אריה ניסן
אריה נולד בשנת 1942 בעירק כבנה הבכור של משפחה בת 7 ילדים, ציונית ומשכילה. עם תחילת מלחמת העצמאות התנדב האב ועלה ארצה והצטרף לשורות הלוחמים. כשנתיים לאחר מכן יצאה האם עם ילדיה בדרך בלתי ליגלית לפרס ומשם באמצעות הסוכנות – לישראל. בדרכם לפרס, מת אחד הבנים.
בשנה הראשונה הצטרפה המשפחה לסבא ולסבתא בירושלים. מירושלים עברה המשפחה לקיבוץ אפק וחיו בו כ-6 שנים. משם עברה לקרית-ים.
אריה התגייס לצבא ושרת כ-3 שנים בחיל הקשר. בתקופת הצבא הכיר את הדסה והצטרף אליה ביד-חנה, שם סיימו יחד שנה שלישית ובתום השנה הקימו את משפחתם ביגור.
רבים מאתנו ראו את אריה יום-יום בהליכתו הצנועה, לעבודה וחוזר ממנה, אך מעטים בלבד זכו לעבוד ולהיות, במחצית השנה שחי בתוכנו, במחיצתו.
מספרים חבריו לחיים ולעבודה ביד-חנה ובמשקנו אנו: אדם מופלא היה בתכונותיו היפות והטובות. התערותו בחיי החברה ביד-חנה הייתה מהירה, אם גם באופיו נחבא אל הכלים היה, ונזהר מהתבלטות כלשהי. אהוב ומקובל היה על הכל כי נכונותו לכל עבודה ובכל זמן שנתבקש לה, הייתה בלתי רגילה והעידה על תכונות אנושיות עדינות. נראה הדבר שלא יהיה אף שמץ הפרזה אם נציין דמותו כאצילת נפש מטבע ומלידה.
תוך הזמן הקצר שאריה חי בתוכנו, הספיק להתערות מחוץ לענף של גידולי תעשייה, שבו היה סמל לחריצות ואחריות, בחיי התרבות שלנו: במקהלה, בחוגי ספורט ועוד.
אין מספיק מילים בפי ידידיו וחבריו לבטא את תדהמתם ולהביא תנחומיהם להדסה ולבני המשפחה השכולים על הקטף בכורם בדמי ימיו, כי כבד וגדול היגון.
