אריה טרושינסקי

14/12/1924 - 13/08/2013

אריה טרושינסקי

נולד – 1924
נפטר – ז’ אלול תשע”ג, 13.8.2013

אריה נולד בפולין בעייריה אוסווה בשנת 1924, להוריו ינטה ושלמה טרושינסקי, והיה אח לזאב, הלל, יצחק, שמעון ודוב.
אריה מספר: “בשלהי קיץ 1941 התחלנו להרגיש את המלחמה באזורנו. הגרמנים פלשו לעיירה וריכזו את היהודים ביערות. אני וכמה מחברי החלטנו לברוח אל תוך היער והגעתי לזוג איכרים, חברים של הורי.
שלושה מאחיי ואימי נרצחו בידי חיילים פולנים ואחי הגדול הצליח לברוח והגיע לבסוף לקנדה, אך עד סוף המלחמה לא ידעתי אם שרד.
יום לפני היום האחרון של סוכות אבי נתפס ע”י חיילים או שוטרים גרמנים. הם קשרו אותו לעגלה והובילו אותו לבית הקברות, שם הכריחו אותו לחפור בור, ולתוך אותו הבור הכניסו אותו מכוסה בשק. עד היום איני יודע האם היה בחיים ברגע הזה. את היום הזה אני אזכור כל חיי.
במשך שנה וחצי התחבאנו בגורן של אחד האיכרים. בשנת 1942 ברחנו ליער והצטרפנו לפרטיזנים. עסקנו בהכנת פצצות אותן הנחנו על פסי הרכבת. כך היה עד חורף 44′. הגרמנים החלו לסגת ולהפסיד לרוסים ולאמריקאים.
לקראת סוף המלחמה הגענו ברכבת לוורשה שבפולין ושם התבשרנו שהמלחמה הסתיימה.
דרך אוסטריה ואיטליה הגענו לחופי נהריה בחג המולד של 1945. האוניה שלנו עלתה על שרטון. משם הועברנו לרמת יוחנן. ביום “השבת השחורה” הועברנו ליגור, נעצרתי ונשלחתי למחנה המעצר ברפיח”.
כמעט כל משפחתו של אריה נרצחה בשואה, פרט לאחיו הבכור איציק.
לאחר השחרור מרפיח חזר אריה ליגור ופגש את טובה. הם נישאו והקימו את ביתם ביגור.
בהמשך נולדו ילדיהם שלמה וענת שנקראו על שם הוריו.
אריה עבד ב”תנובה” שנים רבות. לאחר מכן עבד עם טובה ב”דוכן” למכירת התוצרת החקלאית של יגור. כשנסגר הדוכן המשיכו לעבוד ביחד במרכולית עד לפרישתו בגיל 78.
לפני עשר שנים, בערב יום העצמאות, נפטרה טובה בפתאומיות. להפתעת כולנו אריה לא ויתר על החיים, דאג לשמור על משפחתו ושמח בנכדיו ובנינותיו. הקפיד להגיע כל ערב בקלנועית לאכול אצל רינה ושלמה וליהנות מנכדותיו.
במועדון “דורות” נהנה מהחֶברה ומההרצאות בתחומי היהדות, התנ”ך והאקטואליה.
אריה היה אדם חם, טוב לב ואוהב אדם. חי עם עיניים פקוחות וחש את השינויים באורחות החיים של הקיבוץ עוד בטרם התרחשו.
נפטר בן 88 בצורה מכובדת כפי שכל-כך ייחל.
הניח אחריו שני ילדים ושישה נכדים: שחף, רעות, נופר, יערה, ריף, ערגה. ושתי נינות, שירה ולוטם.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שאלון לנקלטים בקיבוץ

    (מתוך שאלון לנקלטים בקיבוץ שנערך במסגרת עבודת דוקטורט של סופי בן-ארצי , 2004. )

    נולדתי בשנת 1924 בעיירה אוסווה שבפולין. היינו חמישה אחים ואחיות.

    אבי נהרג על-ידי האוקראינים ביער. אחר-כך נהרגו אחי ואשתו, איני יודע מתי.

    אמי ושני אחים נוספים נהרגו באותו יום.

    למדתי בבית הספר העברי “תרבות”. לא הייתי בתנועת נוער.

    בשנים 1939-1941 הייתי ביער עם הפרטיזנים.

    בשנים 1941-1942 הרוסים לא לקחו לגטאות אלא הובלו לבורות ביער. ברחתי עם עוד כמה חברים ליער, אותו היכרתי מקודם. זה היה נוף ילדותי.

    בתקופת המלחמה לא נפגשתי בעזרה כלשהי שנשלחה מהארץ. איזה משוגע יבוא ליער?

    בשנת 1944 הגיעו הרוסים.

    עד שהגעתי ליגור לא שמעתי ולא ידעתי על קיבוץ. הגעתי ארצה באונייה “חנה סנש” שעלתה על שרטון מול נהריה. היתה סערה כשהורידו אותנו בחוף. הובאנו לאחד הקיבוצים (רמת-יוחנן? אושה?) נשאלתי האם יש לי קרובים בארץ.

    קבוצת פרטיזנים נסעו לכפר-החורש. אני ירדתי ביגור.

    לאחר המלחמה נסעתי לוורשה ולובש, ושהיתי בבתים פרטיים. מפולין העבירו אותנו לצ’כיה, הונגריה ואוסטריה.

    הבריגדה העבירה אותנו למילנו באיטליה, שם היינו בבית ובחוות איכרים.

    באיטליה נפגשתי עם שליחים מהארץ – צבי זעירא וגד לסקר, מיגור.

    בסוף 1945 הגעתי לארץ. מצאתי פה חברים שהציעו לי להישאר ביגור. ואכן נשארתי.

    בקיבוץ יגור לא קיבלנו שום יחס. (אף פעם לא ידעו לקלוט ביגור). ידעתי עברית מהבית.

    הייתי בן 21. נפגשנו עם בני המשק, בני גילנו, ועם חברות מבוגרות, בנות עירי.

    יומיים אחרי שהגעתי הלכתי לעבוד עם החברים הוותיקים. אחר-כך עבדתי במחלבה, כנהג משאית שהביאה חלב ופרודוקטים. לאחר מכן הייתי נהג ב”תנובה” במשך שנים רבות.

    כמעט לא השתתפתי בפעילות חברתית, בתפקידים ובוועדות, למעט ועדת דירות. הייתי “חמור עבודה” טוב.

    בארץ היתה לי רק בת דודה שהגיעה ב-1939 והיתה חברת קיבוץ מחניים.

    לא ידעתי מה זה לקבל. הוותיקים קיבלו אותי יפה יותר מאשר המוסדות. הוזמנתי למסיבה של הולדת תינוקת והייתי מאושר. לקבוצות היה יחס אחר. תמיד הרגשתי כמו עולה חדש.

    ידיעת השפה עזרה לי להיקלט, ליצור קשר עם צעירי המשק.

    היה לי חבר שהגיע איתי (יצחק ערד) שנכנס לבקר אצל בני עירו וזה עזר גם לי.

    אין לי מושג עם הקליטה בקיבוץ היתה קלה וטובה יותר מאשר הקליטה בעיר.

    כל משפחתה של אשתי נקלטה בעיר וכולם בנו משפחות וילדים טובים.