שלח אוניות: יהודים, גברים, נשים וטף, כמה שאפשר. שם לא נשאר עוד דבר לאבדו. וחלילה להם להתמהמה עוד. ספינת ישראל בגולה חושבת להישבר, ועלולה להיטרף, חלילה, בים הסוער הזה של אירופה הנאצית, הפוער פיו לבלענו. על כן אין להירתע עכשיו מפני דרך ימים מסוכנת. כי בכל ספינה ההולכת לארץ ישראל יש תקווה לחיים לבני עמנו יותר מאשר במקום שהם נמצאים שם”.

    הוא ליווני לתחנת האוטומובילים ונפרד ממני בלחיצת יד ובברכה:

    “אל נא תדאג למשפחתך שאתה משאיר כאן בבית. אין כקיבוץ בית נאה לשלוח אחד מבניו לתפקיד זה. ואתה תאמין – ותגיע”.

    הוא הלך אל טרדותיו וסבלותיו, ובלבי ההרגשה כאילו העמיסו ברגעים אלה משא כבד מאוד על גבי. בשעה זו זכרתי את הימים שעבדתי בנמל תל-אביב, בראשיתו, בסבלוּת: אני מהלך במים, נושא על גבי שקים של סוכר מן הספינה אל המזח. השק נרטב, והוא מכביד-מכביד. ובלבך אז אך התפילה האחת: להגיע בשלום אל המזח!

    (מתוך “אל אשר נקראתי – קורות צנחן עברי”, תשט”ו)

  • פני הורי ויקירי

    העדר מעכב

    ידיעות ראשונות על יסורי אחינו בגולה. קבוצת חברים מתאספת לדון בעניין: מה יש לעשות. השאלה היא, ראשית כל, איך ליצור איזה מגע עם אנשינו אשר שם, שלא ייעזבו לנפשם בימים נוראים כאלה. עדיין אין מעיזים להעלות על השפתיים את ההצעה הממשית, המתבקשת מאליה: להגיע שמה. לפי שעה באים לכלל דעה שיש לבוא, לפחות, אל ארץ נויטראלית, ומשם ליצור קשר מהודק יותר לשם מתן עזרה. המקום המתאים לכך ביותר הוא – קושטא. אולם יוצאים אנו מן הישיבה הזאת בהרגשה שזהו אך צעד ראשון וכי אחרי זה יבוא גם הדבר אשר עליו לא דיברנו הפעם: עלינו לבוא אליהם, אל הגולה.

    והימים ימי חורף. אצלי בעבודה – תקופת החליבה הבוערת. המלטות מרובות. הדיר הומה מטלאים, ויש לשים עין…

    ואחרי כן, מבעוד לילה, קמים לחליבה. אתה מפזר בתוך האבוס תערובת של מזון, הכבשות אצות אל המחלוב, בהולות אל אכלן. ואתה מתיישב וחולב. שקט מסביב. נשמע רק קול הצאן הלועסות ורננת הקילוח הדק של החלב בזרמו אל הכלי. ואני – ידי עושה במלאכה והלב מהרהר במה שדובר בישיבה. ופני חברי הצעירים אשר בגולה שם, יעקב ופנחס ולאה ומרים, ופני הורי ויקירי אשר עזבתי שם מרחפים לנגד עיני…

    (מתוך ספרו “אל אשר נקראתי”)